בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מחיקה כמעט מושלמת: ביוגרפיה חדשה מנסה לפצח את חידת ג'יי-די סלינג'ר

הזיכרונות ממלחמת העולם השנייה, תחושת הזרות באקדמיה הצבאית, ההצלחה הספרותית הגדולה - וההתבודדות הממושכת שבאה בעקבותיה. עוד ביוגרפיה מנסה לפצח את חידת ג'יי-די סלינג'ר

8תגובות

ג'יי-די סלינג'ר ניסה במשך השליש הראשון של חייו לגרום לכך שיראו אותו, ובשאר ימיו ניסה להיעלם. הוא היה שונא את "J.D. Salinger: A Life", הביוגרפיה החדשה של קנת סלוונסקי, שרואה אור כעת, שנה לאחר מותו. היא חושפת את העובדות ומשלבת אותן כפרשנות לכתביו - מפיחה חיים בגווייה, בלי לגרום לה לשיר.

מה שחסר בספר הוא קולו של סלינג'ר. סלוונסקי מוגבל בחלקו בשל המורשת של איאן המילטון, מחבר "In Search of J.D. Salinger" מ-1988. כפי שסלוונסקי מספר, לאחר שנחסם בידי סלינג'ר וחוג ידידיו הקטן וההדוק, המילטון איתר תכתובות רבות שלא התפרסמו וציטט נתחים נכבדים ממכתביו וספריו של סלינג'ר. כשיריעות ההגהה של הספר הגיעו לסלינג'ר, הוא צילצל לעורכי הדין ודרש מהוצאת רנדום האוס לסלק מהטקסט ציטוטים ממכתבים שלא התפרסמו. פסיקת בית המשפט המחוזי, לטובת רנדום האוס והמילטון, נדחתה בערעור, יצרה השלכות חשובות על חוק זכויות היוצרים האמריקאי ואילצה את המילטון לשכתב את המכתבים שהסתמך עליהם.

הפסיקה מ-1987 חוסמת גם את פיו של סלוונסקי, וכמוה גם הפרשנות הסלקטיבית שלו לשימוש הוגן בחוק זכויות היוצרים ביחס לציטוט מתוך היצירות. לפיכך הוא הגביל את עצמו למשפטים קצרים. רוב הספר נכתב כשסלינג'ר היה בחיים והקפיד להגן על זכויותיו בבית המשפט, אבל אי אפשר שלא לתהות אם יורשיו יפגינו נינוחות רבה יותר בכל הנוגע לציטוטים. בספרה האוטוביוגרפי של מרגרט סלינג'ר, "Dream Catcher" (2000), שסלוונסקי חב לו רבות, מופיעים קטעים רבים הלקוחים מיצירותיו של אביה, אבל היא אולי הסתמכה על כך שאפילו סלינג'ר לא ירצה לתבוע את בתו.

הביוגרפיה המקיפה ביותר עד כה היא "Salinger" של פול אלכסנדר (1999), שגילה אהדה אבל לא הערצה עיוורת. סלוונסקי מעריץ את סלינג'ר. במשך שבע שנים הוא הפעיל אתר אינטרנט, Dead Caulfield, ובהקדמה לספר הוא מספר על היגון שתקף אותו לנוכח הידיעה על מותו של הסופר. "הבשורה הביטה אלי מתוך תיבת הדואר הנכנס שלי מבעד לכותרת הבוטה והמכוערת מכל הכותרות. קראתי: נוח בשלום על משכבך ג'יי-די סלינג'ר... ובאופן בלתי אפשרי, חיפשתי רגש שיהלום את האיש". למרבה השמחה, נימתו של הספר מאופקת יותר בדרך כלל.

סלוונסקי חשף, כך נדמה, את שושלת היוחסין של סלינג'ר. הסופר ואחותו לא היו בטוחים במוצאם. אמו, מרים, ששם נעוריה מארי ג'יליץ', נולדה בעיירה קטנה באיווה למשפחה ממוצא גרמני ואירי. עורה הבהיר ושערה האדמדם היו כנראה הבסיס להשערה שהיתה מהגרת אירית, כפי שסיפר סלינג'ר לבתו. מארי שינתה את שמה למרים, על שם אחותו של משה רבנו, זמן לא רב לאחר נישואיה לסולומון סלינג'ר, ששימש כמנהל תיאטרון בשיקגו לפניה שעבר לניו יורק כדי לעבוד כיבואן של בשר וגבינות.

סבל מאנטישמיות

ג'רום דייוויד סלינג'ר נולד בעיר ניו יורק ב-1919 וגדל בבית מסורתי ש"חגגו בו גם את חג המולד וגם את פסח" (על פי ספרה של מרגרט הוא חגג בר מצוה זמן קצר לפני שנודע לו שהוא יהודי רק למחצה). ב-1932 עברה המשפחה מהאפר וסט סייד לפארק אווניו, לדירה רחבת ידיים שלימים היתה בית משפחת גלאס ב"פראני וזואי". סוני הצעיר, כפי שכינו אותו, נסע למחנה קיץ, ביקר בבית ספר מקרבני בווסט סייד וסולק בשל ציונים גרועים.

בסופו של דבר הוא למד במכללה הצבאית ואלי פורג', שכעבור שנים נהפכה לבית הספר פנסי, הרקע הקודר לסיפור התבגרותו של הולדן קולפילד. סלוונסקי קובע שסלינג'ר עצמו עשה חיל בוואלי פורג'. אף שאינו אדיש לאנטישמיות הנפוצה בתקופה שבה גדל סלינג'ר - עידן שבו רוב המכללות הנחשבות הגבילו את מספר התלמידים היהודים - המחבר אינו חושף מקרים מפורשים של אנטישמיות בחייו של סלינג'ר הצעיר; לעומת זאת, אחותו דוריס סיפרה לאחייניתה, "אני חושבת שהוא סבל מאנטישמיות כשלמד באקדמיה הצבאית".

לאחר מכן הוא למד סמסטר באוניברסיטת ניו יורק וסמסטר בקולג' אורסינוס בפנסילווניה. רק כשנרשם לקורס לכתיבת סיפורים קצרים באוניברסיטת קולומביה ב-1939 הוא גילה את ייעודו בהדרכת ויט ברנט, מייסד ועורך המגזין "סטורי". הסיפור הראשון שלו שראה אור, ,"The Young Folks" הופיע ב"סטורי" זמן קצר לאחר יום הולדתו ה-21. עלילת הסיפור מתרחשת במסיבה של צעירים במנהטן.

ג'רי, כפי שכונה עכשיו, החליט לפתח בקריירה ספרותית במקום להירשם לאוניברסיטת קולומביה. אחרי דחיות רבות מצא סוכנות שתייצג אותו, הרולד אובר, שייצגה גם את אלילו, פ' סקוט פיצג'רלד.

גם כשהתקשה למצוא קול משלו, סלינג'ר נהנה מהצלחה חברתית בקרב חבורה אופנתית של צעירות שכללה את בתו של יוג'ין אוניל, אונה, שהיתה בת 16 כשהכירה את סלינג'ר, בן 22. "היא היתה קרש", אמרה בתו של ידיד של סלינג'ר, "אבל מהממת ביופיה". למרבה הצער, סלוונסקי, בהעדר פרטים, נדרש לקלישאות: "בהתאם לטעמה הראוותני של אונה, הוא טייל אתה לאורך השדרה החמישית, סעד אתה במסעדות טובות שבקושי היה יכול להרשות לעצמו ובילה ערבים שלמים בלגימת קוקטיילים במועדון סטורק הזוהר, שם התרועעו עם כוכבי קולנוע וסלבריטאים מהחברה הגבוהה באווירה שגרמה לסלינג'ר להתכווץ בכיסאו".

באוקטובר 1941 נודע לסלינג'ר שהמגזין "ניו יורקר", שאותו הציף בחומר, קיבל את סיפורו "Slight Rebellion Off Madison". בסיפור הזה מופיע הולדן קולפילד לראשונה, אף שהוא מסופר בגוף שלישי ולא בנימה האישית האינטימית של "התפסן בשדה השיפון".

לפני שהסיפור התפרסם ב"ניו יורקר" הפציצו היפאנים את פרל הארבור, ולאחר מכן החליטו העורכים שהולדן ותלונותיו על האוטובוס בשדרת מדיסון אינם הולמים את מצב הרוח הציבורי החדש, והישעו את פרסום "Slight Rebellion".

ההישג הגדול בביוגרפיה החדשה הוא תיאור הזוועה בחוויותיו של סלינג'ר במלחמה. סלוונסקי מתחקה באופן מרשים אחר תנועותיו ומשחזר את הקרבות האכזריים, את המסעות המפרכים ואת המחנות הקפואים מימיו במלחמה. קשה לחשוב על סופר אמריקאי בעל ניסיון קרבי רב ממנו. הוא ירד לחוף יוטה ביום פלישת בעלות הברית לנורמנדי. סלוונסקי כותב שמתוך 3,080 אנשי הגדוד של סלינג'ר שנחתו אתו שם ב-6 ביוני 1944, שרדו כעבור שלושה בועות רק 1,130. אחר כך, כשגדוד הרגלים ה-12 ניסה לכבוש את יער הורטגן הסבוך, במה שהתגלה כשגיאה צבאית איומה, הנתונים הסטטיסטיים מחרידים עוד יותר. לאחר תגבורת, "מ-3,080 חיילי הגדוד שנכנסו להורטגן, נותרו רק 563". סלינג'ר נמלט מהורטגן בדיוק בזמן כדי להילחם בקרב הבליטה. זמן קצר לאחר מכן, ב-1945, השתתף בשחרור דכאו. "אפשר לחיות חיים שלמים", אמר לימים לבתו, "ולעולם לא להיפטר מריח הבשר השרוף באפך".

באותו יולי הוא התאשפז בבית חולים לטיפול בתופעה שכיום קוראים לה הפרעת דחק פוסט-טראומטית. במכתב להמינגוויי, שאותו הכיר בבר במלון ריץ זמן קצר לאחר שחרור פאריס, כתב שהיה "בדיכאון מתמשך". לימים רמז על החוויה הזאת ב"לאסמה באהבה ובסיאוב". הקוראים נאלצים לדמיין את הזוועות בין הזמן שבו הסמל X, שהוצב בדבון שבאנגליה, פוגש את אסמה ואת אחיה צ'רלס, שני יתומי מלחמה, לבין הזמן שבו מכתביה של אסמה מגיעים אליו לבוואריה כעבור שנה, לאחר שסבל מהתמוטטות עצבים.

מפליא שהסופר השאפתן, שהמשיך לשלוח סיפורים לסוכנות אובר מתוך השוחות, בחר שלא לכתוב על חווויתיו בקרב אף שהיה לרשותו די חומר לגרסה האירופית של "העירומים והמתים" של נורמן מיילר. מנקודת מבט אחרת - כך רואה זאת סלוונסקי - הימנעותו מהחומר הדרמטי ביותר בחייו מרמזת על הפרעת דחק פוסט-טראומטית.

סלינג'ר כתב כמה סיפורים על שנות המלחמה, ולפחות שניים מהם יכולים לעמוד לצד אלה שכינס ב"תשעה סיפורים". אבל פרט למקרה אחד, הם התרחשו בחזית הביתית, למשל ב"Last Day of the Last Fulough" ו"The Stranger", החושף הדים מטרידים לפיצג'רלד.

רק "נער בצרפת", סיפור מהורהר על ניסיונו של חייל למצוא שוחה יבשה לישון בה, מתרחש בחזית, וסלינג'ר בחר שלא להדפיס אותו במהדורות נוספות. סלוונסקי טוען ש"דרך הכתיבה שלו הוא חיפש תשובות לשאלות שהעלו חוויותיו בשירות, שאלות של חיים ומוות, של אלוהים, של מה אנחנו זה לזה".

המלחמה מרחפת ברקע של "יום מושלם לדגי בננה", שהתפרסם ב"ניו יורקר" בינואר 1948, לאחר שסלינג'ר שיכתב אותו במשך שנה בעזרת ויליאם מקסוול. לאחר שהעביר יום על החוף במלון בפלורידה, בפטפוט עם נערה מחוצפת ובהתחמקות מאשתו, סימור גלאס מפצפץ את מוחו ביריית אקדח. הסיפור נפתח בשיחה בין אשתו של סימור, מיוריאל, לבין אמה, שבמהלכה נרמז שהתנהגותו של סימור נעשתה לא יציבה מאז חזר מהמלחמה. הדיוק בהבחנה והדיאלוג הרגיש נעשו ביד אמן; הסוף חד ופתאומי כתאונת דרכים. קוראים שאינם מזדעזעים נוטים לייחס את התאבדותו של סימור לטראומת המלחמה שלו - אבל יש הטוענים שהאשמה היא באשתו האיומה.

הסיפור זיכה את סלינג'ר בחוזה "זכות ראשונים" עם "ניו יורקר", אף שיחסיו עם עורכי העיתון תחת שרביטו של הרולד רוס לא היו פשוטים. הם דחו כמה מסיפוריו לפני שפירסמו את "לאסמה", הסיפור האופטימי והחיובי מכל סיפוריו המוקדמים. עוד יצירה שנדחתה היתה "התפסן בשדה השיפון", שסלינג'ר השלים את כתיבתו בסתיו 1950, תשע שנים לאחר שהולדן קולפילד נולד ב"Slight Rebellion". במכתבו, גאס לוברנו, העורך של סלינג'ר, התלונן על "מודעות של סופר". הנרטיב האינטימי, המודע לעצמו והמסופר בגוף ראשון של "התפסן", החמים פי כמה מהלך הרוח הפלוברי הקריר של הסיפורים המוקדמים שהתפרסמו ב"ניו יורקר", לא הלם את אמות המידה של המגזין להגינות ספרותית.

ריקנות רוחנית

כשהתפרסם "התפסן בשדה השיפון" בהוצאת ליטל בראון ב-1951, הוא התקבל באהדה אצל המבקרים והציבור. "ניו יורק טיימס" כתב שהוא "מבריק באופן יוצא דופן". ויליאם פוקנר התפעל ממנו. למרות הצלחתו המיידית, ההשפעה העצומה של "התפסן בשדה השיפון" על התרבות היתה הדרגתית. כמה שנים לפני אלוויס או ג'יימס דין המציא סלינג'ר את חרדת גיל ההתבגרות. כמו מארק טוויין, שאותו חיקה בשורת הפתיחה של "התפסן בשדה השיפון", הוא החדיר נימת סלנג רחוב חדשה לספרות האמריקאית. כמו הקלברי פין, הולדן נהפך לסמל המתבגרים האמריקאים.

ב-1974 אמר ג'ון אפדייק, "ג'יי-די סלינג'ר כתב יצירת מופת, 'התפסן בשדה השיפון', והמליץ לקוראים שנהנו ממנו לדבר עמו בטלפון; ב-20 השנים הבאות הוא עשה הכל כדי להתרחק מהטלפון". אבל גם לפני פרסום הספר, סלינג'ר גילה שיגעון לפרטיות שרק העצים את פרסומו. הוא דרש שתצלומו יוסר מהדש האחורי של עטיפת הספר ועבר להתגורר באנגליה כדי להתחמק ממהומת הפרסום. יש בספר שפע של עדויות לקנאותו לפרטיות, זמן רב לפני שאפפה אותו תדמית הסלבריטאי. אמנם סלוונסקי אינו נוקב בשם המפורש של הדיאגנוזה, אבל ברור שהוא סבל מדיכאון קליני. סלוונסקי גם הציע צידוק תיאורטי לתשוקתו לפרטיות: מסירותו לעיקרון הבודהיסטי של התעלות מעל האגו. זמן קצר לאחר שחזר לניו יורק מהמלחמה, סלינג'ר שקע בלימודי בודהיזם ופילוסופיה הינדית. תחומי העניין הדתיים שלו השפיעו באופן מעמיק על חייו ועל יצירותיו אחרי "התפסן בשדה השיפון".

אחרי "התפסן בשדה השיפון", טוען סלוונסקי, "הוא הקדיש את כל כולו לכתיבת פרוזה ששורשיה נטועים בדת, סיפורים שחושפים את הריקנות הרוחנית המובנית בחברה האמריקאית". סלוונסקי מספק פרשנויות אוהדות ל"פראני וזואי", התיעוד הראשוני של סלינג'ר על משפחת גלאס, על השילוב המוזר בין חוויות הדת הנוצריות והמזרחיות שלה, לנוכח אמונותיו המתפתחות של סלינג'ר.

לעומת הולדן, שהתקומם נגד טיפוסים צבועים, זואי גלאס אומרת לאחותה פראני, שעברה התמוטטות נפשית, שאפילו הפרופסור טאפר האיום הוא "ישו בעצמו". כולם ישו - וכמו בבודהיזם, הכל זה אחד. אולי, אף שרבים מאתנו סבורים שסיפורת עוסקת בצדק בהיותנו רבים ושונים, בפרטים הייחודיים של הזהות, שסלינג'ר אמר פעם לבתו שכולם מאיה, כלומר אשליה. למרות המיסטיות שבו, "פראני וזואי" זכה לפופולריות עצומה כשראה אור ב-1961 אף שהמבקרים, ובהם ג'ואן דידיון ואפדייק, חשבו שסלינג'ר, המסוחרר ממשפחת גלאס העסוקה בעצמה והמרוצה מעצמה, הולך ונעלם בתוך טבורו. אפילו סלוונסקי מאוכזב מ"Hapworth 16, 1924", הסיפור שמילא את רוב גיליון "ניו יורקר" מ-19 ביוני 1965. הסיפור, שהוגש בצורת מכתב בלתי מהימן בבגרותו מסימור גלאס בן השבע במחנה קיץ, היה יצירתו האחרונה של סלינג'ר שראתה אור.

סלוונסקי מקדיש כמה פרקים קצרים למחצית האחרונה של חייו של סלינג'ר, גלותו האילמת מרצון לקורניש שבנורת המפשייר. לאחר שהתגרש מקלייר דגלאס, אשתו השנייה, שהיתה בת 16 כשהחלו לצאת, הוא ניהל כמה רומנים עם צעירות ובהן ג'ויס מיינרד בת ה-18.

סלינג'ר תמיד אמר לחברים שהוא ממשיך לכתוב, וייתכן שיש אי שם מטמון של ספרים ורומנים שלא התפרסמו, אף שלא בטוח שקוראי "Hapworth", שבו נדמה שהוא מדבר לעצמו ולא לאוהבי "התפסן בשדה השיפון", היו רוצים לראות מטמון כזה. הספר "J.D. Salinger: A Life" מותיר את השאלה הזאת ושאלות רבות אחרות תלויות באוויר. סלוונסקי אמנם מוסיף פרטים לתיעוד, אבל הביוגרפיה של פול אלכסנדר חיונית ודרמטית יותר, וקולעת יותר מבחינה פסיכולוגית.

סביר להניח שלעולם לא תהיה ביוגרפיה מלאה ושלמה של סלינג'ר, אבל הבנתנו אותו תושפע בשנים הבאות מפעולותיהם של מנהלי עיזבונו ומפרסומי כתבים שלא ראו אור. אילו היה חי כעת, הוא היה מרוצה מהידיעה שניסיונותיו למחוק את סיפור חייו עלו יפה. *



סלינג'ר ב-1952. אילו היה חי כעת, הוא היה מרוצה מהידיעה שניסיונותיו למחוק את סיפור חייו עלו יפה


סקוט פיצג'רלד. הדים מטרידים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו