ספרו של אהוד ברק מספק הסבר מאיר עיניים לדימוי השלילי שדבק בו

ספרו האוטוביוגרפי של אהוד ברק, שפורסם באנגלית, אינו מוסיף מידע חדש על קורותיו ועל תרומתו להיסטוריה הפוליטית הישראלית, אבל חשיבותו רבה. ערב חזרתו האפשרית לפוליטיקה, הוא מנסה להסיר את החטוטרות הרובצות על גבו

אדם רז
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אדם רז

כשבוחנים את מדף האוטוביוגרפיות שכתבו מדינאים ופוליטיקאים ישראלים, אפשר לדמיין גרף שבצדו האחד נמצא "פנקס שירות", ספרו של יצחק רבין מ–1979, ובצדו השני "חיי", ספרה של גולדה מאיר מ–1975. ספרו של רבין הוא אחד החיבורים האוטוביוגרפיים העשירים יותר בתוכן מבין אלה שנכתבו על ידי מקבלי החלטות — וגם אחד המצוטטים יותר בכתיבה ההיסטורית הישראלית, לא רק בגלל האמירות הכלולות בו שמזמן נהפכו למטבע לשון, דוגמת "חתרן בלתי נלאה", אלא מכיוון שהוא מכיל מידע רב, היישר מלב המטבח הפוליטי. בניגוד לו ספרה של מאיר נשכח מזמן, ובצדק: זהו חיבור יבש שגם בשעת פרסומו לא היה בו כל חדש. אפשר לומר לזכותה של מאיר שהיא מעודה לא התיימרה ליותר מכך ושנים קודם לכן ציינה בסרקזם שאין היא מבינה מדוע לכתוב את זיכרונותיה: מה שמעניין אין היא יכולה לספר, ומה שהיא יכולה לספר אינו מעניין. היא אכן כתבה בהתאם לעיקרון התיאורטי שהציבה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ