"שביל ישראל": המיתוג המוצלח הפך אותו למוסד של צליינות חילונית

בספרה בוחנת תמר הרמן את המסורת ואת ההווה של הטיולים הרגליים בארץ בכלל ובשביל ישראל בפרט. במחקר מקיף ומעמיק היא מצליחה לחשוף את כל המשמעויות הפוליטיות והחברתיות שליוו ומלוות את הפעילות הזאת

בועז יזרעאלי
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בועז יזרעאלי

כבר בקריאת המבוא של "שביל ישראל" מאת פרופ' תמר הרמן עולה איזו התפעמות מהחופש של החוקר האקדמי לחקור כל דבר שעולה בדעתו. עניין אינסופי הוא מחקר התרבות על ענפיו ההולכים ומתרבים; ונוצר כמעט הרושם שיש אי שם בנק אינסופי של נושאים ומסקנות שרק מחכה שיבואו אנשים — חוקרי אקדמיה רובם ככולם — למשוך ממנו סחורה. הסחורה מגוונת מאוד, והמגוון בלי ספק מעיד על התרחבות גבולות החשיבה בכללה. והפלא הוא שבסופו של דבר הכל נראה מוצדק. ראוי למחקר. כלומר, גם נושאים שנראים מגוחכים לחלוטין כשנחשפים להם לראשונה, עשויים להצטייר כסבירים אחרי שעבר עליהם הליך חקירה אקדמית. כן, גם סוגיית המרחק שאליו מסוגלים פינגווינים לירות את צואתם המוצקה (כ–40 ס"מ, באלכסון מתון, נתון מרשים ביחס לגובהם, כ–60 ס"מ בלבד). זאת גילה חוקר הונגרי בשנות ה–90. בארצות הברית בדקו חוקרים את הקשר שבין האזנה למוזיקת קאנטרי לשיעור ההתאבדויות בקרב לבנים עירוניים. מובן שמחקרים אלה, ורבים אחרים שעלולים לעורר גיחוך, לא נועדו לשעשע. הם נערכו פשוט משום שאפשר היה לערוך אותם, וגם מסיבה חשובה לא פחות — אין בהם לגרום כל נזק. ומטבע הדברים, חלקם יכולים אף לצבור משמעות ממשית, אם לא בהווה אז בעתיד. כך או כך, אין לזלזל בחופש הזה, גם אם לעתים נעשים בשמו מחקרים תמוהים, אלא מוטב לקנא בו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ