"קפה מוות" של עמיה ליבליך: מתברר שיש משהו מודחק אף יותר מקץ החיים

"קפה מוות" מתעד מפגשים שמשתתפיהם מדברים על רצף המוות בחייהם. זו עבודתה האישית, החשופה והאמיצה ביותר של הפסיכולוגית עמיה ליבליך והיא מותירה על הקורא רושם עז

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים

סוגה: עיון
קהל יעד: כל מי שהמוות מעסיק אותו
מדף: לצד "מוות רך מאוד" של סימון דה בובואר וספרים אחרים על סוף הדרך
המלצה: חוויית קריאה מציפה ואפילו מתישה

בשנת 1979 פירסמה הפסיכולוגית עמיה ליבליך את ספרה הראשון, "חיילי בדיל על חוף ירושלים". שיחות־טיפול שלה עם גברים ונשים על מציאות חייהם, רגשות וביעותי לילה, בחברת־המלחמה הישראלית של ימי 1973. זה היה ספר פורץ דרך ונבדל מ"שיח לוחמים" של מלחמה קודמת, שעסק בדברים הגדולים, לא באנשים. "החיים על קו הקץ", ציטטה שם המחברת את אלתרמן בתארה את ההוויה הישראלית. כעבור 40 שנה חוזרת פרופסור ליבליך, מהחוקרות הבולטות של החברה הישראלית, אל קו הקץ, בספר "קפה מוות". הפעם זהו מפגש עם המוות האישי, הפרטי. המוות הלאומי מאוזכר מעט, בשוליים, כמעט מעשה חתרני במקומותינו. ליבליך מקיימת זה כמה שנים בביתה ביפו מפגשים קבוצתיים, שמשתתפיהם מדברים על רצף המוות בחייהם, זיכרונות ופחדים, בין אובדן יקיריהם למותם שלהם.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ