"במקום ייאוש": יאיר אסולין מנסה לפצח את סוד הישראליות. האם הוא מצליח?

בספר המסות שלו אסולין מיטיב לגרד פצעים חברתיים שותתים, אבל לא פעם קשה לחלץ את התובנות מבין הררי המלים, האסוציאציות וההרהורים השבורים

אברהם בורג
אברהם בורג
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אברהם בורג
אברהם בורג

יאיר אסולין הוא משוטט מתבונן. הוא הולך לאט ומהרהר, רואה דברים שרבים אחרים, הממהרים כל הזמן לשום מקום, דשים בעקבם הנחפז. בספר המסע הפוליטי־חברתי החדש שלו "במקום ייאוש", הכולל מבחר מסות, הכל אצלו מואט מאוד, סלואו מושן של כתיבה.

המלים הראשונות של אסולין בספר הן ההקדשה "לסבתא עזיזה ולסבתא אסתר ז"ל, שלימדו אותי, כל אחת בדרכה, ללכת". סבתא אסתר חשובה אבל די מוסתרת בהליכה הפרסונלית הזאת של הנכד בעוד סבתא עזיזה נוכחת יותר והמסה החותמת את הספר מוקדשת לחוכמת חייה: "היא לימדה אותנו... שצריך להקשיב לאדם שמולך, לזכור, לברר. לא סתם להנהן בראש ולהמשיך הלאה... וגם את הזכות הלופתת כל כך של הצעקה היא לימדה אותנו" (עמודים 182–183). זהו בעצם לוז הספר: הקשבה, שעל פי רוב היא כנה וסקרנית, וצעקה. צעקתו של אסולין היא חרישית ועם זאת מחרישת אוזניים.

תגיות קשורות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ