אורי משגב | למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים אוסלו?

קובץ המאמרים המקיף לציון 25 שנה לתהליך אוסלו צולל לעומק ההסכם ששינה את פני ישראל והמזרח התיכון ומצליח לחדש ולהציע זוויות מפתיעות. יש בו, בין היתר, דיונים מרתקים על רבין, פרס וברק, גם אם בולט בחסרונו ייצוג מספק לצד הפלסטיני ולקולות נשיים

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים

סוגה: עיון
קהל יעד: אנשים שלא התייאשו מחלום השלום
מדף: לצד "ערוץ חשאי: אוסלו — הסיפור המלא" של רון פונדק ו"אוסלו: נוסחה לשלום" של יאיר הירשפלד
לסיכום: ספר כבד משקל ושאפתני המבקש להקיף את הנושא מכל היבטיו

לקראת אחת מפגישותיו עם יאסר ערפאת ב–1994 ערך יצחק רבין התייעצות מוקדמת עם האלוף דני רוטשילד, מתאם הפעולות בשטחים ומי שהיה ממונה באותה עת על התקשורת השוטפת והיום־יומית עם הרשות הפלסטינית והעומד בראשה. רבין ביקש מרוטשילד לצייד אותו בצעדים ישראליים בוני אמון, שיוכל להציג לבן שיחו החשדן. הם סיכמו יחד על רשימה של 20 צעדים אפשריים, ורוטשילד המליץ שרבין ימסור לערפאת חמישה או שישה מהם. שש דקות אחרי תחילת הפגישה, שהתקיימה בארבע עיניים, הזעיק רבין את רוטשילד להצטרף לחדר. "נתתי לו את כל 20 הנקודות", לחש ראש הממשלה בקולו העמוק, "אתה יכול לתת לי עוד כמה?"

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ