מי מפנטז על מרד בדווי בנגב

ארז צפדיה
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ארז צפדיה

האיש המאושר צור שיזף. הוצאת חרגול, עם עובד, 167 עמ', 79 שקלים

ציטוט ראשון: "גם ביום רביעי בשבוע שעבר הרסה המדינה בתים (...) אחד הבתים החדשים נבנה על ידי אנשי הכפר לאלמנה צעירה וחמשת ילדיה. אותה אלמנה עלתה לכנסת ביום שני השבוע לשמוע בוועדת הפנים את ח"כ אפי איתם דורש 'הגברת האכיפה'".

ציטוט שני: "'הבדואים מעבדים שטחים שלא שייכים להם' 'הם מעבדים אותם מאז שאני מכיר את הנגב' 'זה לא שייך להם...' 'אז אתם מרססים את השדות?' 'הם לא מבינים משהו אחר...' 'אבל זה רעל...' 'כן, ... מה לא בסדר בזה?'".

שני ציטוטים; הראשון אמיתי, לקוח מדיווח של המועצה האזורית של הכפרים הבלתי מוכרים בנגב. השני לקוח מתוך הרומן של צור שיזף, "האיש המאושר". שניהם מתארים נדבכים שונים של המדיניות שנוקטת ישראל כלפי 80 אלף אזרחי המדינה הבדווים בנגב, המתגוררים ב-46 כפרים בלתי מוכרים: הרס בתים והרס מקורות הפרנסה. שני הנדבכים, ולצידם הרעלת האוויר והאדמה באזור רמת חובב, פעילות תחנת החשמל ומתקני התעשייה הצבאית ברמת בקע - בלב הכפר של גיבור הרומן - הם העילה למרד הבדווים שעתיד לפרוץ, על פי שיזף, בעוד שנה, ב-2009.

הרומן שוזר את דבריהם של ארבעה מספרים-גיבורים ליצירת תמונה מלאה של סיפור המרד. ארבעת המספרים - גיבוריו, קורבנותיו ומדכאיו של המרד - מייצגים נקודות מבט אישיות ושונות ביחס אל הנגב, נופיו ואנשיו: נג'יב, הנוירוכירורג בעל ידי הזהב שמנהיג את המרד הבדווי; בועז, איש מוסד מאצ'ואיסטי רודף נשים, מלח-הארץ ושונא ערבים, האמון מטעם הממסד הביטחוני על דיכוי המרד וחיסול מנהיגו - נג'יב; זורה, נסיכה קירגיזית הנודדת מערבות אסיה עד לנגב כדי למצוא את אהובה הלא-ידוע - נג'יב, ממשיך דרכו של אביה ואבי בנה; ונועם, גיאולוג וחברו הטוב בעבר של נג'יב, שמאבד את בנותיו בפיגוע שמבצעים אנשיו של נג'יב.

כל הגיבורים נעים בין הקהילות המרכיבות את הפסיפס החברתי של ישראל, על קווי הגבול בין המותר לאסור, על גשרים בין-תרבותיים. כל פרק בספר מסופר על ידי אחד מן הגיבורים, ודרך הסיפור האישי מצטיירות דמותו של המספר וחוויותיו בעבר ובהווה, הצטלבות דרכיו עם יתר הגיבורים כמו גם הסיבות, לשיטתו, לפרוץ המרד.

הסיפורים האישיים חושפים את הרומן המורכב של המחבר עצמו עם הנגב; שיזף מעריץ כל שביל, באר ונחל. קשה שלא להתפעל מהתיאורים המדויקים והמחמיאים כאחד של נוף הנגב. הוא מדריך את הקוראים רחוק מכל כביש אל מעיינות חבויים הידועים למעטים, אל שביל גמלים סודי המוליך מן הנגב אל הערבה, אל מקומות בלתי מסומנים במפות השבילים ובספרי המטיילים, אל נופי הבראשית של ארץ הנגב.

אך שיזף גם מלא בכעס על האנשים ופרי יצירתם. התיעוב שהוא חש כלפי באר שבע, בנייניה ואנשיה גלוי; הוא מטיח ביקורת במפעל הציוני של פיתוח הנגב; הוא סולד ממטיילי סופהשבוע שנוסעים ברכבי השטח המפוארים שלהם, המגלמים בעיניו נהנתנות משולבת בכוחנות שכל כך מאפיינת את ישראל של ימינו. מצד שני, הוא עורג אל הבדווי מהאגדות, הפרא-האציל שמכיר כל אבן וסלע בסביבתו הטבעית, שאינו יודע גבול מהו, שכבודו וכבוד זולתו יקרים לו. זוהי דמותו של סולמיאן, אביו המאמץ של נג'יב: שיח' השיח'ים של העוראבי (להבנתי מדובר בבני העזזמה), אב ל-300 ילדים מנשים שנשלחו אליו כמתנות מרחבי המזה"ת.

המרד מציב איפוא את העולם הבראשיתי, הטבעי והפראי נגד הניסיון לכפות מציאות מודרנית באמצעים כוחניים תוך פגיעה בבני המדבר, בתרבותם ובאורחות חייהם. זהו מרדם של אלה ש"לא רוצים לשנות כלום, רק להבין" (עמ' 58) נגד הנהנתנים-הכוחניים שחשים כי "המדבר שייך להם ולכן אין שום צורך לשמור עליו, רק לנצל אותו" (עמ' 62), "לשנות אותו, לכבוש, להתיישב" (עמ' 58).

כמו בכל סיפור קולוניאלי, גם הסיפור הזה מסתיים בכיבוש מחודש של הנגב, בתבוסת אוכלוסייתו האותנטית ובגירושה אל המדבר, שניצל לעת עתה מציפורני המודרנה, אל סיני. הבדווים שלא רואים סתירה בין מורשתם לבין המדינה היהודית, כמו ד"ר נג'יב הנוירוכירורג, או תת-אלוף אחמד דגוני, סופם אחד: למות בייסורים בידי כוחות הביטחון של המדינה היהודית.

הצפי למרד בדווי אינו פרי דמיונו של שיזף. לפני כשלוש שנים דיווח "הארץ": "הכתובת כתובה על הקיר באותיות גדולות במיוחד: אינתיפאדה בדווית בצפון הנגב בדרך. להערכה זו שותפים בין השאר משרד ראש הממשלה, משרד הביטחון, המשרד לביטחון פנים והמועצה לביטחון לאומי" (אמנון ברזילי, 24.5.04). אליהם מצטרפים פוליטיקאים יהודים מקומיים שקוצרים הון פוליטי מטיפוח החרדה מפני הבדווים. מה משותף לשיזף, למשרדי הממשלה ולפוליטיקאים מקומיים? מדוע כולם מגיעים למסקנה שמרד בדווי בנגב ממשמש ובא?

רציונלית, מציאות החיים של הבדווים תומכת באפשרות של מרד. זה שישה עשורים מסרבת מדינת ישראל להכיר בקיומם של כפרים בדווים בנגב, חלקם בני יותר מ-400 שנה; כפרים אחרים אוכלסו בצווים של מושלים צבאיים בשנות החמישים. גם תוכנית המתאר החדשה למטרופולין באר שבע, שהיתה אמורה להציע פיתרון לכפרים הבלתי-מוכרים, בחרה להתעלם מקיומם, ובמקום הכרה היא מציעה לבדווים לעבור לאחת משבע עיירות-הקבע שכמובן מדורגות בתחתית רשימת היישובים העניים בישראל. מבחינת הבדווים, המעבר לעיירות הקבע היה נטישת אורח-החיים הבדווי המסורתי, נטישת ענפי הכלכלה החקלאיים וויתור על תביעת הבדווים - שהמדינה דוחה על הסף - להכרה בבעלותם על הקרקע.

לשם יישום המדיניות, מפעילים מוסדות המדינה שורה של אמצעים שאינם עולים בקנה אחד עם זכויות בסיסיות לקורת גג ולפרנסה. ב-2007 הרסה המדינה מאות בתים בכפרי הבדווים, בטענה שאלה נבנו בניגוד לחוק. עד לפסיקת בג"ץ במרץ 2004, רוססו מן האוויר שדות שעובדו בידי בדווים, ומאז נהוג לחרוש ולהשמיד שדות שאך הניבו פרי. כ-40% מתושבי הכפרים אינם מחוברים לרשת המים. אף כפר אינו מחובר לרשת החשמל או רשת הביוב. שירותי חינוך ובריאות מסופקים במשורה, במקרים רבים רק לאחר שתושבי הכפרים וארגוני זכויות אדם עותרים לבית המשפט. אי-הכרה פירושה שאינך נכלל בתחשיבים היכן להקים מפגעים סביבתיים: לדוגמה, בדווים החיים בואדי אל-נעם, ליד רמת חובב, סובלים מן השיעורים הגבוהים בישראל של תמותת תינוקות, תחלואה, והפלות לא רצוניות - כך ממחקרים של אוניברסיטת בן גוריון, משרד הבריאות וארגוני בריאות.

במקביל מיושמת מדיניות של יישוב הנגב ביהודים; בשנים האחרונות הוקמו עשרות חוות בודדים בנגב. מאז הקמת המדינה הוקמו בנגב כמאה יישובים ליהודים, חלקם עירוניים וחלקם כפריים, שנהנו מהקצאת קרקעות נדיבה. בשנים האחרונות שוקדים משרדי הממשלה על תוכניות להקמת יישובים קהילתיים וכפריים חדשים. חלקם עלו כבר על הקרקע, אחרים בשלבי תכנון וביצוע שונים. גם צה"ל קובע את בסיסיו בנגב, ובכך מזין אצל חלק מהפוליטיקאים המקומיים את התקווה ש"הבעיה" הבדווית תיפתר. נדמה שפיתוח הנגב הוא עניין ליהודים בלבד, והבדווים אמורים לפנות את המרחב ולהתכנס בעיירות-הקבע.

אך האם כל זה עלול להוביל למרד? "מה זה השטויות האלה?", הטיח בי ידידי הבדווי, פרופ' באוניברסיטת בן גוריון, כשהפניתי אליו את השאלה, והוסיף: "תקרא את הספר 'פונדמנטליסט בעל כורחו' של חאמיד מוחסין". בספר מתאר אמריקאי ממוצא פקיסטני את האופן שבו, בעקבות הפיגועים במגדלי התאומים וכיבוש עיראק ואפגניסטן, החברה האמריקאית סימנה אותו כפונדמנטליסט, למרות שבמהלך חייו בארה"ב חש שהוא נטמע בעולם הערכים האמריקאי.

הרמז מובן: הבדווים לא ימרדו. מדובר בקהילה שלווה שאינה דוגלת באלימות ככלי להשגת מטרות פוליטיות. אך היהודים רואים בבדווים מורדים פוטנציאליים. כמו במעגל קסמים, האפליה והדיכוי מעלים בקרב המדכא את החשש ממרד, והחשש ממרד - שסימנים לו מאותרים בעבירות רכוש ובנייה בלתי חוקית - מזין את האפליה והדיכוי. אולם ההיגיון הגיאולוגי של נועם, אחד מגיבורי הספר, שלפיו אם תיקח "חומרים ותדחס אותם עד שיהפכו לגז ויום אחד הם יתפרצו דרך סדקי החולשה לאורך השברים בקרום, ויעלו איתם לפני השטח לבה ושברים ופצצות וולקניות" (עמ' 75), אינו ישים אצל הבדווים.

מלבד פוליטיקאים מקומיים שניזונים פוליטית מיצירת פחד מפני האחר, האמונה במרד בדווי היא נחלתם של העוסקים בהכנה ובהפעלה של כוח, כמו בועז איש המוסד בספר וכמו מומחי משרד הביטחון, המשרד לביטחון פנים והמועצה לביטחון לאומי. ולהבדיל, של רומנטיקנים שמדמיינים את איש המדבר כפרא-אציל - כמו שיזף. זו הפעם השנייה שבה הוא מעלה את רעיון המרי בנגב וקושר אותה לדיכוי היומיומי של הבדווים (בפעם הראשונה בספר המסע "סוף הדרך, מותה של מדינה").

הבעיה אינה בתחזית השגויה לגבי מרד אפשרי; הבעיה, שמאפיינת את הספר ושבה טמון השורש של תחזית המרד, היא בתפיסה סטיגמטית של המציאות. דימוי הפרא-האציל המיוחס לבדווים בספר מוטמע בחשיבה אירופוצנטרית שתופסת את היליד כיפה, גאה, חזק, מושא לתשוקה ארוטית - אבל גם אכזר ולא נאמן - כפי שתיאר בבהירות אדוארד סעיד ב"אוריינטליזם"; אם נלחץ עליו הוא ימרוד, או יוכנע. הבדווי של שיזף הוא הביטוי הישראלי של הפיכת הערבי בנגב לפונדמנטליסט, למרות שהוא לא כזה ולא מעוניין להיות.

הסטיגמטיזציה איננה מכוונת רק לגבי הבדווים; גם הגיבורים היהודים עוברים השטחה עד להפיכתן של כל הדמויות בספר לתבניות פשטניות וסטריאוטיפיות, וזו גם חולשתו המרכזית של הספר. התיאורים המרהיבים של נוף הנגב, והמתח שמלווה את הסיפור מבעד לעיניהם של ארבעת גיבוריו המספרים, אמנם מאפילים על נגע הסטריאוטיפיזציה ש"האיש המאושר" לוקה בו. אך הנגע הזה בדיוק מעלה סימני שאלה, שאי אפשר לנתקם מהמציאות היומיומית בנגב, לגבי תחזיותיו הקודרות של שיזף.

ד"ר ארז צפדיה הוא מרצה למינהל ומדיניות ציבורית במכללה האקדמית ספיר

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ