בני פיג'י אוכלים עצמות אדם; ומה אוכלים האמריקאים?

ב-1970 הוציאו האמריקאים 6 מיליארד דולר על קניית מזון מהיר; בשנת 2001 הם כבר הוציאו 110 מיליארד, יותר מכפי שהם מוציאים על סרטים, ספרים, עיתונים, סרטי וידיאו ומוסיקה. ספרו המצוין של אריק שלוסר מתאר איך השתלטה תעשיית הג'אנק פוד על העולם, מאז פתחו האחים מקדונלד מסעדה קטנה בדרייב-אין בקליפורניה

ראובן מירן
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ראובן מירן

אומת המזון המהיר אריק שלוסר. תירגמה מאנגלית: רחל אהרוני. סדרת "כעת" / הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרית פועלים, 397 עמ', 88 שקלים

"אומרים כי חצי עולם אינו יודע כיצד חי חציו האחר. משלחת חקר שלנו ראתה את בני פיג'י סועדים בעצמות אדם, ואומרים שאף את נשותיהם וילדיהם יאכלו"; כך כותב, באחת ממסותיו המבריקות, רלף וולדו אמרסון, המסאי והוגה הדעות האמריקאי הגדול, האינטלקטואל האמריקאי הראשון בן המאה ה-19, שהשפיע על המחשבה האמריקאית המקורית יותר מכל אדם אחר. אילו אולץ אמרסון לחזות בארצות הברית של ימינו, אפשר להניח שהיה ממהר להליט את עיניו בכפות ידיו ולחזור לקברו; כי ארצות הברית של אמריקה, הנחשבת לדמוקרטיה הגדולה ביותר בעולם, האימפריה שניכסה לעצמה את שמה של היבשת כולה, ושמגדירה את עצמה כ"ארצם של האנשים החופשיים", היא גם המדינה המשעבדת הגדולה בתבל: משעבדת פוליטית, כלכלית, תרבותית. ומעתה אמור גם קולינארית: התרבות ששאפה ליצור אדם חופשי חדש (הגם שעל חורבותיהם של העמים האמריקאים הילידיים ותוך שעבוד נורא של העבדים השחורים שהובאו אליה מאפריקה) היתה גם ל"אומת המזון המהיר".

על הצד האפל הזה בהוויה ובתרבות האמריקאית כותב אריק שלוסר, עיתונאי אמריקאי שמנסה לגלות איך השפיעה תעשיית המזון המהיר (הג'אנק פוד) על התרבות האמריקאית והעולמית - כלומר על כל אחד מאיתנו, החיים בחלקו השבע והמאושר של העולם. בספר, שראה אור במקור ב-2001, מתאר שלוסר את מה שמתרחש מאחורי הקלעים של התעשייה הזאת, המאפשרת כמעט לכל אדם, גם לאנשים עניים מאוד, להרגיש שהם יוצאים לבילוי במסעדה במחירים השווים ל"כל נפש" - גם אם השם המתנוסס מעליה הוא מקדונלד'ס או דומינו'ס פיצה. שיטת ההגשה הישירה, המהירה, היעילה, החסכונית בזמן (השווה כזכור לכסף - "טיים איז מאני") כבשה את העולם כולו, וזאת עובדה. אבל מה שמתרחש באמת מאחורי הקלעים של התרבות הזאת מוכר רק למעטים. אולי, בזכות הספר המפתיע והחשוב הזה, שהוא יצירת מופת בסוגת הספרות העיתונאית, ישכילו אנשים לראות ולהבין את המשמעות האכזרית של המשיכה הלא-מודעת שלהם למקסם השווא של המזון המהיר.

*

"שלוסר מתאר את מנהיגיה ומעצביה של תעשיית המזון המהיר, את השיטה העסקית הממולחת שהם המציאו ושיכללו, את מקור קסמה, את הטעמים להצלחתה המרשימה", כותבת ארנה קזין, עורכת הסדרה, בהקדמתה המגויסת והמלהיבה למהדורה העברית של הספר הזה, שאדם חושב ורגיש אינו יכול להישאר אדיש לו. ולא רק הקורא האמריקאי: גם לקורא בישראל יש עתה הזדמנות פז להתוודע אל הצדדים האפלים של תעשיית המזון המהיר בארצות הברית, שהיא מודל לחיקוי ראשון במעלה בישראל המחפשת את זהותה, ההולכת לאבדון בהזדהותה ובהתבטלותה חסרת המעצורים מול התרבות האמריקאית.

אבל מהם אותם "צדדים אפלים"? מה אנחנו יודעים על הקשר בין תעשיית הג'אנק פוד לבין תעשיית הבשמים? האם אנחנו יודעים שבאחד מהמפעלים הכימיים בניו ג'רזי "מפתחים זה לצד זה בשמים של 'אסתי לאודר', טעמים של צ'יפס ותבלינים של המבורגר"? התחושה היא שהגילויים האלה, הממלאים את הספר לכל אורכו, עשויים לתרום להגברת המודעות, ולחידוד ההכרה של הקורא-הצרכן הישראלי לגבי הפיתויים שמציב לפניו שוק המזון הזבלי - ולגרום לו לשאול את עצמו האם ההיסחפות הזאת כדאית.

אבל כדי שזה יקרה כיום, חשוב לדעת איך התרחשו הדברים בעבר. בפתיחת ספרו מתאר שלוסר כיצד השתלטתה תעשיית המזון המהיר על כל מקום שבו חיים בני אדם בארצות הברית ב-30 השנים האחרונות. הנתונים מדהימים: "בשנת 1970 הוציאו האמריקאים כ-6 מיליארד דולר על קניית מזון מהיר. בשנת 2001 - יותר מ-110 מיליארד דולר. האמריקאים מוציאים היום כסף על מזון מהיר יותר מאשר (...) כל הסכום שהם מוציאים על סרטים, ספרים, כתבי עת, עיתונים, סרטי וידאו ומוסיקה מוקלטת" (עמ' 17).

ה"כוח המהפכני" הזה משקף מציאות, עולם חדש שמנסה - ומצליח - להשליט את התרבות שלו על הכפר הגלובלי כולו. התרבות הזאת מגלמת את "הטוב ביותר ואת הרע ביותר הקיימים בקפיטליזם האמריקאי של תחילת המאה ה-21: את הזרם הבלתי פוסק של המצאות ומוצרים חדשים מצד אחד, ואת התהום ההולכת ומעמיקה בין עשירים לעניים מצד שני" (עמ' 20). שלא לדבר על כך שתאגידי המזון המהיר - "המעסיק האמריקאי הפרטי הגדול ביותר, המשלם משכורות מהנמוכות ביותר" (עמ' 21) - נשענים על כוח עבודה זול ולא מקצועי, נעדר זכויות סוציאליות, עובדים שהארעיות היא המשתנה הקבוע ביותר בחייהם. אין לתופעה הזאת הגדרה אחרת מאשר ניצול: כשלושה וחצי מיליון העובדים המועסקים בתעשיית המזון המהיר בארצות הברית הם הקבוצה הגדולה ביותר של מקבלי שכר מינימום.

בתנאי גן עדן פיננסיים אלה לתעשייה, וגיהנום חברתי לעובדים, ובסיוע תקציבי ענק לקמפיינים פרסומיים אגרסיביים, לא פלא שההמבורגר והצ'יפס הפכו לסמל הארוחה האמריקאית. ולא רק הארוחה, אלא תמצית של תרבות המושתתת על ערכי המהירות והכמות. מהירות, כי כאמור "טיים איז מאני"; וכמות, כי בתרבות ה"להצליח בגדול", שבה כמות הכסף שאדם מצליח לצבור (ולא חשוב באילו שיטות) היא הוכחה ניצחת למידת הצלחתו בחיים ותרומתו לחברה, ברור שלתאגידי ענק דורסניים יש עדיפות על פני כל שיטת מסחר אחרת. בחברה שבה האדם נתפס בראש ובראשונה כצרכן - תאגידי המזון המהיר עונים בצורה מדהימה על שתי הדרישות ה"ערכיות" דלעיל: מהירות וכמות.

איך הגיעה ארה"ב למצב הזה? שלוסר מתאר את ההיסטוריה של האבות המייסדים, חלוצי תעשיית המזון המהיר - אנשים טובים וחרוצים שהגשימו את החלום האמריקאי, שלפיו נחישות ועבודה קשה מאפשרות לכל אדם להגיע לגדולה. כך למשל הגיע קארל קארצ'ר מבעלות על ארבע עגלות לממכר נקניקיות בלוס אנג'לס ב-1944 לשליטה באימפריית "מפעלי קארל קארצ'ר", בעלת רשת מסעדות המזון המהיר הרביעית בגודלה באמריקה, בסוף שנות ה-90 של המאה ה-20. יצוין כי דרום-קליפורניה היא ערש הולדתה של תעשיית המזון המהיר ושם נולדה גם האימפריה של האחים מק'דונלד, שפתחו מסעדת דרייב-אין בפאסאדנה ב-1937. עשר שנים מאוחר יותר הסבו האחים את הדרייב-אין למסעדת כריכים שמכרה רק המבורגרים וצ'יזבורגרים, הכל בכלים חד-פעמיים.

שיטת העבודה שלהם היתה מהפכנית: פריטי האוכל השונים שהזמין הלקוח הוכנו בידי עובדים שונים; האחים מק'דונלד היו לחלוצי המטבח המסחרי הפועל לפי שיטת הסרט הנע. בין השנים 1960 ו-1973 - תוך 13 שנים - עלה מספר המסעדות של הרשת מ-250 ל-3,000 מסעדות בכל רחבי ארצות הברית. כדי להבין את הצמיחה המטורפת הזאת, מכוון שלוסר אלומת אור ביקורתית, עוצרת נשימה, לקשרים האמיצים בין תעשיית המזון המהיר לתעשיית המכוניות, הקולנוע, הבידור והשעשועים.

הסיפור על הקשר האמיץ בין רשת מקדונלד'ס, מלכת המזון המהיר, לבין מפעלי השעשועים של וולט דיסני והדיסנילנדים שלהם, הוא אחד המרתקים בספר. "עולם הפנטזיה של מקדונלדלנד שאל רעיונות רבים מהממלכה הקסומה של וולט דיסני" (עמ' 62), כותב שלוסר, המעיד על עצמו שבמשך השנתיים שקדמו לכתיבת הספר אכל מזון מהיר כדי לחוות את החוויה ולחוש על בשרו את מושא החקירה והכתיבה שלו. דמויות מצוירות, שירים ומנגינות מבית היוצר של דיסני, אומצו על ידי מקדונלד'ס, וכך, בסיוע מסיבי של משרדי פרסום מתוחכמים, כבשו שתי אימפריות האשליה והתעתוע את דמיונם של הילדים ומכרו להם ולהוריהם מזון מהיר לא רק לקיבה, אלא גם לנפש.

תקצר היריעה מלתאר את כל תוכנו של הספר הזה, המוליך את הקורא למסע עוצר נשימה ברכבת שדים שהנסיעה בה הכרחית למי שמעוניין לפקוח את עיניו ולראות מעבר לחלום הממוסחר שנמכר לנו על ידי אומת המזון המהיר. מי שיקרא את ספר החובה הזה, יבין טוב יותר את העולם שבו אנו חיים, ושאותו אנו מעריצים ללא-תנאי.

חשוב מאוד לציין כי הספר, המבוסס על מאות מסמכים, עדויות ותחקירים, ננעל בפרק חשוב במיוחד, המתייחס לשאלה מה צריך לעשות כדי לצמצם את הנזקים, הכל במסגרת החוק והחקיקה שימנעו שימוש בילדים לצורכי פרסומת ויחייבו את היצרנים להקטין את כמות החומרים המזיקים במזון הזה. אבל חשובה יותר מכל המודעות הצרכנית והאזרחית: "אין איש בארצות הברית החייב לאכול מזון מהיר", כותב שלוסר, "הצעד הראשון לקראת שינוי בעל משמעות הוא הקל מכל: הפסיקו לקנות אותו. המנהלים העומדים בראש תעשיית המזון המהיר אינם אנשים רעים. הם אנשי עסקים. אם תדרשו מהם, הם ימכרו המבורגרים אורגניים, מבשר של בקר שניזון מעשב מרעה ולא הוחזק במכלאות. הם ימכרו כל דבר שיעניק להם רווחים" (עמ' 318).

מאות מיליוני צרכנים באמריקה ובעולם כולו, כותב שלוסר, יכולים לממש את חירותם שלא לקנות מזון מהיר באיכות שבה הוא נמכר להם כיום. זהו כוח שאין לעמוד בפניו, והוא טרם הופעל. תאגידי מקדונלד'ס, קנטאקי פרייד צ'יקן וברגר קינג - ראו הוזהרתם!

ראובן מירן הוא סופר ומו"ל

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ