"הקן שאינו מתרוקן" מנפץ את הדימוי המאושר של חיי הסבים והסבתות

בספרו, הפסיכולוג עלי כ"ץ דן באופן מוצלח בתפקיד המורכב של הסבאות, כולל היבטיו השליליים. למרות כמה מגבלות וחוסרים, זהו חיבור שיוכל לסייע לתיקון חברתי

נועה לימונה - צרובה
נועה לימונה
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
נועה לימונה - צרובה
נועה לימונה

לסבאוּת יש דימוי פשוט של אושר מזוקק. זו אהבה כפולה, כך מספרים, משום שהאובייקט שלה הוא האדם הכי יקר לאדם הכי יקר לך, והיא נקייה מנטל החינוך, האיסורים, הגבולות והטיפול היום־יומי. בספרו "הקן שאינו מתרוקן" הפסיכולוג הקליני הבכיר ד"ר עלי כ"ץ מנפץ את הדימוי הזה לרסיסים.

הוא מתחיל בתיאור כן של הסבאות הישראלית המודרנית, המעורבת בטיפול בנכדים באופן יום־יומי למדי. ולא רק בנכדים, אלא גם בילדים, שגם בבגרותם הרבה מהם עוד תלויים בהוריהם מבחינה כלכלית וזקוקים מהם גם לעזרה מעשית בשמירה על הנכדים ובטיפול קבוע בהם. כך "מתלכלך" הקשר הטהור של סבים ונכדים: הסבים הם גם דמויות מחנכות בעבור הנכדים שלהם, והתלות של הילדים שלהם בהם מעוררת טינה הדדית ומעלה סוגיות סבוכות, לא פעם מודחקות־הדדית, של חוסר עצמאות של הילדים, פגיעה בסמכות ההורית שלהם וביקורתיות־יתר של הסבים כלפי אורח חייהם ושיטות החינוך שלהם. מהעבר השני, הסבים, שציפו לשחרור מעול התלות במקצה האחרון של חייהם, מותשים ומאוכזבים מכך שבמקום להתפנות לתחביבים זנוחים ונסיעות לחו"ל, הם מוצאים את עצמם כבולים עדיין בדאגה לצאצאים.

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ