בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"נגד בדידות: רשמים" מאת גדי טאוב | מדריך צמוד

| ביקורת תרבות |

תגובות

נגד בדידות: רשמים

גדי טאוב. הוצאת ידיעות ספרים, 246 עמ', 88 שקלים

יש סופרים ואנשי רוח שנוכחותם בשדה התרבותי היא כה אינטנסיבית עד שנדמה כי נוצרת להם פרסונה נלווית, מין אלטר-אגו שכמו צובר חיים משל עצמו, הרבה מעבר לאדם הממשי. כוחה של הפרסונה הספרותית של גדי טאוב נעוץ, כך נדמה, דווקא בסתירותיה; מצד אחד, סלב תל-אביבי, לשעבר כוכב ערוץ הילדים, מצד שני - איש רוח כבד ראש, הנושא את נטל הציונות ושברה על כתפיו. מכאן, דוקטור להיסטוריה, מרושת היטב באקדמיה, ומכאן, סופר פרוע וחסר עכבות הכותב על תל אביב של מטה. גם אם השילוב הזה עשוי להיראות מתבקש, הוא בוודאי אינו מובן מאליו. אפילו לאה גולדברג - אחת ה"מולטי-טאלנטיות" הראשונות של הספרות העברית - ויתרה בשלב מסוים של הקריירה הספרותית שלה על שאיפתה לכתוב פרוזה כדי להשיג קביעות באוניברסיטה. לאור זאת, הגמישות והטבעיות שבה נע טאוב עצמו במשך שני העשורים האחרונים בין סוגים שונים של כתיבה ושל עשייה אקדמית, תקשורתית ותרבותית אינן יכולות שלא לעורר התפעלות.

בניגוד לאנשי רוח אחרים, טאוב גם מצטייר כמי שפועל בניגוד לבון-טון השולט: בשנות ה-90 הנהיג את הכתיבה ה"רזה" כתגובת נגד לספרותיות-היתר שאיפיינה את הספרות הישראלית מדור המדינה ואילך, הכורעת תחת עול העבר והאבות. בשנים האחרונות הוא יוצא נגד התפישה הפוסט-ציונית הרווחת באקדמיה, ונגד "השיח האקדמי" בכללותו, כפי שזה התעצב במסורת הפוסט-סטרוקטורליסטית של פוקו וממשיכיו; שיח שאותו הוא עצמו מבקש להחליף במסורת נגדית, המבוססת על מחויבות חדשה לחברה (וללאום) על נגישות, פשטות ומובנות.

אגיד זאת, אם כך, גם אני בפשטות: בניגוד לכמה ממבקריו של טאוב מתוך האקדמיה, אני איני שותפה להתנגדות האוטומטית שזוכה לה סדר היום הפוליטי-תרבותי שמציג טאוב. גם אם אני בהחלט לא תמיד מסכימה לדעותיו, אני מעריכה את כנותו וישירותו ואף סבורה שחשוב לבקר את האקדמיה מבפנים, ובכלל להתנגד ולחתור, תמיד, תחת כל מה שמתקבע כצייטגייסט תרבותי, ספרותי או פוליטי. משום כך, ניגשתי לקריאה בספרו החדש של טאוב, "נגד בדידות: רשמים", בעניין רב. זהו למעשה הכרך הראשון (הכרך השני עתיד להיקרא "נגד בדידות: מחשבות") מתוך פרויקט אחד המבוסס על טקסטים שונים - רשימות, מאמרי דעה, סיפורים קצרים - שאת חלקם פרסם טאוב בעיתונים במשך השנים. הנושא הקושר בין כל הטקסטים הוא ביקורת האינדיבידואליזם, או ליתר דיוק: ביקורת האינדיבידואליזם המערבי-קפיטליסטי הדורסני, הלובש, על פי טאוב, צורות שונות בתרבות הישראלית הנוכחית.

למרות שטאוב מכריז כבר בהקדמה כי "רשמים" מבוסס על כתיבה "אימפרסיוניסטית" (זאת בניגוד לחלק השני, "מחשבות", העתיד, לדבריו, להתבסס על כתיבה "שיטתית יותר"), הרי שהקובץ בנוי באופן שיטתי מאוד, אולי אפילו שיטתי מדי. למעשה, התחושה העולה למקרא הקובץ היא שכמו כל איש אקדמיה מיומן, טאוב מבקש להגיע מהר ככל האפשר אל ה"תזה", הטיעון. והטיעון המרכזי של טאוב אומר פחות או יותר כך: בחברה שבה אינדיבידואליזם הוא ערך עליון ו"התחברות לעצמך" היא מטבע עובר לסוחר - נזנחת האחריות הקולקטיבית ואתה המוסר, האהבה, ואפילו התרבות, הספרות והשפה, שהופכת להיות שפת "בית מרקחת" אנטיספטית ומרוקנת רגשית.

זהו בהחלט טיעון חזק, ועם זאת הוא אינו חדשני או מהפכני במיוחד. על הזיקה שבין תרבות ה"ניו אייג'" לקפיטליזם כבר עמדו בעשורים האחרונים הוגים לא מעטים, ובארץ פירסם כבר ב-1997 עידן לנדו מאמר פורץ דרך ומעורר פולמוס העומד על הסכנות המוסריות הרובצות לפתחו של העידן ה"פוסט-מודרניסטי" (גם אם מתוך פרספקטיווה פוליטית שונה מאוד מזו של טאוב). אבל יותר מזה, קיימת תחושה כי גם הטקסטים שבעזרתם מבקש טאוב להוכיח את הטיעון שלו - למשל רב המכר של גבי ניצן, "באדולינה", והאג'נדה הפסאודו-רוחנית של שרי אריסון - הם בבחינת המובן מאליו. האומנם יש מישהו שהאמין כי שרי אריסון שינתה את עורה (הקפיטליסטי) כאשר הציעה לעובדיה לעבור סדנאות ניו-אייג' שיאפשרו להם "לזרום" עם הסבל? והאם יש לתמוה על כך שרב מכר כמו "באדולינה" של גבי ניצן כוון - כמו רבים מספרי "דע את עצמך" מסוגו - למטרת גריפת רווחים? נדמה כי גדי טאוב מתבונן במושאי הביקורת שלו בעיניו התמימות של ילד שגילה לראשונה את אכזריותו וצביעותו של העולם שהוא חי בו.

הגילוי הזה הוא חשוב וחיוני, אבל התחושה היא שטאוב הוא קצת "חזק על חלשים"; לא על השכבות החלשות בחברה - כלפי אלה הוא דווקא מגלה אמפתיה כנה - אלא על החלשים בעולם התרבותי הסמלי שבו הוא עצמו שחקן מרכזי. כמעט ולא מפליא לגלות שבאחד הטקסטים בספר טאוב בוחר לשבח את הרומן שנהפך זה מכבר לקאנון ישראלי חדש, "סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז. גם אם הרומן של עוז ראוי לשבחים האלה, לא יכולתי שלא לשאול את עצמי האם היה טאוב מסוגל לנסח מהלך ביקורתי אנטי-קפיטליסטי כמו זה שהציע ביחס לרב המכר הפופולרי "באדולינה" גם מול רומן שהוא חלק מן הקאנון?

אפילו הטקסטים שבהם טאוב מבקש להתרחק מז'אנר המסה ולהתקרב אל שפת הפרוזה הם, בסופו של דבר, טקסטים של "תזה". כך, למשל, בטקסט הפותח את הקובץ, "להרוג את החזיר", טאוב חוזר אל אחד המחוזות האהובים עליו כסופר - מועדון הלילה. טאוב שוטח בלשון ציורית את ההתרחשויות הסוערות שלהן נחשף במועדון ה"קיטקט", מועדון הסקס המפורסם בברלין, שהשהות בו מובילה את טאוב למסקנה (לא מרחיקת לכת במיוחד, צריך לציין) כי בעידן הנוכחי סקס מנוכר מאפשר בריחה מאהבה ומאינטימיות, שילוב המאיים על האינדיבידואל המודרני אפילו יותר מסקס פומבי. מעבר לכך שיש משהו פטרוני באופן שבו תיאורי הסקס (המשכנעים בהחלט!) של טאוב מוליכים אותו שוב אל אמירה כללית על המצב האנושי, נשאלת השאלה מהי בדיוק העמדה שמתוכה טאוב, המספר-המחבר המובלע, מתאר את הביקור במועדון הברלינאי? האם הוא מופיע שם כמעין "אנתרופולוג", מבקר תרבות נישא, או כמי שהגיע במטרה להתנסות בעצמו בתענוגות ההדוניסטיים שהמועדון מציע? ואם האפשרות האחרונה היא הנכונה, מדוע לא מופיע בטקסט כל תיעוד עצמי של ההתנסות הזאת? הנרי מילר, למשל, הקדיש את מרב יצירתו לתיעוד עצמי של שהותו במועדוני לילה ובבתי זונות בפאריס. התוצאה היתה טקסטים שבחלקם לפחות היו משעשעים, אינטליגנטיים ואפילו פוליטיים לא פחות משהיו סקסיים (או, לחלופין, מיזוגיניים. תלוי, כמובן, בנקודת המבט). התחושה היא שטאוב, לעומת זאת, אינו מוכן "להתלכלך" במציאות שעליה הוא מדווח, וכך הוא נשאר תמיד מבחוץ, מוגן בתוך עמדתו הפריבילגית שממנה הוא משקיף על האזורים הנמוכים של החיים.

אותה תחושה לא נוחה גוברת בטקסט המסיים של הספר "ילדות של אבא", העוסק בתופעת גילוי העריות בין אבות לבנות כפי שהיא משתקפת ביצירתן של שלוש סופרות אמריקאיות, סו סילברמן, שרלוט וייל וקתרין הריסון. טאוב מציין כבר בתחילת הטקסט כי "על התופעה הזו (של גילוי עריות) הזדמן לי ללמוד לפני שנים אחדות כשעבדתי במעון לנערות", ומיד הוא ממהר להוסיף: "אני לא מטפל, רק עזרתי בשיעורי בית, פעם בשבוע". למרות שההערה הזאת נאמרת לכאורה בצניעות, הרי שהיא חושפת שוב את הבעייתיות של נקודת המבט שעולה לאורך כל הטקסטים בקובץ. מצד אחד, "ילדות של אבא" אינו מציע ניתוח פסיכולוגי של תופעת גילוי העריות (למרות שמשולבות בו לא מעט אבחנות פסיכולוגיות), שכן טאוב אינו פסיכואנליטיקאי. מצד שני, זו גם אינה פרשנות ספרותית ממש - שכן טאוב לא מרבה להתעכב על ההבטים הספרותיים של שלושת הספרים שבהם הוא עוסק. במובן מסוים, זוהי עיתונות חוקרת: הטקסט מבוסס על סדרת כתבות שטאוב פירסם בעבר בעיתון "הארץ" ושבהן הביא קטעי ראיונות שערך עם שלוש הסופרות. הראיונות הללו מעידים בבירור על כך שטאוב חש אמפתיה אמיתית למרואיינות שלו; אמפתיה שניכר כי גם הן חשות בה, שכן שלושתן משיבות לשאלותיו בגילוי לב רב. ובכל זאת, קשה שלא לתהות מתוקף מה חוקר טאוב את הסוגיה הקשה והטעונה הזו, שדורות רבים של פסיכואנליטיקאים וחוקרי טראומה מתחבטים בה, ויותר מכך: מה הוא מבקש, בעצם, להשיג בראיונות הללו? התשובה מתבררת לקראת סוף הטקסט. גם נושא גילוי העריות - קשה וכאוב ככל שיהיה - מתקשר לתזה של טאוב. מפגשיו עם שלוש היוצרות מביאים אותו שוב למסקנה שלפיה אין גרוע מאינדיבידואליזם קיצוני הכרוך בהתנתקות מן החברה, או כדבריו: "חציית הקו של האיסור על גילוי עריות מאיימת לדון אותך לגלות מחוץ לתחום השייכות".

כמו כל הפעמים האחרות שבהן שוטח טאוב את ה"אני מאמין" שלו, גם הרגע הזה מעורר רגשות אמביוולנטיים. מצד אחד, הוא מחייב את הקוראים להרים את מבטם אל טאוב, מורה הדרך, המוליך אותם אל כל אותם יעדים מסעירים או אפלים שאליהם אולי היו חוששים להזדמן בעצמם. מצד שני, זהו גם בדיוק הרגע שמעורר רצון עז להתנתק מאחיזתו הלופתת של המדריך ולהתעכב מאחור, בדרך, שם אולי לא קורים דברים מסעירים כל כך אבל לפחות אפשר לטייל קצת בשקט.



מועדון חשפנות. טאוב מדווח מבחוץ



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו