לאט לאט, בנחישות לא מתפשרת

"הרייך השלישי: היסטוריה חדשה", אחד החיבורים המרכזיים בהיסטוריוגרפיה של הנאציזם, מספק ניתוח פרטני של תהליך עליית המפלגה הנאצית לשלטון

ניצן ליבוביץ'
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ניצן ליבוביץ'

הרייך השלישי: היסטוריה חדשה

מייקל ברליי. תירגמה מאנגלית: עדית זרטל. הוצאת זמורה-ביתן, יבנה, 960 עמ', 148 שקלים

"הרייך השלישי: היסטוריה חדשה", מאת ההיסטוריון מייקל ברליי, שייך לגל עכשווי בהיסטוריוגרפיה של השואה והנאציזם: סינתזות רחבות-היקף שמסכמות מחדש את התחום, בעקבות עשורים של פירוק ופירוט נקודות המבט השונות. כמו עבודות דומות מן השנים האחרונות, גם הספר של ברליי מנסה להטמיע אבחנות תיאורטיות והיסטוריוגרפיות משוכללות בנראטיב שנקרא בנשימה עצורה (הביוגרפיה של איאן קרשו על היטלר, שראתה אור בהוצאת עם עובד, ושני הכרכים של ההיסטוריון שאול פרידלנדר על היהודים בשואה, הן דוגמאות מוצלחות לסינתזות דומות).

מנקודת מבט ישראלית, הספר של ברליי ממלא נישה דלילה בהיסטוריוגרפיה של הנאציזם, שלא התמלאה מאז האנליזה הדקדקנית והיבשה-משהו של דיטריך בראכר משנות ה-70 ("הדיקטטורה הגרמנית", עם עובד): הוא מספק ניתוח פרטני של עליית הנאציזם, מבני השלטון שלו, "אופי" המחשבה שלו והרטוריקה, שברליי מאפיין כ"אפוקליפטית".

"הרייך השלישי" מספק טיעון פשוט למדי, ש"מסתובב" בתחום מזה כמה עשורים; כבר בעמודי הפתיחה שלו משווה ברליי את הנאציזם ל"דת פוליטית". הוא נעזר בניתוחים שנעשו בתחום על ידי היסטוריונים, אינטלקטואלים ואנשי תיאוריה פוליטית - ממנחם טלמון ואוריאל טל הישראלים, דרך אריק ווגלין, חנה ארנדט וג'ורג' מוסה ועד לדור של חוקרים עכשוויים - שעבודותיהם הולידו תובנות מרתקות לגבי הקירבה בין מערכות טוטליטריות והנטיות השתלטניות של הדת, או המניפולציה שהטוטליטריות עשתה בה.

אבל ה"רייך השלישי" מתייחס למסגרת הפילוסופית הזאת רק באופן רופף; הנראטיב של ברליי מצטיין בחדירה אל התחומים הזניחים לכאורה של הנאציזם, אלה שעלו עד היום בעיקר בעבודות של חוקרים מהאסכולה הפונקציונליסטית, וביכולתו ליצור מהם נראטיב משמעותי עם כיוון התקדמות ברור: ההתפרקות ההדרגתית של הפרלמנטריות בוויימאר; המשבר הפוליטי שהוביל לעליית היטלר; תפיסת הכלכלה הנאצית; ההקמה ההדרגתית של מדינת המשטרה והמאבקים הפנימיים בין הגופים השונים; מערכת הרווחה הנאצית; מערכת החינוך; היחס לדת ולמיעוטים; היומיום של האנטישמיות; מדע "הגזע" וכן הלאה.

ההיסטוריזציה של תחומים אלה מעלה שורת שאלות מרתקות, למשל השימוש שעשו הנאצים במערכת הסעד כדי לארגן את האפליה הגזעית, והקירבה במקומות מסוימים בין מערכת הרווחה ומערכת השליטה והענישה המשטרתית. קירבה זו, מראה ברליי, לא היתה דווקא המצאה שלהם, כי אם של אויביהם משמאל, הסוציאל-דמוקרטים. מפרספקטיבה כזאת, נראה שהכל "מתקמט" לתפיסת עולם שמזהה כוח עם כוח ככוח.

אבל ברליי ממשיך וחוקר את מבני העוצמה והשליטה, וטורח להזכיר שהצעד המשמעותי בהשתלטות הנציונל-סוציאליסטית על גרמניה היה "חיסולו של שלטון החוק בידי טרור משטרה שרירותי" (עמ' 170), וכי כאן "לא היה מדובר באיזו גרסה קצת משובשת של חיים בחברה חופשית, אם כי יש המחזיקים בדעה זאת, אלא בעיוות של מה שאזרחים במדינות דמוקרטיות מודרניות מתייחסים אליו כמובן מאליו במהלך חייהם, כלומר, חופש בחסות שלטון החוק" (עמ' 214). במלים אחרות, הדמיון המבני בין צורות שלטון חשוב לברליי פחות מההתגלמות שלהן בזמן ההיסטורי; והנאציזם יישם תוכניות שאף שלטון לפניו לא העז לחלום עליהן.

כפי שאפשר לחוש מהציטוטים שלעיל, ברליי לא נמנע מעיסוק בנושאים רגישים; הוא לא מוותר על הסתירות הפנימיות או על הגילויים שתפיסת עולם פשטנית תנסה להיפטר מהם. כך, למשל, במקום להחביא את חוסר האהדה הגרמנית לכוחנות הנאצית, הוא דווקא חושף אותה - ומנסה להבין מה בכל זאת הוביל את רוב האוכלוסייה הגרמנית לתמוך בשלטון אנטישמי, וזאת על רקע ביטויי סלידה שלו מהברוטאליות הנאצית.

ברליי מתייחס לתשובות חד-ממדיות, המזהות אנטישמיות "מובנת" בהיסטוריה הגרמנית, כלא רציניות - וצולל אל הביצה הטובענית של היומיום בלהט חסר פשרות. לזכותו ייאמר, שהתמונה המבעבעת שהוא מציג משכנעת בדימוי ה"עגול" שהיא מספקת על התהוות החברה הגרמנית החדשה. ההדרגתיות שבה מתהווה "עובדה" בעולם מתגלית כאן בכל תפארתה המפלצתית: "האנטישמיות לא נתקלה בעולם נטול ערכים", הוא שב וטוען, "היא התנגשה בהשקפות על הגינות, על התנהגות ראויה, ועל מה שמקובל לומר בפומבי" (עמ' 295). אלא ש"הדיקטטורה הנאצית נהנתה מניוונם של המוסדות הדמוקרטיים בשלוש שנות הקאנצלרות הנשיאותית" (עמ' 165), וממבנים פוליטיים שהסתמכו יותר ויותר על היכרויות פנים-שלטוניות בין פוליטיקאים, תעשיינים ואנשי צבא (עמ' 153).

במקביל ירד כוחן של הקבוצות הביקורתיות - האקדמיה ש"נוקתה" מקולות מרדניים, בתי המשפט שעברו תהליך של רדיקליזציה, ומעצר מונע של מתנגדי שלטון, בעיקר מהשמאל. ניסויים בחולי נפש, עיקור של "א-סוציאליים", הרג חולים, נכים, מפגרים, הומוסקסואלים, יהודים וקבצנים - כל אלה "טופטפו" לאט לאט וצברו תאוצה במקומות שבהם ההתנגדות לא היתה חזקה מספיק. התעמולה סייעה להאיץ תהליכים קיימים, אבל הנאצים ידעו גם להמתין לרגע הנכון בנחישות לא מתפשרת: כאשר החרם על היהודים נכשל, ב-1 באפריל 1933, הם נטשו את המתקפה האנטישמית לשנה שלמה, עד שצברו ביטחון מחודש.

ברליי מראה כי גם הערעור של המערכת עד כדי קריסה מוחלטת בשנות ה-30, אחרי המשבר הכלכלי של 1929, לא הספיק כדי להעלות את היטלר לשלטון על בסיס רוב מוצק. כדי להשיג זאת, הוא היה זקוק לסיוע של פוליטיקאים ציניים, ציבור שעייף ממניפולציות, ודמוקרטיה שחדלה מלתפקד. היטלר סירב בחודשים שקדמו לעלייתו לשלטון להצטרף לממשלה שלא היתה מעניקה לו את השליטה ב"אמצעי החירום" שאותם דרש (המינוי לקנצלר ומשרד הפנים). אבל גם אחרי שנהפך לסמכות שלטונית בלעדית אחרי שריפת הרייכסטאג, שמר היטלר על קיומה של מערכת דואלית שהתנהלה בשני מישורים - זה היומיומי, החוקי לכאורה; וזה שמחוץ לחוק. במלים אחרות, היטלר הבין כי המפתח הוא בשמירה על האיזון בין מראית העין של החוקיות, לבין היכולת שלו לשפוט ולפעול מחוץ למסגרתו.

בכמה מקרים מבהיר ברליי שתהליך ההתנוונות השלטונית בגרמניה אינו כה רחוק מההווה, גם אם אין מדובר באותה תופעה פוליטית ובאותן השלכות. למשל, מעמד הפועלים הגרמני שהיה אמור להתמרד כנגד הדיקטטורה ולהתאחד עם השמאל, בחר דווקא במי שהבטיח לו "לחם ושעשועים" בתמורה לעצינת עיניים (בראש ובראשונה בפני רצח וכליאת מנהיגיו הוא); על כך מעיר ברליי: "התנהגות הבוחרים ממעמד הפועלים הרבה פחות מעודדת (מן התקוות שתלו בו הסוציאליסטים), והיא דומה מאוד למה שאפשר לראות כיום בישראל ובדרום אפריקה" (עמ' 147). ברליי גם מעמיד מראה לא נעימה מול החזון העכשווי של איחוד אירופה; מה משקל ה"רעיון האירופי" של הנאצים בהווה? הוא שואל, והרי הם קראו ל"הפרדת המעצמות ה'אירופיות' מן המעצמות ה'לא אירופיות', בריטניה, ברית המועצות וארצות הברית (...) הססמה היתה 'אירופה לאירופים!'" (עמ' 421).

חלקו האחרון של הספר משנה את נקודת התצפית ועובר לדיון בהתנגדות לנאצים, הן הפנימית והן החיצונית; "בהדרגה נעשה היטלר מודע לכוחות היצירתיים, הכלכליים, האינטלקטואליים והצבאיים שהוא עורר נגדו, כמו אדם המופתע לגלות את תוצאות החדרתו של מקל לכוורת דבורים גדולה" (עמ' 698). אבל יחד עם התנועה לעבר הניצחון של בעלות הברית, ברליי מצביע על האובססיה של היטלר לגבי ההשמדה, ה"פרויקט" הגדול שלו, ובמקביל ל"הפיכת התבוסה הקרבה לחזיון היסטורי-עולמי. בדרג הגבוה ביותר בחרו השחקנים הראשיים בדרמה אפוקליפטית זולה, ששוחקה מתוך מבט אל הנצח" (עמ' 745).

הניסיון החוזר ונשנה של ברליי להתמודד עם הנאציזם כדת פוליטית לא מצליח לשכנע שתנועה שהעמידה לה כמטרה את פירוק כל מערכות הדת אכן התכוונה להציב את עצמה בתור "דת" אלטרנטיבית; "המבט אל הנצח" הלא כוון אל ה"נצח" של האימפריות היוונית והרומית, לא לקריסת האפיפיורות. אבל ברליי כן מצליח לשכנע שהתנועה הנאצית סימנה את תחום הקדושה והפולחן, החוק והסמכות הסוברנית, כחיוניים.

ומלה אחת של הכרת טובה להוצאות הספרים - זמורה-ביתן ויבנה - על תשומת הלב הגדולה למעשה התרגום החשוב שמביא לישראל קול מרכזי בהיסטוריוגרפיה של הנאציזם; התרגום של עדית זרטל הוא ללא רבב, ויפה עשו ההוצאות שבחרו להפקיד את מעשה התרגום בידי היסטוריונית מומחית. בהשוואה עם המקור האנגלי, כללה עבודת התרגום שלה גם לא מעט עריכה של ספר עב-כרס ורב-חוכמה.

ניצן ליבוביץ' הוא פוסט-דוקטורנט של "יד הנדיב" ומרצה באוניברסיטת תל אביב

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ