יחיעם, יץ
יחיעם, יץ

"בעצמם הם כותבים להם שיר", עיצובו של הזיכרון הקולקטיבי בקיבוץ המאוחד 1948-1978

אפרת קנטור. הוצאת מכון בן-גוריון ויד טבנקין, 425 עמ', לא צוין מחיר

לקראת הקמת המדינה היה הקיבוץ המאוחד התנועה הקיבוצית הגדולה והמרכזית. הוא מילא משימות רבות בכל תחומי הגשמת החלוציות: הוא הוביל את מעשה ההתיישבות; אנשיו מילאו חלק מרכזי בעלייה ובהעפלה; בתחום הביטחוני הוא היה מזוהה עם הפלמ"ח. אפרת קנטור קובעת כי "הפלמ"ח היה יציר כפיו של הקיבוץ המאוחד" (עמ' 2). יצחק טבנקין, שהיה מנהיג הקיבוץ-המאוחד ו"אביו המייסד", הציע לאמץ את הפלמ"ח ולהפוך את רעיון שילוב העבודה והאימונים לעיקרון ולשיטה. כך נהפכו קיבוציו לסדנאות ולמחנות אימונים לאנשי הפלמ"ח, וחבריו נהפכו למפקדיו.

תהליך הגידול והכיבוש המרשים נבלם עם הקמת המדינה. סימן וסמל משמעותי לכך היה השינוי בתחום ההתיישבותי. הקיבוץ המאוחד איבד את מעמדו המרכזי: מ-1952 ועד מלחמת ששת הימים הוא הקים רק יישוב אחד (איילות, ליד אילת), לעומת 75 היישובים שהוא הקים בחצי יובל שנים, מאז הקמתו ב-1927. ביסוד התהליך העגום הזה עמדו כמה גורמים: תנועת המושבים נהפכה לתנועה המיישבת המרכזית במקום התנועה הקיבוצית, והשותפות עם מפ"ם, שהיתה באופוזיציה בשנים הראשונות של המדינה, גרמה לכך שהוא "לא היה שותף להכרעות חשובות ונדחק מבסיס קביעת מדיניות ומשרטוט מתווה עתידי למדינה הצעירה" (עמ' 371).

הגורם העיקרי להיחלשותו היה הפילוג הטראומטי שהתחולל ב-1951 ופגע באופן חמור בכל השמאל הישראלי. מקור הסכסוך היה פוליטי-אידיאולוגי, בנוגע למידת תמיכתם השונה של מפא"י ומפ"ם בברית המועצות. גם עתה, אחרי יותר מ-50 שנים, לא ניתן כלל להגזים בעומק השבר שגרם הסכסוך, שפירק קיבוצים ומשפחות. בקיבוץ המאוחד עצמו פגע הסכסוך באופן אנוש. קנטור מתארת כיצד הפילוג זרע מדון ואיבה בקרב הקיבוצים עצמם וכיצד הקיבוצים שהתפלגו "לא התאוששו מהקרע ומהעזיבה שנים רבות". מעבר לכך, יוצרת קנטור קשר הדוק בינו לבין גימוד מעמדו של הקיבוץ המאוחד במדינה שצעדה את צעדיה הראשונים. "המדינה הצעירה הצליחה להקים מאות יישובים וקלטה כמיליון עולים בלי שהקיבוץ המאוחד יהיה שותף מלא בעשייה זו. התקופה המעצבת של בניית מדינה וייסוד גופים עברה על הקיבוץ המאוחד בצל הפילוג קשה שחייב אותו להתכנס פנימה ולעסוק בהישרדותו" (עמ' 187).

הספר עוסק בקיבוץ המאוחד במדינת ישראל: ממלחמת העצמאות, בה "ראה את עצמו כחלוץ ההולך לפני המחנה ורותם את עצמו למשימותיו תדיר" (עמ' 31), ועד לפירוקו ולמיזוגו בתק"ם (התנועה הקיבוצית המאוחדת), בימי שלטון הליכוד, אחרי המהפך הפוליטי הראשון, והוא מספר סיפור עגום: "סיפור של היחלשותו וירידה" (עמ' 9).

השאלה המרכזית שהספר שואל היא, מה היה עולם הזיכרון והסמלים שהקיבוץ המאוחד בנה באותן שנים - שהתייחס לנושאים ולאירועים שהיו קשורים ללב נשמתו. נושא אחד היה זיכרון מלחמת העצמאות. לכאורה, הקיבוץ המאוחד היה חייב להנציח את התפקיד ההרואי של יישוביו במלחמה - רבים מהם ניצבו בקו האש במהלכה ו"התוו בלחימתם ובעמידתם חלק ניכר מקווי הגבול של מדינת ישראל" (עמ' 39). אבל זה לא נעשה; במקומו השתלט אלם מעיק. דוגמה מובהקת לכך היא פעילות הוצאת הקיבוץ המאוחד בתחום הזה: בשנים 1949-1961 היא הוציאה כ-90 ספרי "היסטוריה, תיעוד ועיון", רבים מהם ספרי שואה ומרד, ורק שלושה דנו במלחמת העצמאות.

מפעל ההנצחה היחיד שנערך באותן שנים היה "ספר הפלמ"ח". עורכו היה המשורר זרובבל גלעד, שחיבר את המנון הפלמ"ח והיה "אחראי על עיצוב זיכרונו ומיצוק נוכחותו של הארגון בתודעה הישראלית" (עמ' 100). הוצאתו היתה מפעל אדיר המקיף שני כרכים עבי-כרס המחזיקים יותר מ-2,000 עמודים. "הקורפוס נכתב, נערך, הודפס והופץ על ידי הקיבוץ המאוחד ונעשה למחוז זיכרון טקסטואלי שהיה מצוי בכל מדף בבתים הקיבוציים" (עמ' 97). הנהגת הקיבוץ המאוחד לקחה חלק גדול בהפקתו - היא לא השאירה את הזיכרון ביד המקרה ויצרה כלים מתאימים כדי להעבירו בכל קיבוצי התנועה.

זניחת שאר "מחוזות הזיכרון" הקשורים למלחמה זו נבעה מהעדר כוח נפשי לבנות את תמונת העבר בשעה שהעיסוק בנושאים חיוניים ובוערים שאב את כל הכוחות. נושאים כמו הצורך להסתגל למסגרת המדינה הריבונית, וההתמודדות עם התוצאות המרות של הפילוג, דחקו את שאלת ההנצחה מסדר היום התנועתי. כל המאמצים "הופנו לשיקום ולאריגה מחודשת של המרקמים החברתיים והאישיים שנקרעו או נפרמו" (עמ' 63). בפועל, עיצוב הזיכרון נותר בידי הקיבוצים ולא בידי ההנהגה, ובעת תהליך עיצובו עלו המחלוקות המרות שהסעירו את התנועה באותם ימים.

דוגמה מובהקת לכך הוא קיבוץ עין-גב, שהוקם בידי הקיבוץ המאוחד ב-1937 בחוף המזרחי של הכנרת, ליד הגבול הסורי, במסגרת "חומה ומגדל". בימי המלחמה סבל הקיבוץ ממצור ומהפגזות הצבא הסורי. כמה מחבריו נהרגו (כולל אם לשני ילדים) ועשרות נפצעו. אחרי המלחמה הוציאו חבריו ספר זיכרון בשם "המצודה בקדמת הכנרת", המעיד על הדימוי העצמי. הספר הציג את עין-גב "כקיבוץ חזק, שאנשיו, היחידים והכלל, לחמו בעצמם את מלחמת השחרור שלהם" (עמ' 44). התנועה האם לא נתפסה כמקור כוחו של היישוב. הזיכרון הקהילתי הדיר איפוא את התנועה ואת מוסדותיה מתמונת העבר. במבוא שכתב לספר, התעלם דוד בן-גוריון לחלוטין מהעובדה הפשוטה שהקיבוץ היה חלק מהקיבוץ המאוחד. הגורם המרכזי לכך היה הפילוג שהתחולל בקיבוץ. סימניו ביצבצו מיד אחרי המלחמה ושיאו היה ב-1953: אנשי אחדות-העבודה בקיבוץ עברו לגינוסר הסמוכה ואילו אנשי מפא"י נשארו בקיבוץ, שעזב את הקיבוץ המאוחד לטובת איחוד הקבוצות והקיבוצים (שהיה קשור במפא"י).

נושא נוסף היה זיכרון המרד בגטאות ובמחנות בימי השואה. הקיבוץ המאוחד ראה את עצמו כמניף דגל המרי והיו לו סמלים חיים: הזוג יצחק (אנטק) צוקרמן וצביה לובטקין, שהיו ממנהיגי המרד בגטו ורשה. אחרי המלחמה הם עלו לארץ והקימו את קיבוץ לוחמי-הגטאות ואת בית לוחמי הגטאות. דרכם, הלחימה בנשק "הועלתה לדרגת 'מרד היהודים' וחוברה לשרשרת של מרידות שראשיתן בימי המכבים והמשכן בתל-חי ובמרד גטו ורשה" (עמ' 375). כך נוצר דגם זיכרון שקשר בין "פה" (הקיבוץ המאוחד בארץ ישראל) לבין "שם" (המרד בוורשה, שחוללו אותו חברי תנועת הנוער החלוציות, ובמיוחד חברי "דרור" - תנועת הנוער שקשורה לקיבוץ המאוחד).

עמדת הנהגת הקיבוץ המאוחד היתה כי הזוג צוקרמן-לובטקין מסמל את הדרך הראויה היחידה בימי השואה. היא דחתה אפילו דרכים מחתרתיות שונה. דוגמה לכך היא יחסה למחתרת ההונגרית, שעיקר עיסוקה היה "עמידתה על הנפש" - ולא לנסות להניף את נס המרד שמטרתו "לרשום שורה נוספת בדפי ההיסטוריה" ולא להציל את הנספים. הנהגת הקיבוץ המאוחד ראתה אותה כ"מחתרת סוג ב' וזיכרונה היה 'זיכרון מודח'" (עמ' 355). רק אחרי שנים רבות, בעקבות השינויים שהתחוללו בחברה הישראלית, הסכימה להעניק לה את כבודה. דוגמה זו היא עדות לזיכרון הנוקשה והאנטי-פלורליסטי שעיצבה הנהגת הקיבוץ המאוחד. על זה נכתב כי "הזיכרון הקולקטיבי של הקיבוץ המאוחד הובנה במהודק בלי סדקים המאפשרים פרשנות או ערעור. מקורו של הזיכרון הקולקטיבי הוא כמעט חד-כיווני וזורם מההנהגה אל הקיבוצים המאוגדים" (עמ' 375 ). העיצוב נבע מערעור ביטחונה העצמי ומהצורך הכפייתי לאחד את השורות בעקבות ירידת קרנו של הקיבוץ המאוחד בחברה הישראלית והפילוג שהתחולל בו.

ספרה של קנטור הגיע לעולם בקול דממה דקה, בלי יחצ"נות ובלי ראיונות - ובכל זאת הוא ספר חשוב: ספר יסודי ואחראי שמצליח לשפוך אור בדרך מקורית ומרתקת על תופעה מרכזית בעולמנו - שקיעת התנועה הקיבוצית בכלל והקיבוץ המאוחד בפרט.

יחיעם ויץ הוא היסטוריון. ספרו, "ממחתרת למפלגה פוליטית", ראה אור בהוצאת מכון בן-גוריון

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ