"כשהחלוצים רצו בית": הקיבוצניקים קיבלו מקלחת קרה עם קום המדינה

אלון פאוקר מתאר את הטלטלות שחוו הקיבוצים בראשית ימי המדינה ואת המתח בין רצונותיהם האישיים של החברים לגישה המגויסת של מנהיגיהם. בספרו המעניין יש לא מעט מידע וחומר למחשבה, גם אם הוא סובל מסגנון אקדמי מדי וממחסור בדוגמאות מוחשיות מחיי היום־יום של הקיבוצניקים

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים

עורך הספר: משה שפרבר

בשנת 1958 התכנסה הוועידה הארצית השלישית של מפ"ם, ביתה הפוליטי של תנועת הקיבוץ הארצי. היתה זו מעין מסיבת סיום לעשור סוער, רווי מחלוקות ואכזבות, שעבר על הקיבוץ הארצי בפרט ועל התנועה הקיבוצית כולה, על ארבעת זרמיה. במוקד הוועידה שבה ועמדה הסוגיה האידיאולוגית הגורלית, שממרחק הזמן נראית כמו מדע בדיוני: שאלת הזיקה הפוליטית לברית המועצות ולתנועת הקומוניזם העולמי. בסיום הדיונים התכנסה הוועידה להצבעה דרמטית, שבסיומה הוכרז על מהפך רעיוני רשמי: הסרת המקף שהגדיר את מפ"ם כמפלגה "מרקסיסטית־לניניסטית", והחלפתו ב־ו' החיבור, מה שהפך את המפלגה ל"מרקסיסטית ולניניסטית". המשמעות בפועל היתה פתיחת הדלת לדרך סוציאליסטית עצמאית בנוסח יוגוסלביה, פולין או סין — במנותק מחיבוק הדוב של אמא רוסיה. ההחלטה התקבלה לבסוף בתמיכת ראשי התנועה, האבות הרעיוניים יעקב חזן (מקיבוץ משמר העמק) ומאיר יערי (מרחביה), אולם למעשה ביטאה את כניעתם, בלית ברירה וברגע האחרון, לרחשי השטח והחברים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ