"איך כדאי לחיות" מתאר חוויות פסיכדליות באופן מדויק

ספרה של רנה ורבין ממשיך מסורת ענפה של כתיבה אישית על התנסויות בסמים משני תודעה ומצליח לחבר בין שתי סוגות שונות לגמרי: אוטוביוגרפיה רוחנית וספרות נשית קלילה

עידו הרטוגזון
עידו הרטוגזון
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
עידו הרטוגזון
עידו הרטוגזון

ההיסטוריה הספרותית של הפסיכדליה מלאה בסיפוריהם של אינטלקטואלים מיוסרים או סקרנים היוצאים לחיפוש הלוצינוגני אחר מזור לנפשם הדואבת. בהרפתקאותיהם במחוזות התודעה הם עוברים לא אחת מפגשים אינטימיים עם ישויות צמחיות ומתמסרים לחוויות מהפכות קרביים, אקסטטיות או מייסרות.

דוגמה מפורסמת אחת לז'אנר הספרותי הזה נמצאת בספר "מכתבי היאחה", שבו מגולל סופר הביט ויליאם בורוז במכתבים למשורר הביט אלן גינסברג את סיפור המסע הארוך שלו בחיפוש אחר משקה האיוואסקה. המסע של בורוז, שמתרחש ב–1953, מטלטל אותו ברחבי אמריקה הלטינית מבוגוטה, לימה וקאלי לערים נידחות יותר ברחבי קולומביה, פרו, פנמה ומקסיקו. לבסוף הוא מגיע לשאמאן־מכשף שניאות להתיר לו לגמוע מן המשקה המסתורי, שהיה ידוע אז אך למתי מעט במערב. אבל זמן קצר לאחר שהוא שותה את החליטה ההלוצינוגנית נבהל בורוז, משתכנע שהרוחות שבמשקה חורשות רעתו וקוטע את החוויה בגסות בעזרת מנה נדיבה של סמים מדכאים. כמה חודשים מאוחר יותר, רגע לפני שבורוז חוזר למולדתו, הוא מחליט לשתות באחת את שארית היאחה (איוואסקה) שסחב איתו מהג'ונגלים לאורך מסעו ונתקף הזיות צבעוניות ומסויטות בקצב הג'ז, שסגנון כתיבתן מבשר את הסגנון של ספרו המאוחר והמפורסם יותר, "ארוחה עירומה".

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ