מחבר "נפלאות הטיפשות" מנסה לחנך את הקוראים, וזה אינו מעשה חכם במיוחד

שלמה קניאל חוקר את תופעת הכסילות האנושית, מציע כלים למדידת עוצמתה ומביא שפע דוגמאות משעשעות לקיומה. אבל ספרו מתבסס על תפישה שטוחה ואחידה של העולם, שאין בו אנשים טיפשים אלא רק מעשים טיפשיים

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים

בצעירותי הרחוקה הזדמן לי להכיר צמד אחים גאונים. את האח הבכור הכרתי בשירות הצבאי. הוא אכן נהג כמי שמכיר בגאונותו. היא קרנה את אורה על כל מלותיו, מעשיו והבעות פניו, לא עזבה אותו לרגע. אם עישן סיגריה, עשה זאת כגאון, וכך גם שתה קפה. כל משפט שלו נאמר בנימה של גאונות. הוא קם בבוקר כגאון והלך לישון בלילה כגאון. תגובתו הקבועה למשמע דברי אחרים היתה גיחוך. האחרים היו בעיניו "סתם בני אדם". את הביטוי הזה, ובדיוק את אותו גיחוך, פגשתי מקץ שנים מעטות כשהכרתי את אחיו של הבחור, גאון מספר 2 במשפחה ההיא. גם הוא הסתובב בעולם עם אותה אמונה שמוחו הוא יהלום נדיר, עם אותו ייחוס של ברק עילאי לעצמו ושל סתמיות מגוחכת לזולת. זה היה מוזר למדי. גאונותם של שני האחים היתה מה שנקרא self–declared ומתוצרת עצמית. אכן, היה בהם משהו מושך במפגש ראשון; השכנוע העצמי שלהם היה שלם ואפקטיבי. אלא שהקשבה מתמשכת לדבריהם יצרה את הרושם שהם למעשה לא אומרים כלום, אלא רק נסחפים בלהט לאיזו מערבולת של אסוציאציות שאין להן קשר לדבר מחוץ לעצמן, מעין מופע אור־קולי שמאוהב בעצמו. בסופו של דבר, המופע הזה היה טרחני למדי ויצר רושם הפוך מזה שביקשו ליצור. סביר שפרופ' שלמה קניאל היה מגדיר אותם כאידיוטים. וזה לא בהכרח עלבון; לא נורא להיות אידיוט.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ