אורי בר-יוסף
אורי בר-יוסף

קורי עכביש: סיפורה של מלחמת לבנון השנייה

עמוס הראל ואבי יששכרוף. הוצאת ידיעות ספרים, 52 עמ', 98 שקלים

מהפכת התקשורת לא פוסחת גם על כתיבת ההיסטוריה. 40 שנה עברו בין סיום מלחמת העצמאות ועד להופעת הספרות האקדמית עליה, שחלקה נכתב בידי "ההיסטוריונים החדשים" ואשר תיארה לראשונה, ובצורה מתועדת, כמה מהיבטיה המרכזיים של המלחמה, כמו היווצרותה של בעיית הפליטים. עשר שנים עברו בין מבצע קדש לפרסום יומן הרמטכ"ל, משה דיין, על אירועי אותה מלחמה, אבל נאלצנו לחכות 40 שנה עד להופעת ההיסטוריה המקיפה והמוסמכת על אירועי 1956, בצורת ספרו של מוטי גולני "תהיה מלחמה בקיץ" (משרד הביטחון, 1997). מלחמת ששת הימים הניבה שלל ספרים ואלבומי ניצחון, אבל רק ספרו של עמי גלוסקא "אשכול, תן פקודה!" (משרד הביטחון, 2004) הצליח לשפוך אור על המהלכים שהובילו למשבר מאי-יוני 1967 ועל התנהלות ישראל באותו משבר.

לעומת זאת, בתוך פחות משנה וחצי לאחר סיום מלחמת לבנון השנייה הופיעו עליה כבר שלושה ספרים מקיפים ועשירי מקורות: ספרם של עופר שלח ויואב לימור, "שבויים בלבנון" (ידיעות ספרים, 2007); ספרו של עמיר רפפורט, "אש על כוחותינו" (ספריית מעריב, 2007), והספר העומד במרכז ביקורת זו, ספרם של כתבי "הארץ" עמוס הראל ואבי יששכרוף, "קורי עכביש". אם נוסיף לאלה את דו"ח ועדת וינוגרד על שני חלקיו - הדו"ח המקיף ביותר שנכתב עד כה בידי ועדת חקירה על אחת ממלחמות ישראל - אין מנוס מהמסקנה כי החוקר שלפניו ייפתחו בעוד 20 או 30 שנה הארכיונים המדיניים והצבאיים יתקשה למצוא שם חומר מקורי שישפוך אור חדש על אירועי קיץ 2006.

הדבר אומר משהו על האיכות הגבוהה של ספרות ה"אינסטנט" על המלחמה, ולא פחות מכך על מכת הפטפטת, הדברת וההדלפות שבה נגועים כמעט כל אלה שהיו שותפים לניהול הכושל ולביצוע הכושל של מלחמת לבנון השנייה. לא מדובר כאן רק בהשמצות אישיות ובדברים שנאמרו בין שניים - כמו השיחה בין ברק לפרס לקראת אישור המהלכים הצבאיים (סביר שהדברים לא הודלפו מצד פרס), או בין מופז לאולמרט לאחר שראש הממשלה קיבל את ההחלטה לאשר את המהלך הקרקעי (ברור שאולמרט לא היה המדליף). מדובר גם, וזה כבר חמור הרבה יותר, בהדלפת פרוטוקולים שלמים מישיבות הממשלה, הקבינט, פורום שר הביטחון והמטכ"ל. אם איכות ביצועיהם במלחמה של אלה שהדליפו היתה טובה כאיכות יחסי-הציבור שלהם, סביר להניח שבסופה לא היה נשאר שריד לחיזבאללה בדרום לבנון.

*

ספרם של הראל ויששכרוף הוא הספר המקיף ביותר על מה שהוגדר בידי ועדת וינוגרד כ"מערכה"; וזאת, לא רק משום שמחבריו יכלו להישען על חומרים חדשים שלא עמדו לרשות קודמיהם, אלא גם מכיוון שהם לא הסתפקו בתיאור האירועים מהזווית הישראלית אלא הצליחו לתאר כיצד נראו מהלכי המלחמה מנקודת הראות של גורמים שונים בלבנון. הספר גם מעמיק בתחומים אחרים, כמו תיאור כשלי הטיפול בעורף. נוסיף לכך את הסיכום - שמציג ניתוח טוב מאוד של מקורות הכשל הישראלי ומצייר תמונה מאוזנת של מאזן הביניים (נכון לסוף 2007) של תוצאות המלחמה בצד הישראלי, הלבנוני, האיראני והאזורי - והתוצאה היא סיכום מקצועי ומרתק של הכושלת במלחמות ישראל.

בדומה לספרם של שלח ולימור, שראה אור זמן קצר לפני פרסום הדו"ח החלקי של ועדת וינוגרד, "קורי עכביש" ראה אור ערב פרסום הדו"ח הסופי של הוועדה. במועד הזה יש סיכון, במיוחד אם דו"ח הוועדה סותר בנקודות קריטיות את תיאורם של העיתונאים. זה לא קרה לספרם של שלח ולימור, כי בדומה ל"שבויים בלבנון", דו"ח הביניים של הוועדה היה כתב אשמה חריף נגד רוב מנהליה. לעומת זאת, בשאלה שעמדה במרכז העניין הציבורי ערב פרסום הדו"ח הסופי - מה היו המניעים להחלטת ראש הממשלה לפתוח במהלך הקרקעי ביום שישי - הראל ויששכרוף מציגים תמונה משכנעת, שלפיה אין בסיס ממשי לטענה שהמהלך הקרקעי היה נחוץ כדי להבטיח החלטה נוחה לישראל במועצת הביטחון. במלים אחרות, הם דוחים את הטיעון שכאשר אולמרט קיבל את ההחלטה, השיקול המקצועי היה היחיד שעמד לנגד עיניו.

אכן, קשה להניח שכאשר אולמרט שקל את הדברים הוא לא זכר את איומיו של ארי שביט במאמרו "אולמרט חייב ללכת", שהתפרסם ככותרת הראשית בעיתון "הארץ" באותו בוקר, ושבו קבע שסיום המלחמה ללא מהלך קרקעי יהיה בגדר "כניעה ללא תנאי לחיזבאללה" (בלשכת ראש הממשלה קראו בעניין את המאמר). אולמרט גם היה מודע לתוצאות הסקרים (לפני שקיבל את ההחלטה התייעץ עם יועץ הסקרים שלו), והיה נתון ללחץ בלתי פוסק מצד עמיר פרץ, ששמע כמה שעות קודם לכן מהשר בן-אליעזר, כי אם המלחמה תסתיים ללא מהלך קרקעי - "הוא (פרץ) מחוק".

ראש הממשלה צריך היה להיות עשוי מהחומר של בן-גוריון כדי להתעלם משיקולים פוליטיים ואישיים כשבא לקבל החלטה שסיכנה חיים של רבים, כפי שידע היטב. ואולמרט איננו בן-גוריון; ועדת וינוגרד החליטה לא לקבוע אם בהחלטה היו מעורבים גם "שיקולים פוליטיים-מפלגתיים" של אולמרט ופרץ (עמ' 567-568 בדו"ח הוועדה); הראל ויששכרוף יכולים להרשות זאת לעצמם, וכאן הם משכנעים יותר מדו"ח הוועדה.

עמיר פרץ זוכה לנקודות זכות בספר על ההחלטה לתקוף את טילי הפאג'ר במהלך הפתיחה, חרף ההערכה שמאות אזרחים ייהרגו בתקיפה. למזלו, הערכה זו התבדתה. ועם זאת, צריך לזכור שכאשר קיבל את ההחלטה לבצע את התקיפה הוא היה מודע לכך שאזרחים רבים עלולים ליהרג. תיאור הפגישה בינו לבין קונדוליסה רייס, מיד לאחר שאנשיו החלו לקבל מידע על ההפצצה בכפר כנא, מציג את פרץ, שהחליט לא לספר על כך לרייס, כ"תלמיד שעוד רגע תתפוס אותו המורה באי-הכנת שיעורים" (עמ' 321). תיאור הפגישה מעורר את התחושה שאנו, הקוראים, ממש נוכחים בה. מעניין לציין, שלפי הראל ויששכרוף נועדו פרץ ורייס בארבע עיניים, אבל לא ברור באיזה שפה דיברו. אבל מעבר לכך, פרץ מוצג לא רק כמי ששיקולים פוליטיים צרים שיחקו אצלו תפקיד מרכזי בבואו לקבל הכרעות בנושאים גורליים, אלא גם כמי שאינו מבין דבר בענייני ביטחון וכשבוי של המערכת שעליה הופקד. נכון, הדברים עולים גם מתיאורים אחרים של המלחמה, אבל הראל ויששכרוף מביאים אותם עד אבסורד.

כך, לדוגמה, הם מצטטים את דברי פרץ לקבוצת היועצים הבלתי פורמלית שלו ערב ההחלטה על מהלך קרקעי, כי מה שמעניין אותו באמת זה "איך אני שורד פוליטית". בעיצומו של מבצע הנחתת החיילים במסוקים, ביום שישי בערב, הוא שאל את אלוף פיקוד הצפון "איך זה שלצה"ל יש גם מסוקים גדולים וגם מסוקים קטנים?". לא פלא שמיד אחר כך אץ לצלצל לראש הממשלה ולבשר לו שזהו "מטס שלא היה כמוהו בהיסטוריה". לא צריך להיות מומחה צבאי גדול כדי להבין עד כמה התלהבותו ובורותו של פרץ, לצד מערכת שיקוליו האישיים, הפכו אותו לבלתי ראוי לתפקידו. חבל שכאשר תפקיד שר הביטחון ניתן סוף-סוף לאזרח, הוא ניתן למי שלא גילה בו עניין של ממש.

מי שזוכה בספר לביקורת החריפה ביותר הוא דן חלוץ. מהרמטכ"ל הראשון שלא בא מצבא היבשה ניתן היה לצפות שינסה לסגור את פערי הידע שלו בתחום מורכב זה באמצעות לימוד אינטנסיבי וניצול ניסיונם של אלופי המטה הכללי. ואולם מתיאורם של הראל ויששכרוף (כמו מתיאורים אחרים) עולה שחלוץ לא למד בצורה רצינית את תורת ההפעלה של צבא יבשתי (לדוגמה, כמה זמן לוקח לאוגדה להתארגן ולנוע), ולא שמע באופן אמיתי את דעת האלופים, אלא טיפח את אומרי ההן, הרחיק את אותם אלופים שהעזו להתווכח אתו, זילזל בגלוי בצבא המילואים ולא העריך יתר על המידה גם את הסדיר. היות שחלוץ שאף לרכז בידיו את ניהול המלחמה, הוא הציב את עצמו כחוליה המקשרת היחידה בין הדרג המדיני לצבאי. על הדרג הצבאי שמתחתיו אסר להעלות למעלה תוכניות שלא עלו בקנה אחד עם עמדותיו. במקביל, לא עידכן את ראש הממשלה בהערכות ובתוכניות צבאיות שהעלו האלופים המנוסים. לכן עד שלב מאוחר במלחמה אולמרט לא ידע שרוב האלופים במטכ"ל לוחצים לבצע מתקפה קרקעית רחבה, למרות שהדרישה לכך כפתרון היחיד לבעיית הקטיושות עלתה מיד עם תחילת הלחימה.

בגלל הביצועים הכושלים של הצבא, שהיה אמור לבצע את המהלך הקרקעי, אין לבוא בטענות לרמטכ"ל על שכמעט בכל מחיר ניסה להימנע ממהלך זה. אבל החלופה למהלך קרקעי היתה מיצוי ההישגים הצבאיים ברגע השיא של הניצחון, לכל היותר שבוע לאחר הפתיחה באש. חלוץ שלל גם זאת על הסף. תחת זאת ניסה לקדם שתי חלופות לא ריאליות. האחת, תקיפת התשתית האסטרטגית האזרחית של לבנון, ובראש ובראשונה תחנות הכוח שלה, כאמצעי לחץ על ממשלת סניורה שתתחייב לפרק את החיזבאללה מנשקו. גם כשהתברר לו שבשל וטו אמריקאי אין סיכוי שיקבל מהדרג המדיני אור ירוק למנופי הלחץ שלו, הוא המשיך להעלותם שוב ושוב כמעט עד סוף המלחמה.

ואם כאן פעל כאסטרטג של כורסה שמנסה לקדם תוכנית שאינה מעוגנת במציאות הקונקרטית, החלופה השנייה באה מתחום יחסי הציבור. דרישתו החוזרת ונשנית להציג "תמונת ניצחון" כתחליף לניצחון עצמו היא ביטוי מביש למפקד היוצא למלחמת ברירה חרף העובדה שאין לו אמון ביכולתו לנצח בה. הלחץ של חלוץ על המפקדים בשטח לספק הוכחות תקשורתיות ליכולתו של אחד הצבאות החזקים בעולם להתמודד בהצלחה עם כמה מאות לוחמי חיזבאללה עלה כנראה גם בדם חיילים. קשה להבין מה עבר בראש הרמטכ"ל כשלחץ שוב ושוב לייצר "תמונת ניצחון" בצורת דגל ישראל מונף על בניין מפקדת החיזבאללה בבינת ג'בייל, בזמן שהיה ברור לכולם כמה זה נלעג, שכן גם אחריה ימשיכו ליפול בגליל מאות קטיושות. קשה לא לחשוב על המרחק שעברו צה"ל והעומד בראשו בין הנפת דגל הדיו באילת - מהלך סמלי ששיקף ניצחון אמיתי ומלא במלחמה - ועד לדרישה להניף דגל כתחליף לניצחון עצמו. חלוץ בהתנהגותו האישית נתן גם ביטוי לסדר העדיפויות שלו: בשבת בערב, כשמסוקי חיל האוויר הנחיתו מאות לוחמים בעומק לבנון בהמשך ל"מטס שלא היה כמוהו בהיסטוריה" ומסוק יסעור הופל, הוא מצא לנכון להתראיין באולפן ערוץ 10 במקום לנהל את המערכה מהמטכ"ל.

הלהיטות הזאת ליחסי ציבור, שמצאה לה ביטוי גם בתפקיד המרכזי שניתן לדוברת צה"ל במלחמה, לא היתה ייחודית רק לחלוץ. מפקד חיל הים, דודו בן בעש"ט, כשל במלחמה גם הפקודות שהוציא לספינות חיל הים, שעל פי הוראתו שטו בסמוך לחופי לבנון, אבל לא נקטו אמצעי התגוננות ראויים, וגם בהזדמנויות אחרות. לדוגמה, בשל היעדרותו מ"הבור" המטכ"לי התעכבה פשיטת השייטת בצור ב-3 באוגוסט לחצי שעה, וכתוצאה מכך החלה הפשיטה לאחר עלות הירח. אבל בן בעש"ט, שקומם רבים בחיל הים לפני המלחמה, בעיצומה, ועוד יותר עם סיומה - כשסירב להתפטר חרף אחריותו האישית לכישלונות - הוא "איש שיווק בחסד, מהסוג שמסוגל למכור קרח לאסקימוסים" (עמ' 198). תחת רמטכ"ל כמו חלוץ, אין פלא שבן בעש"ט לא הודח מתפקידו מיד עם סיום המלחמה.

גם סמל אחר של המלחמה, מפקד אוגדה 91, שהיתה אוגדת הקו בצפון, תא"ל גל הירש, ניחן, לפי מקורות שונים, ב"תאווה בלתי מרוסנת לסיקור תקשורתי" (עמ' 231). אך הוא זוכה לטיפול מאוזן, ולצד ציון חולשותיו מודגש גם שעשה כל שניתן למנוע את החטיפה שהביאה למלחמה וניהל באופן מוצלח את מהלכי האוגדה לקראת סיומה. אלוף פיקוד צפון, אודי אדם, גנרל שריון קלאסי שנוטרל לא מעט משליטה מעשית על מהלכי הפיקוד, מתואר בקווים אוהדים יותר, הן כי בסך הכול תיפקד לא רע לאורך רוב המלחמה ואולי גם כי הניח את מלאכת יחסי הציבור לאלה שמתחתיו (הירש) ומעליו (חלוץ), והתרכז בעשייה האמיתית.

*

אבל בסופו של דבר, לא תפקודו הלקוי של הדרג המדיני והצבאי הביא לכישלון הקרקעי במלחמה, אף שאולמרט, פרץ וחלוץ הפכו אותו לבלתי נמנע. שורש הבעיה בקיץ 2006 היה צה"ל. ספק אם יש בהיסטוריה המודרנית הרבה דוגמאות לצבא עתיר יכולות טכנולוגיות מרשימות כל כך, שכשל בצורה מבישה כל כך בניצולן כדי לנצח יריב שבכל מלחמה אחרת בתולדות ישראל היה נחשב לבטל בשישים. לרשות צה"ל של 2006 עמד מודיעין שכיסה בזמן אמיתי את כל מה שניתן לצפות בו מהאוויר, ובכספותיו היו תיקים מפורטים של יעדי הלחימה השונים בדרום לבנון. אבל כשלוחמי מגלן, אגוז ויחידות אחרות החלו להילחם ב"שמורות הטבע" ובמרון א-ראס כשבוע לאחר תחילת המלחמה, לא היה להם מושג לאן הם הולכים. מח"ט הצנחנים שנלחם שם חשב ש"שמורות הטבע" הן "כמה אוהלי סיירים עם שקי שינה וקופסאות שימורים" (עמ' 241). המצב לא השתפר בהמשך. במשרדי אמ"ן בקרייה היו בוודאי צילומי אוויר מעודכנים של הכפר אל קוצייר, אבל כשגדוד מילואים של הצנחנים קיבל ביום האחרון של המלחמה פקודה להשתלט עליו, המג"ד שירטט לקציניו את מרשם הכפר, כפי שזכר מתצפית שערך כמה ימים קודם, על מפיות נייר. כך הם יצאו לקרב. מעניין אם מישהו באמ"ן שילם על כשלים אלה בהפצת המודיעין הדרוש לצרכנים בשדה הקרב.

לרשות צה"ל עמדו גם מערכות תקשורת מתוחכמות, כאלה שאיפשרו למפקדים לשלוט במתרחש בשדה הקרב באמצעות מסך וידאו, או לנהל שיחות חופשיות באמצעות מערכת הטלפונים הסלולרית המוצפנת, "ורד הרים", נוסף לשפע אמצעי תקשורת מסורתיים יותר. טכנולוגיה זו הקלה על הורדת פקודות סותרות על ימין ועל שמאל, ועל בידוד שאר הכוחות מהבנת המתרחש בשדה הקרב (בשל השימוש במערכות סלולריות) וכך תרמה לניהול מערכה מבולבל וכושל מאין כמוהו. לדוגמה, חילוץ נפגעי חטיבה 551 מהכפר דבל התעכב והסתרבל במשך שעות בשל קצרי תקשורת בין המח"ט למפקד האוגדה; גדוד השריון המוביל מצא עצמו בחזרה ליד גדר הגבול כמה שעות לאחר שהחל לנוע לכיוון מארג' עיון, מבלי שהמג"ד, המח"ט ומפקד האוגדה יהיו מודעים לכך; וגדוד "חרב" הדרוזי יצא למסע של 11 קילומטר בתוך לבנון במסגרת המבצע היבשתי בסוף המלחמה מבלי לדעת שהמבצע נדחה ביום אחד. טנק המרכבה 4 הוא סימפטום נוסף לסינדרום שפשה בצבא. במחיר שבו צה"ל רכש את אחד הטנקים היקרים והמשוכללים בעולם היה אפשר לאמן את הטנקיסטים לעשות שימוש יעיל הרבה יותר בטנק קצת פחות מתקדם. אבל מכיוון שצוותי הטנקים לא היו מאומנים בתנועה בשטח ובהתמודדות עם טילי נ"ט, ומכיוון שמפקדיהם חסרו מיומנויות מקצועיות, הטנק המשוכלל מסוגו בעולם נפגע בהמוניו בידי כוח נחות ממנו בהרבה בקרב בסלוקי.

כבר במהלך המלחמה, ויותר מכך אחריה, נשמעו הטענות הצפויות מצה"ל, שבגלל הקיצוצים בתקציב הביטחון לא ניתן היה לערוך אימונים לאנשי המילואים. אבל הרושם שמתקבל מ"קורי עכביש" וממקורות אחרים הוא שגם הצבא הסדיר (למעט היחידות המיוחדות) לא הפגין ביצועים מרשימים בלחימה. יש לכך הרבה סיבות, והיעדר תקציבים אינו המרכזי. האינתיפאדה גבתה מכוחות היבשה את עיקר המשאבים, זמן האימונים ותשומת הלב, והפכה את צה"ל היבשתי לכוח שיטור אפקטיבי, אך כוח לוחם יעיל הרבה פחות. העובדה שצה"ל, חרף כל ההצהרות הרמות ויחסי הציבור שעשה לעצמו, הוא צבא שהתרגל "לקצץ, לא להתייעל" (עמ' 482), היא סיבה מרכזית נוספת.

צה"ל גם אינו מנותק מתהליכים שליליים העוברים על החברה הישראלית, ומשקפים אובדן ערכים בצבא כפי שהראל ויששכרוף מדגישים בסיכום ספרם. כאן חשוב להדגיש שוב את ההתמקדות ב"צריבה תודעתית" ובמתכונתה המוקצנת יותר במלחמה, יצירת "תמונת ניצחון" כשיקוף של תרבות הרייטינג ויחסי הציבור שפשו בחברה הישראלית כתחליף לעשייה של ממש. תכלית צבא היא השגת ביטחון, לא דימוי של ביטחון. מה שבחשיבה הצבאית האמריקאית היה מרכיב אחד במבצעים מוכווני תוצאה ("אפקטים") שנועדו להשיג ניצחון במחיר נזול, הפך בשנים האחרונות לפולחן של ממש בצה"ל, מלווה בפיתוח ז'רגון פוסט מודרני כמעט נלעג, שכל קשר בינו לשפת הפקודות הברורה של כל ארגון צבאי מקרי בלבד. מהספר עולה גם בבירור כי מה שהנחה את חשיבת הרמטכ"ל במלחמה היה יותר עיצוב התודעה הישראלית מאשר תודעת החיזבאללה.

*

פיצוי-מה לסרבולו וחוסר יכולתו של צה"ל להסתגל למערכה מסוג אחר ניתן, כפי שכבר תואר לא מעט, ביוזמות פרטיות. הראל ויששכרוף לא מתפעלים במיוחד מיוזמותיו המתוקשרות של גיידמאק, אך מעלים על נס את גל לוסקי, שהפעילה ארגון סיוע שחתך את כל הפינות הדרושות כדי לדאוג לכך שהציוד הנדרש לא יגיע לידי "צה"ל" - אלא לידי היחידות שבאמת נזקקו לו. העובדה שלוסקי ואנשיה לא זכו לכתבות תדמית בטלוויזיה מלמדת שעסקו פחות ביחסי ציבור ויותר בדאגה לכך שמה שצריך להתבצע יתבצע על הצד הטוב ביותר. דרך הפעולה שלה היתה פשוטה: לעבור בין דרגי השטח ולבדוק מה חסר להם. בחלק מהמקרים - לדוגמה, כשהתברר שחוסר בכפפות-מיגון להעמסת פגזים בגדוד תותחנים גורם כוויות בידיים - היא התקשרה למרכז הציוד ואיימה, בעילום שם, שתדווח על כך למפקדים בכירים. האחראים לכך סיפקו מיד את הכפפות. במקרים אחרים היא רכשה ציוד - נעלי הליכה, תחבושות מיוחדות, צייני לייזר וכד' - אבל דאגה להביא אותו ישירות לכל יחידה, תוך עקיפת מנגנוני הלוגיסטיקה והניהול היקרים של הצבא. העובדה שסיפורה נחשף לראשונה ב"קורי עכביש", ונתמך בעדויות של מפקדים בשטח, מלמדת שוב על הקשר ההפוך בין תרבות העשייה והדיווח, שכה איפיינה את המלחמה הזאת.

תרבות הדיווח ויחסי הציבור הקלוקלים במלחמה נוגעת לא רק לצבא ולפוליטיקאים. להראל וליששכרוף מלים קשות מאוד על קלות הדעת שבה התייחסו השרים שהם ריאיינו לאירועי המלחמה, אלא גם לאנשי התקשורת. השניים מבקרים אמנם את התלהמות העיתונאים בתחילת המלחמה, ואת תביעתם הבלתי-פוסקת לעריפת ראשים לקראת סיומה, ומדגישים כי לא לזו ולא לזו היה מקום. הם כמובן צודקים. אבל בדיון על תפקיד התקשורת הישראלית במלחמה אי-אפשר להתעלם מהעובדה שחלק גדול מכתבי השטח, הפרשנים, המומחים ונותני האווירה העדיפו להישאר בצד הישראלי של הגבול - למרות שלא היתה מניעה מקצועית להצטרפותם לכוחות הלוחמים (והנפגעים) בתוך לבנון. לאחר המלחמה נשמעו הסברים לכך, בראש ובראשונה פרמיות הביטוח הגבוהות (1,000$-5,000$) לכל יום שהייה בשטח. זה טיעון כמעט מגוחך. הוא לא מסביר מדוע שניים מבכירי העיתונאים בישראל, נחום ברנע ורון בן-ישי, מצאו את הדרך להצטרף לחיילים בשטח למשך ימים, לעומת עמיתיהם הצעירים יותר שנמנעו מכך. אולי פרמיית הביטוח של השניים היתה זולה יותר בשל גילם. סביר יותר שההבדל בינם לבין עמיתיהם הצעירים נבע מסולם ערכים שונה. מצד אחד, עיתונאות קלאסית הרואה בדיווח מהשטח ותחת אש משימה עיתונאית מרכזית בזמן מלחמה. מנגד, העיתונות החדשה שיעדה הוא השגת רייטינג יותר מתיאור המציאות (במיוחד אם זו מסוכנת לעיתונאי), ואשר רואה בהבאת דיברורים, הדלפות, רכילות, או הקדמת הערוץ המתחרה במידע חדשותי, את תפקידו החשוב ביותר של העיתונאי. במובן זה כמעט מפתה ליצור הקבלה בין צה"ל של פעם וצה"ל שהתגלה במלחמה לעיתונאות הצבאית של פעם מול זו של היום. לא צריך להיות נוסטלגיים מדי כדי להתגעגע לכמה ממרכיבי העבר שנעלמו בתרבות הרייטינג.

המלחמה בקיץ 2006 הולידה עד כה שלושה ספרים מרכזיים. שלושתם עבי כרס ושלושתם נכתבו בידי עיתונאים שליוו את האירועים בזמן התרחשותם. המקורות האנושיים שעליהם נשענים הספרים דומים למדי. כריכות שלושתם עגומות ומשרות קדרות, ממש כמו המלחמה הזאת. כותרותיהם משקפות את האכזבה מהמלחמה ומתוצאותיה. שלושתם עולים 98 שקלים. שלושתם טובים. "קורי עכביש" הוא במובנים מסוימים הטוב שבהם, הן כי הוא האחרון ולכן העדכני ביותר, הן כי הוא מקיף יותר מהאחרים, והן כי יש בו ניתוח עיתונאי טוב של העומד מאחורי ביצועי ישראל במלחמה. חשוב שהאזרח הישראלי הממוצע, שמשלם מסים, הולך לצבא ורואה את עתידו כאן, יקרא לפחות אחד מהם. זה יהפוך אותו לצרכן נבון וביקורתי יותר של המידע המורכב על ביטחון מדינת ישראל בעתיד.

ד"ר אורי בר-יוסף מלמד במחלקה ליחסים בינ"ל באוניברסיטת חיפה

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ