"תחנות אוכל בחיי": את סיפורו של ישראל אהרוני ניתן לתרגם בקלות למיני־סדרה בנטפליקס

אהרוני חיבר "אוטוביוגרפיה קולינרית" הקושרת בין סיפורים אישיים מחייו למתכונים. הוא מספר את קורותיו באופן מפוכח ונונשלנטי, בלי סנטימנטליות וקיטש, אבל גם בורח מנושאים נפיצים, נמנע משיפוטיות באופן נחרץ ואינו מרשה לעצמו למתוח ביקורת על תרבות האוכל שיצאה משליטה בישראל

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים

אני זוכר את הפעם הראשונה שבה ראיתי את ישראל אהרוני מחוץ לאזור המחיה הטבעי שלו: זה היה בתחילת שנות ה–2000, במועדון האומן 17 בירושלים, במסיבת פורים שהתקיימה בשעות הבוקר המוקדמות, מה שקוראים "אפטר פארטי". מסיבת הומואים סוערת, מחתרתית, קיצונית, מיוזעת. גברים בלי חולצה, מיצי גוף מוחלפים בתאי השירותים ועל רחבת הריקודים, מוזיקה פועמת, סמים בכל מקום. אהרוני עמד על אחת הבמות, גבוה מעל כולם, כשהוא מחופש לסכו"ם. בגד גוף שחור צמוד לגופו, כפות ומזלגות כסופים עשויים קלקר מתנוססים מעל לפדחתו כמו כרבולת מפוארת. הוא הניף את ידיו לצדדים בטווסיות מופגנת, כאילו מודיע — תראו אותי ותראו אתכם. איזה ספקטל מופרך ומה רב היה התימהון בזמנו: הטבח אהרוני, חביב עקרות הבית, סלב לכל המשפחה, נציג תוכניות אחר הצהריים בערוץ 2 והטור האישי במוסף "שבעה ימים" ב"ידיעות אחרונות", מקפיץ הנודלס ומזליף רוטב הסויה של אסם, פתאום התגלה כבליין פרוע מהשורה הראשונה. סורפרייז סורפרייז.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ