המפתח לשערי הזיכרון

ספרו של אודי לבל עוסק בדרכי ההבניה של הזהות הישראלית, ומראה כיצד היסטוריה ותרבות הן מיזם מובנה שמטרתו לקדם אינטרסים פוליטיים

נסים לאון
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נסים לאון

הדרך אל הפנתיאון: אצ"ל, לח"י וגבולות הזיכרון הישראלי

אודי לבל. הוצאת כרמל, 491 עמ', 98 שקלים

שנים שמענו על שלל קבוצות שמצאו עצמן מחוץ ל"פנתיאון": נשים, פלסטינים, מזרחים ועוד זהויות שהלינו על היותם "מחוץ לסיפור", לא פעם באמצעות שיח מפרק שהלין על מוסריותו של הפרויקט הציוני. עתה מונח לפנינו ספר מחקרי ביקורתי שאינו פוסט-ציוני, אך מלמד באופן מעורר מחשבה כי ראשית הפוליטיקה של ההדרה בפרויקט הציוני היתה של קבוצה ציונית לעילא ולעילא. אם הושקעו מאמצים סדורים, במסגרת משנה נחושה ואסטרטגיה פוליטית מאורגנת, להרחיק "אחרים" ממיזם השכול וההנצחה הישראלי, לשלול מהם לגיטימציה והשתלבות בסמלים הממלכתיים - הרי ש"אחרים" אלה, כמה מפתיע, הם לוחמים שנפלו במסגרת מאמציהם להביא להקמת המדינה. לא קורבנות הלחימה היהודית אלא לוחמיה, ובמקרה זה חללי אצ"ל ולח"י.

הספר "הדרך אל הפנתיאון" הוא ניתוח סוציו-פוליטי המבוסס על מחקר היסטורי מעמיק ומאלף. אין לטעות - הספר אינו בא ליצור "תיקון" וללמד על מקומם של אצ"ל ולח"י בהיסטוריה הצבאית הישראלית. הספר בא ללמד אסטרטגיית הרחקה מהי, ומבהיר כי תרבות והיסטוריה הן מיזם שמובנה באופן רציונלי במטרה לקדם אינטרסים פוליטיים. וכך, למרות תמונתו של מנחם בגין על כריכת הספר, בצד היותו ספר על הפוליטיקה של זיכרון יוצאי התנועה הרביזיוניסטית - יוצאי אצ"ל, לח"י, ומקימי תנועת החירות - זהו ספר גם על מפא"י. מפא"י כדוגמה למפלגה הגמונית (אולי פלורליסטית בתוכה אולם הגמונית כלפי חוץ) המתעקשת לשלוט לא רק בתקציב והבריאות, הביטחון והרווחה, אלא גם בכתיבת ההיסטוריה, הידע ובניית התודעה והזיכרון הלאומי.

הספר פותח בדיון תיאורטי ממצה במונח "זיכרון קולקטיבי", על מקומם של ההנצחה והשכול בגיבושן של הגמוניות שלטוניות בעידן המודרני, ובשורשי העימות בין התנועה הפועלית לרביזיוניסטית. לאחר מכן פונה מחבר הספר, אודי לבל, לתקף את טיעוניו תוך הידרשותו למאבק הראשון על גבולות הזיכרון הקולקטיבי בימי ראשית המדינה: הניסיון להרחיק את מעשי מחתרות אצ"ל ולח"י מן המיתוס והאתוס הלאומי. את הסיפור הזה מציג לבל דרך שלוש טענות היסטוריות, המייצגות באופן כרונולוגי שלוש תקופות בימי המדינה ולמעשה בדרכי העיבוד של הזיכרון הקולקטיבי הישראלי.

הטענה הראשונה היא על שערי הזיכרון הקולקטיבי שננעלו בימי "עידן בן-גוריון" בפני חללי ויוצאי המחתרות אצ"ל ולח"י. לבן-גוריון, טוען לבל, היה מקום מוביל ומכריע בעיצוב דרכי ההנצחה וההסמלה של הנופלים. לטענתו, לא עקרון הממלכתיות עמד לנגד עיניו של בן-גוריון אלא עקרון המרות. זה עיקרון שעמד לו בימי המאבק בבריטים ועל בסיסו הוקיע בן-גוריון את מעשי מחתרות אצ"ל ולח"י, שהוצגו מנקודת מבטו ומנקודת מבטם של שותפים לדרכו כ"פורשים". כך גם לאחר קום המדינה.

מעשיהם של חיילי אצ"ל ולח"י אינם מוצאים מקום בספרי הלימוד, הנצחתם אינה זוכה למימון מצד המדינה החדשה, דמויות הנופלים מבין חיילי המחתרות אצ"ל ולח"י אינן מקבלות מקום בספרי היזכור ובקירות בתי יד לבנים. אולם לבל טוען כי ההרחקה מהזיכרון אינה מסתכמת בזירה התרבותית והחינוכית. היא מקבלת ביטוי יומיומי, קונקרטי וכואב יותר בקביעת חוקי הזכאות לתגמולי נכות ומוות. חלל צה"ל, כך הוחלט, הנו אך ורק מי שלחם "בפעולות מוסמכות", מי שמצא את מותו "בכל פעולה מאורגנת נגד הכנופיות הערביות והצבאות הפולשים" (כלומר לא נגד הבריטים), מי שנפל החל ב-30 בנובמבר 1947 ולא קודם לכן. כך, באמצעות תחיקה זו שלטענת הספר נועדה להרחיק את משפחות חללי אצ"ל ולח"י ממשפחת השכול הישראלית, נמנע מהן לא רק סיוע כלכלי אלא נשלל מהן גם חיבוק ממסדי, הוקרה והכרה כי הם שותפים למאמץ הלאומי.

קשה להיוותר אדיש מול מכתבו של אבי התאומים שלמה ומנחם גלבסינר, הכותב לבן-גוריון כי "אם האומה והצבא רוצים להנציח שמו של האחד ולשכוח את השני משום שהצרור שהפילו הפיל איש אצ"ל ולא איש הגנה - הנני מוחל על כך. קח נא אפוא את השתתפותך בחזרה". זאת לאחר שבן-גוריון שלח לו מכתב ניחומים רק על מותו של מנחם, שנפל לאחר שצורף לצה"ל, בעוד ששלמה נפל ימים ספורים קודם לכן כאיש אצ"ל והממסד התעלם ממנו לחלוטין. בעקבות התחיקה הנסמכת על הגיון ההרחקה מהזיכרון הלאומי לא יכלו אגף השיקום והיחידה להנצחת החייל לטפל במשפחות אלה, לאפשר הנצחה ליקיריהן ולחשוף את דמויות בניהן בפני הנוער, שהחל לגדול על שלל סיפורי מורשת שהכילו אך ורק את חללי "ההגנה". ומה על אלה מ"ההגנה" שנפלו בהתנגשות עם הבריטים? על מנת שאלה לא ישלמו את מחיר הרחקת יריביהם הפוליטיים נוספה תקנה לרשומות, ובה קבע שר הביטחון כי "במידה שהחללים היו חברי 'הגנה' בתקופת נפילתם, הם נכללים בין נופלי מלחמתנו".

הטענה השנייה של לבל מובילה אותנו אל העשור השני והשלישי למדינה. בתקופה זו, הוא טוען, החלו שערי הזיכרון להיפתח מעט, אם כי לא לרווחה ובלא מעט אמביוולנטיות. גם תוך התבוננות מפוחדת מדיוקנו של בן-גוריון, האב המכונן, שאולי לא היה מאפשר מגמות אלה לו נשא בתפקיד ממשלתי. אלה הם ימי המעבר משלטונו הריכוזי להנהגתו המשתפת משהו של לוי אשכול. כך למשל שותף מנחם בגין, מנהיג הפורשים לשעבר, בממשלת החירום ערב מלחמת ששת הימים, שהיתה משיאי תהליך הפשרת היחסים בין תנועת העבודה לממשיכי התנועה הרביזיוניסטית.

לדבר היה ביטוי גם בפוליטיקה של הזיכרון. לראשונה החלו מוקמים אתרי הנצחה לחללי אצ"ל ולח"י. גופות שניים מעולי הגרדום מועלות ארצה. שירי אברהם "יאיר" שטרן מושמעים לראשונה ברדיו. הממסד הוותיק מהסס לנקוט מדיניות מכילה, וכך מספר לבל כיצד ערים כפתח תקווה החלו להקריא בימי הזיכרון הלאומיים גם את שמותיהם של חללי מחתרות אצ"ל ולח"י. בתל אביב, לעומת זאת, נאלצו להמתין משפחות חללי האצ"ל והלח"י למהפך ב-1977 בכדי ששמות יקיריהן יופיעו על קירות "יד לבנים". ביום הזיכרון תשכ"ו הוצב לראשונה בטקס מרכזי בירושלים, בנוכחות נשיא המדינה זלמן שזר, משמר כבוד שהורכב מוותיקי ההגנה, האצ"ל והלח"י. אחד משיאי תקופת ההכלה האמביוולנטית בזיכרון היה מאורע מימוש צוואתו של מנהיגה המיתולוגי של התנועה הרביזיוניסטית, זאב ז'בוטינסקי, והעלאת עצמותיו למדינת ישראל. המאורע לווה בוויכוח אידיאולוגי, על רקע איומיו המפורשים של בן-גוריון בסדרת מאמרים נוקבת בעיתון "דבר", שמדובר בהתאבדות פוליטית ומתן דריסת רגל ליריב פוליטי בחלקת גדולי האומה, מה שיוביל להכלתו בסיפור הלאומי.

טענתו השלישית של לבל היא על תקופת תיקון שערי הזיכרון, ימי המהפך השלטוני בסוף שנות ה-70. בתקופה זו מגיע לשלטון "הליכוד", יורשה של תנועת החירות והפוליטיקה של יוצאי אצ"ל ולח"י, ועוסק בתיקון פוליטי של ההנצחה ושל הפרקים ההיסטוריוגרפיים המעיבים על דימוי מנהיגיו. דרכי התיקון באו לביטוי בחקיקה: "יום הזיכרון לחללי צה"ל" נהפך ל"יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל"; משפחות חללי אצ"ל ולח"י הוכרו כזכאיות לתמיכת המדינה, ולאחר עימותים רבים עם אנשי הממסד "הישן" הוספו לקירות יד לבנים ולעמודי ספרי היזכור.

לטעמי, ראוי לקרוא את הספר בשתי קריאות. הראשונה כטקסט מחקרי סוציו-היסטורי - כלומר כמחקר העוסק בדרכי ההבניה של הזהות הישראלית ועומד על מנגנוני ההדרה וההכלה, מתוך התחקות אחר הפוליטיקה של הזיכרון הישראלי. היסטוריונים ישנים כחדשים ידקדקו לעתיד לפרטי טענותיו של לבל, אולם דומני כי קשה יהיה להתעלם מחיבור זה. מתוך קריאתו כטקסט מחקרי הייתי אומר שמדובר במראה מקום חשוב לטענה כי הזיכרון הקולקטיבי אינו ספונטני, אינו צומח מלמטה, אלא זהו פרויקט מאורגן שרתום לאינטרסים פוליטיים. בתוך קריאה זו עלינו לשים לב כי המחקר בזיכרון הקולקטיבי התפתח בשלושת העשורים האחרונים בתוך שני נתיבים בולטים: האחד הוא הרצון לפענח את עמידותה של מדינת הלאום כתופעה תרבותית, והשני הוא הרצון של קבוצות למצוא בו מקום. דומה שהספר נע בשני הנתיבים הללו. ראשית, הוא תורם נדבך נוסף להבנה של תחזוקת עמידותה של הלאומיות בכלל, והלאומיות הישראלית בפרט, נוכח האתגרים של המעבר מפרויקט פוליטי למימוש ריבוני.

אולם הדבר נעשה גם מתוך בירור נראטיבי ברור, הנארטיב של מיעוט פוליטי שהודר, הודחק, הורחק מהמרכז, ומי שדברו נישא עד עתה בפי חוקרים שהצליפו בו לא מעט ולמעשה שיעתקו במשהו את מנגנוני הדרתו. והנה לפנינו מחקר אקדמי חלוצי, הפותח פתח לנראטיב שונה, לדרך מבט המרחיבה בסוציוגרפיה ובהיסטוריוגרפיה הציונית בשאלת הזיכרון הישראלי. וכל זאת מצד חוקר שנראה אמון על ערכיו המרכזיים של הסיפור הציוני.

אולם מה שאותי מעניין, כסוציולוג פוליטי וכאזרח ישראלי, זו הקריאה האפשרית בספר כחיבור מרתק העוסק בפיענוח פיתוליה של הזהות הישראלית. הספר מניח לפני קוראיו פתרון אפשרי לחידה פוליטית המלווה את החברה הישראלית בשלושת העשורים האחרונים - שאלת הצטמקותו של הימין הציוני החילוני אל שוליה של הפוליטיקה הישראלית, כשאת מקומו תופסת הדומיננטיות של הימין הציוני הדתי. לפנינו תזה המבהירה את נסיבות עיקורה של אלטרנטיבת "הימין הציוני החילוני" במרחב התרבות הפוליטית בישראל. לעובדה כי המיתוסים של הימין הציוני החילוני לא שולבו מלכתחילה במיתוסי היסוד של המדינה יש דומני משמעות מרחיקת לכת על אי-עמידותו לאורך זמן כחלופה פוליטית ריאלית. שורשי "ייבושו" של הימין הציוני החילוני אינם טמונים בדלות המחשבה הפוליטית או בצמצום הרעיוני של ההשקפה, כפי שהיו מי שטענו ועוד יטענו כלפיו. אם נלך על פי ההיגיון של "הדרך אל הפנתיאון", נסיק כי שורשי "ייבושו" של הימין הציוני החילוני טמונים בתהליכי המעבר מיישוב למדינה עם הרחקתו מהמרכז, תוך הדרת סמליו, סיפוריו וטקסיו בשם המשכיות עקרון המרות. הימין הציוני החילוני לא יכול היה לבסס את חלופתו התרבותית והסמלית כבעלת משמעות ונוכחות על רקע האסטרטגיה ההגמונית של שלטון מפא"י. בתוך החלל הזה פועלת הציונות הדתית הרדיקלית, זו שבאופן מעניין יותר ויותר מנכסת לעצמה בשנים האחרונות לא את מיתוס היסוד של העלייה השנייה אלא של המאבק המחתרתי בבריטים. היא אינה מחפשת לגיטימציה באמירתו של מנהיג או פוליטיקאי חילוני כזה או אחר, אלא אצל ריבונו של עולם, שלפרשניו מוסדות ידע ותרבות חלופיים למסגרות הציונות החילונית.

הספר כתוב באופן קולח ומרתק, ולא בז'רגון המעיק, המעיב לא פעם על מחקרים מהסוג המכונה "ביקורתי". הוא גדוש במובאות ממסמכי ארכיון, תיעוד בעל פה, ספרות זיכרונות ומחקר עדכני. זהו ספר מחקרי שקשה להניח מהיד. הוא מעורר חוסר מנוחה וראוי שיוביל לדיון מורחב בנושאים ובסוגיות שהוא מעלה.

נסים לאון הוא סוציולוג פוליטי העוסק בחקר החברה הדתית בישראל

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ