תמות נפשי עם הדוב הרוסי: למה התאבדו המוני גרמנים עם תבוסת הנאצים

בשלהי מלחמת העולם השנייה שטף גל של התאבדויות את האזורים במזרח גרמניה שכבש הצבא האדום. ספרו המקיף של ההיסטוריון פלוריאן הובר חושף את עומק התופעה ותולה אותה בשילוב בין השפעת התעמולה הנאצית האנטי־בולשביקית למעשי האונס שביצעו החיילים הרוסים

שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

Translated from the German by Imogen Taylor

סוגה: עיון
קהל יעד: מי שמתעניינים בתרבות והיסטוריה גרמנית
מדף: ליד "אשה בברלין" מאת מחברת אלמונית ו"התאבדות בגרמניה הנאצית" של כריסטיאן גשל
לסיכום: ניסיון פרטני להציג את סבלם של האזרחים הגרמנים באמצעות דיון בגל ההתאבדויות בשלהי ימי הרייך השלישי

כאשר חזרה הפילוסופית היהודייה חנה ארנדט למערב גרמניה ב–1949, היא נתקלה בחברה שאינה מסוגלת להרגיש צער, חמלה או אמפתיה. כשהפנתה שאלות לגרמנים שפגשה באקראי על הנאציזם והשואה, הם השיבו לה בפיות קפוצים ובעיקר בטענה שחזרה ונשנתה: "איננו זוכרים". זה היה לפני 70 שנה. מאז חזר לאיתנו הזיכרון של הגרמנים ובעשורים האחרונים הוא "עובד שעות נוספות". אי־יכולתם של הגרמנים לזכור ולהתאבל בעשורים הראשונים לאחר מלחמת העולם השנייה הציקה לרבים מהגרמנים הצעירים שנולדו אחריה, ובסוף שנות ה–60 הם החלו לשאול את הוריהם שאלות על מעשיהם בזמן המשטר הנאצי. זו היתה הגרסה המערב־גרמנית לאירועי 1968, ששימשה רקע לעליית הטרוריזם של השמאל הגרמני בשנות ה–70. באותו זמן לערך החלו תלמידי תיכון במערב גרמניה לכתוב חיבורים שעניינם "מקום הולדתי בזמן הרייך השלישי". כעבור כמה שנים נוספות "גילו" הגרמנים את השואה ומאז ועד לאחרונה הם עוסקים בה באובססיביות ובממדים שאולי מאפילים אפילו על העיסוק בה בישראל.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ