בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האם יש סיבה לרצח

בהוצאת כרמל ראו עכשיו אור שני ספרונים העוסקים בעונש המוות: את האחד חיבר ויקטור הוגו באמצע המאה ה-19, את השני כתב אלבר קאמי באמצע המאה ה-20

תגובות

יומו האחרון של נידון למוות ? קלוד גה

ויקטור הוגו. תירגם מצרפתית: ניר רצ'קובסקי, הוצאת כרמל, 168 עמ', 77 שקלים

הרהורים על הגיליוטינה

אלבר קאמי. תירגמה מצרפתית: עדינה קפלן, הוצאת כרמל, 96 עמ', 59 שקלים

הוצאת "כרמל" הוציאה שני ספרים קטנים - כמעט חוברות - על עונש המוות בצרפת. בשניהם יש משהו צדדי: הנושא לא נמצא במרכזו של דיון ציבורי או אינטלקטואלי, וגם הטקסטים אינם מן הטקסטים המרכזיים של כותביהם. באחד מתורגמים דברים שכתב ויקטור הוגו באמצע המאה ה-19, ובשני דברים שכתב אלבר קאמי ב-1957. שניהם תוקפים את עונש המוות; אבל עונש המוות בוטל בצרפת ב-1981, ובישראל הוא היה תקף רק במקרה של אדולף אייכמן. ובכל זאת, הספרים הקטנים האלה הם ספרים מצוינים - מתורגמים היטב, מלווים בהקדמות נחוצות, מעוצבים בבהירות גראפית. אלה ספרים שמעוררים את המחשבה, ואני מקווה שייצאו עוד רבים כמותם.

קאמי התחיל את המסה "הרהורים על הגיליוטינה" במעשה שהיה: אביו החליט, פעם אחת בחייו, ללכת ולחזות בהוצאה להורג בגיליוטינה של רוצח שקומם אותו במיוחד, כיוון שרצח גם ילדים. הוא, האב, מעולם לא דיבר על מה שעבר עליו. אבל אמו של קאמי סיפרה לו שהוא חזר, שכב במיטה והקיא.

הוגו התחיל את הסיפור "יומו האחרון של נידון למוות" בשאלה ספרותית: הוא מספר לקורא שהטקסט שהוא עומד לקרוא הוא אחת מן השתיים: או יומן שכתב נידון למוות עד רגעיו האחרונים, או בדיה של סופר. קאמי חשב שקריאה של סופר לביטול עונש המוות צריכה להתחיל בעונש המוות עצמו, כאימה גדולה - ואילו הוגו חשב שסופר צריך קודם כל לחשוף את התחבולה שלו, להבהיר את מלאכת הספרות שלו, לפני שהוא בא לזעזע את קוראיו. מה עדיף? לא שאלה קלה מבחינת סופר שמביע את דעתו בשאלה ציבורית.

הוגו האמין בסיבתיות. הוא היה סופר מובהק של המאה ה-18 וסיבתיות היתה דגל ענק של הקידמה והובילה להישגים עצומים (למשל, לגילוי הסיבות הביולוגיות למחלות רבות). אבל בין קפליו של דגל הסיבתיות גם הוסתרו הבעיות והסתירות של הקידמה. בטקסט השני בספרו הקטן של הוגו, "קלוד גה", יש התקפה על עונש המוות באמצעות סיבתיות: היה איש עני; מכיוון שהיה עני הוא גנב; מכיוון שגנב נאסר; מכיוון שנאסר סבל מן הסוהר שלו; מכיוון שסבל ממנו רצח אותו; מכיוון שרצח את הסוהר שלו נערף ראשו בגיליוטינה. אם כך, אומר הוגו לקורא, הסירו את הסיבה הראשונה בשרשרת הסיבות ולא תצטרכו לערוף ראשים: תנו לבני אדם לחם וחינוך, ולא תהיה להם סיבה לרצוח, ואז לא תהיה לנו גם סיבה לערוף את ראשיהם.

אבל הסופר שבהוגו ידע מה שהאידיאולוג שבו הסתיר מעצמו: שהסיבתיות עלולה להיות הסבר קל מדי. הטקסט הראשון בספר מתאר רגע אחר רגע את יומו האחרון של נידון למוות. אבל על מה הוא נידון? מה היה הפשע שביצע? על כך לא אומר הוגו מלה. הוא מנתק את שרשרת הסיבות כדי להתרכז בזוועה של נקמת החברה בפושע. כך הוא מנתק את העריפה מסיבותיה. שכן הסופר שבו יודע מה הסתיר האידיאולוג שבו: האימה שבהוצאה להורג אינה קשורה קשר ודאי לסיבה שבגללה מוציאים להורג. ואת האימה צריך להבהיר.

קאמי לא האמין בסיבתיות; העובדה שאנשים רוצחים ודאית הרבה יותר מן הסיבות שבגללן הם רוצחים. ההנחה שהעולם הוא שרשרת של סיבות ומסובבים היתה מבחינת קאמי, וגם מבחינת סארטר, טעות קשה של הקידמה. הם חשבו שאת ההחלטות החשובות ביותר של חיינו, וגם את ההחלטה להרוג, אנחנו מקבלים לא בגלל סיבה מכרעת, אלא בקפיצה שאנחנו מבצעים מעבר לכל סיבתיות. לכן קאמי לא מטריח את עצמו לעסוק במה שהוגו עוסק בו רבות: הסיבות של הפושע לבצע פשע. הוא פוסח על כך: הוא חושב שבני אדם הזדעזעו מאז ומעולם ממעשי רצח, מכיוון שאין למעשי הרצח סיבות מספיק טובות. הוא חשב שברוב המקרים בני אדם בוחרים לרצוח מכיוון שיש להם מידה סבירה של חופש להינתק מכל המניעים שלהם; הם לא נאלצים לרצוח, והמניעים שלהם מובילים אותם בהכרח לרצוח. ומה שנכון לגבי הרוצח נכון גם לגבי התליין - הוא לא נאלץ לתלות, הוא בוחר לתלות.

קאמי עושה בספר עבודה מרשימה מאוד של הפרכה סבלנית וחריפת-שכל של הסיבות שנתנו חברות רבות ושונות למעשה ההוצאה להורג; אמרו שעונש המוות מרתיע - אבל במשך דורות רבים הוא לא הרתיע רוצחים, ובמקומות שבהם בוטל לא התרבו מעשי הרצח. אמרו שעונש המוות מאיים על רצון החיים החזק של כל אדם ולכן הוא אפקטיבי - אבל יש לקאמי ראיות רבות מן ההיסטוריה, המראות כי רצון החיים של בני האדם איננו חזק יותר מרצון המוות וההמתה שלהם. אמרו שהחברה שומרת על עצמה כשהיא הורגת רוצחים - אבל קאמי סבור שהיא רק נוקמת ולא מוסיפה לעצמה ביטחון.

יש הסבר אחד לעונש המוות שאותו קיבל קאמי: "כדי לשלוט בעם דרוש מחזה מבעית"; כך אמר ב-1791, באסיפה הלאומית, טואו דה לה בובארי, אחד מחסידי ההוצאות הפומביות להורג בזמן המהפכה הצרפתית. ראשים נערפו לא בגלל הפשע, ולא למען ערכי המהפכה, ולא כדי ליצור חברה בטוחה יותר - קאמי סבור שהם נערפו כדי לבסס את השלטון, כל שלטון, על הטלת אימה. הטיעון של קאמי חד, מעורר צמרמורת בישירות שלו ומנקה את השטח מצדקנות. גם מן הצדקנות של הוגו.

שני הספרים הקטנים האלה אוחזים בגרונו של הקורא. כלפי מעשה שתכליתו להטיל אימה עשו הוגו וקאמי מה שרק סופרים יכולים לעשות: הם השתמשו במלים המדויקות ביותר כדי להמחיש לקורא את האימה לפרטי פרטיה. הגיליוטינה שהוצבה בכיכר העיר העלימה את האימה באמצעות הראווה, באמצעות הסאדיזם שמאפשר לבני אדם ליהנות מכריתת-ראש.

הוגו המחיש את האימה על ידי סילוק הספקטאקל מן ההוצאה להורג, על ידי תיאור הזוועה לפרטיה היומיומיים. ואילו בימיו של קאמי כבר החביאו את הגיליוטינה מעיני הציבור והוציאו להורג בלי קהל. לכן קאמי דווקא מגביר את השערורייה, את האבסורד. הוא מחזיר אל כיכר העיר את מה שבחרנו להעלים ממנה. היום אנחנו יודעים ששניהם היו חוליות במאבק גדול שגם (לא רק) הצליח. באירופה, ובישראל, עונש המוות סולק מרובו הגדול של ספר החוקים. הרגע שבו הסופר ראה חובה לעצמו להיעשות איש ציבור הותיר אותנו עם הישגים של אמת - וגם עם טקסטים חזקים. אבל העט הוא חרב פיפיות; אינטלקטואלים נוטים למשוך את הטיעון שלהם עוד מטר או עוד קילומטר, אל מעבר לתחום הסביר. זה קרה גם להוגו ולקאמי.

הוגו האמין שחינוך נאות יחסל את הסיבות לרצח, ולעונש הרצחני על הרצח. אבל הצורך לחנך בבתי ספר נמשך אצלו לצורך לחנך את הקורא; הוא נעשה דידקטי כסופר וכך הוא פוגע בחוויית האימה שהוא מחויב כלפיה. קאמי פוגע בעוצמת הטיעון שלו בדרך אחרת. הוא האמין שרק השלטון מטיל אימה. אבל מה באשר למשפטי נירנברג ולמשפט אייכמן? האם אין יוצאים מן הכלל לכל כלל? האם אימת השלטון היא האימה האחת והיחידה? המאבק הנאצל של קאמי באימה הרצחנית שהטילו שולטים על נשלטים מעוור את עיניו מלראות אימה גדולה יותר: האימה שנטיל על עצמנו, בלי שום קשר לשלטון שמעלינו, אם נסכים שהחיים אפשריים לאדם, כל אדם, אחרי שעשה מה שעשו גרינג ואייכמן, למשל.

פרופ' נסים קלדרון מלמד במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון



הוצאה להורג, איראן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו