בחזרה אל מלחמה ללא שם שמדינת ישראל העדיפה להשכיח

בספרו המטלטל, "לבנון: המלחמה האבודה", העיתונאי חיים הר־זהב מביא את סיפורם של אלפי חיילים ששירתו בדרום לבנון בארבע השנים שקדמו לנסיגה

גיא הורוביץ
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
גיא הורוביץ
  • שם הספר: לבנון: המלחמה האבודה
  • סופר/ת: חיים הר־זהב
  • מו"ל: הוצאת ליאור שרף
  • עורכ/ת: איילת מוהר
  • מס' עמודים: 320
  • מחיר: 108

ביום העצמאות ה–48 של ישראל עלה חייל נרגש לשידור בתוכנית "הרמטכ"ל משוחח עם מאזינים" בגלי צה"ל. בפיו היתה שאלה קצרה: מדוע אנו ממשיכים לשבת בלבנון, כאשר ברור שברצועת הביטחון צה"ל מגן בעיקר על עצמו? רב־אלוף אמנון ליפקין־שחק נזף בשואל: יש דברים שאתה לא יודע, הדרג המדיני והדרג הצבאי מקבלים את ההחלטות בהתאם לצורכי הביטחון של מדינת ישראל. הקו נותק והמשוחחים המשיכו הלאה — הרמטכ"ל למאזין הבא, והחייל למשמרת הערב בחמ"ל של אוגדה 91 (עוצבת הגליל). באותם ימים, מיד לאחר מבצע "ענבי זעם" וחרף ההבנות שהושגו בסיומו, שאלתו של החייל נשמעה בוודאי תלושה וחצופה בעבור רוב המאזינים. ראש הממשלה שמעון פרס הצהיר לפני המבצע כי צה"ל חייב להישאר ברצועת הביטחון, ולא שינה את עמדתו גם אחרי שהושגו ההבנות עם חיזבאללה; הבחירות היו בפתח והקו הנצי שהוביל יו"ר האופוזיציה, בנימין נתניהו, חייב גם את פרס לעטות את חזות ה"ביטחוניסט". תשובתו של הרמטכ"ל לא היתה מהפה ולחוץ. הדרג הבטחוני וגם המדיני המשיכו להאמין בנחיצותו של אזור הביטחון גם כשחיזבאללה התחייב להגביל את פעילותו הצבאית כך שלא תכוון נגד אזרחים.

תגיות: