"הצייר הוא מרגל": האמן לארי אברמסון נמנע מהכרעה בשאלות עקרוניות

המאבק המרכזי שמנהל לארי אברמסון, כפי שעולה מספר המאגד מבחר כתבים שלו, הוא מאבק למען השארתו בחיים של הציור אחרי המוות שגזר עליו המודרניזם. אבל בבסיס הנרטיב של אברמסון עומדת הססנות

נמרוד מתן
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נמרוד מתן
  • שם הספר: הצייר הוא מרגל
  • סופר/ת: לארי אברמסון
  • מו"ל: הקיבוץ המאוחד
  • מס' עמודים: 351
  • מחיר: 92

עריכה ופתח דבר: גנית אנקורי, עורכת: דינה מרקון, עורכת אחראית: קרן דותן

"אני טוען שאני מצייר מתוך ידיעה. אני מתחיל מסך כל הדברים שאני יודע מתוך הניסיון שלי כאיש מקצוע וכאדם שמכיר אמנים אחרים בתולדות האמנות. אני פועל מתוך הידוע", אמר לארי אברמסון בראיון מ–1989. ואכן, מן הספר "הצייר הוא מרגל", המאגד מבחר עשיר של כתביו — קטעי יומן, רשימות, טקסטים מקטלוגים, ראיונות ועוד, משנות ה–70 המוקדמות וכמעט עד לימים אלה — עולה דמות של אמן־אינטלקטואל שמחשבה תיאורטית על מעשה האמנות מזינה את עבודתו כצייר ושלובה בה באופן בלתי ניתן להפרדה. יש בספר כמה מחשבות עמוקות בנוגע למהות הציור ובעיקר בנוגע ליסוד הגופני שלו, שבזכותו, כך אברמסון, מצליח הציור לשרוד את ההכרזות התכופות על מותו. כך, למשל, ההספד — הספד של צייר — לנוף הילדות הירושלמי של הוואדי המפריד בין שכונת בית הכרם לגבעת רם, שהופקע ונחרב לטובת תוואי כביש מהיר, והקישור הלא־מדובר בינו ובין אבחנה חדה על ג'ורג'יה אוקיף, "המחברת בציור אחד... גולגולת של אייל, פרח ונוף... (כי) היא פשוט ראתה את שלושת האלמנטים האלה אחר צהריים אחד" (עמוד 268).

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ