"אבל למה אללה רוצה בזה? הוא ברא גם אותי"

אייאן חירסי עלי, הפליטה מאפריקה שנהפכה לחברת פרלמנט הולנדית, טוענת כי האלימות והקיצוניות טבועות בדת האיסלאם, ואינן סטייה מקרית. אבל גם אירופה הכזיבה אותה - כשנהפכה שוב לנרדפת ובת בלי בית

עדי שורץ
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עדי שורץ

כופרת

אייאן חירסי עלי. תירגמה מאנגלית: טליה שלו. הוצאת כנרת זמורה-ביתן, 431 עמ', 88 שקלים

קורות חייה של אייאן חירסי עלי יכולות כבר בגיל 39 לאכלס שלוש ביוגרפיות לפחות. בגיל שמונה היא נהפכה לפליטה בפעם הראשונה, לאחר שאביה ואמה עזבו את ארץ הולדתה, סומליה, בגלל רדיפה פוליטית. בפעם השנייה נהפכה לפליטה בגיל 23, הפעם מרצונה, כדי לברוח מנישואים שאביה ניסה לכפות עליה. היא נמלטה לבדה להולנד, ערש הסובלנות האירופית, ושם החלה להתבלט כאשה דעתנית ומוכשרת. בוקר אחד, ב-2 בנובמבר 2004, רצח צעיר מוסלמי את חברה הטוב, הבמאי תיאו ואן גוך, בזמן שרכב על אופניו ברחובות אמסטרדם. הוא דקרו פעמיים וירה בו שבע יריות, ולגופתו המנוקבת בכדורים הצמיד בסכין מכתב המיועד לחירסי עלי, ובו איומים מפורשים על חייה. אז נהפכה לפליטה בפעם השלישית.

סיפורה המופלא של חירסי עלי - ילדה מוסלמית שחורה מקרן אפריקה - שנהפכה לחברת הפרלמנט ההולנדי - מעורר הערצה ומדכדך כאחד. מצד אחד היא דוגמה מעודדת ליכולתו של האדם לכוון את חייו בעצמו ולהתנתק מהדרך שהתווה עברו. אחרי הכל, כמה מאיתנו יכולים להתגאות כמוה במהפך של 180 מעלות בחיים? שחורה שהיגרה לארץ לבנה, מוסלמית שהתאקלמה ביבשת נוצרית, ילדה צייתנית שנהפכה ללוחמת זכויות אדם קולנית. אבל סיפורה ממחיש גם את המחיר היקר שמורדת כמוה, "כופרת" בלשונה, עתידה לשלם. קשרים משפחתיים שנותקו, עלבונות וכעסים, חרמות ונידויים שבטיים, איומים ברצח, אלימות פיסית ונפשית, ומעל לכל - בדידות ללא סוף. שכן בכל אחד מהמהפכים בחייה, בכל פעם שנאלצה לקבל החלטה ולהתמודד עם תוצאותיה, מצאה עצמה לגמרי לבד.

עיקר הביקורת בספר מופנית כלפי החברה שבה צמחה חירסי עלי. טיעונה המרכזי הוא שהאלימות והקיצוניות טבועות באיסלאם, ואינן רק סטייה מקרית או זמנית. זה טיעון פרובוקטיבי מאוד, במיוחד באקלים האינטלקטואלי העכשווי באירופה, שמבקש להבדיל בין איסלאם מתון לאיסלאם פונדמנטליסטי ומאמין כי נסיבות פוליטיות וחברתיות - ולא הדת עצמה - הן שגורמות לטרור האיסלאמי בעשור האחרון: במדריד, במגדלי התאומים, באפגניסטאן ובעזה. אפשר להתווכח עם חירסי עלי אבל ראוי להקשיב לה, שכן סיפורה הוא סיפור בגוף ראשון, והיכרותה את האיסלאם היא היכרות אינטימית מאוד. יותר אינטימית ממנה לא יכולה להיות.

"החדר היה חם ויכולתי להריח תערובת של זיעה ולבונה", מתארת חירסי עלי את טקס כריתת הקליטוריס שעברה בגיל חמש. "סבתא תפסה אותי ואחזה את חלק גופי העליון (...) שתי נשים אחרות פישקו את רגלי. הגבר, שהיה כנראה מוהל נודד מסורתי, הרים זוג מספריים. בידו האחרת הוא תפס את המקום שבין רגלי והחל לצבוט אותו, כמו שסבתא חולבת עז" (עמ' 47). ההחלמה נמשכה שבועיים. "רגלי היו מכוסות דם", היא כותבת, "הזעתי ורעדתי. רק למחרת הצליחה סבתי לשכנע אותי להשתין אפילו מעט (...) לאחר כל השתנה מיוסרת היא רחצה בזהירות את הפצעים במים חמימים ומשחה אותם בנוזל סגול. אחר כך קשרה שוב את רגלי והזכירה לי לשכב ללא תזוזה, אחרת איקרע, ואז יצטרכו לקרוא שוב לאיש שיתפור אותי מחדש" (עמ' 48).

לצערה הרב זה לא נגמר שם. חירסי עלי מתארת בספרה חברה מסורתית דכאנית, שבה לנשים אין קול ואין רצון. כשהיגרה עם משפחתה לסעודיה בגיל שמונה, למדה שנשים לא יכולות לצאת מהבית ללא ליווי גבר. כשהגיעו היא ואחיה יחד עם אמה לנמל התעופה בג'דה, נאלצו לחכות שגבר יובילן עד לעמדת המוניות, שכן לאשה אסור אפילו לצעוד כמה מטרים בלא ליווי. תפקידן היחיד הוא בתוך הבית פנימה: בישולים, כביסה וחינוך הילדים, וגם זה רק עד שהמשפחה נדרשת לקבל החלטות חשובות באמת.

זה לא שהיא לא ניסתה. בסעודיה למדה להתפלל חמש תפילות ביום. היא המשיכה "להתחזק" והחלה לעטות גלימה שחורה כסמל לאדיקותה. המחנכת בבית הספר לבנות חשה בייחודיותה, וחשבה שהיא עומדת להיות מוסלמית למופת. אך משהו הפריע לנערה: כשהיא ואחותה התפללו בבית עם אביה ואחיה הן נדרשו לשבת מאחוריו, אף פעם לא לצדו. "גברים אינם מתפללים לצד נשים", היא כותבת, "הנשים מתפללות מאחור, כי אף על פי שהן מכסות את עצמן לשם התפילה, הבד יכול לזוז ולגלות פיסת בגד, או טפח עור, העלולים להסיח את דעת הגברים ולגרום להם לחטוא (...) (אבי) אמר, 'עכשיו אתן צריכות לעמוד מאחור כי אתן ילדות גדולות'. אנחנו כמובן שאלנו 'למה?' 'כי זה רצון אללה'. 'אבל למה אללה רוצה בזה? הוא ברא גם אותי, אבל הוא מעדיף תמיד את (אחי) מהד'" (עמ' 62).

הדבקות במסורת הזאת, כותבת חירסי עלי, אינה רק עניין פרטי. היא קשורה בתפיסה כללית של עליונות האיסלאם על פני "הדתות הכופרות", ומובילה למחשבה שאין לאמץ שום מרכיב חדש מבחוץ, שכן זה רק יביא לאסון. בשל כך, היא אומרת, נהפכה החברה המוסלמית לחברה מסתגרת ושמרנית, המסרבת לקבל רעיונות חדשים. אם לפחות היתה הגישה הזאת מייצרת חברה בריאה ויציבה, היא כותבת, מילא. אבל כמה שנים מאוחר יותר, אחרי שחזרה לסומליה ונאלצה שוב לחצות את הגבול לקניה בגלל תחילתה של מלחמת אזרחים, יכלה לעמוד מקרוב על האכזריות וחוסר הצדק. כשהיתה במחנה הפליטים הארעי בגבול בין שתי המדינות שמעה על אשה שנאנסה בידי חיילים קנייתים. "הלכתי להביא לה מים, וכל האנשים מסביב אמרו לי, 'אסור לך להיראות בחברת האשה הזאת. היא טמאה. אנשים יגידו שאת כמוה'. אני רק ראיתי יצור אנושי שהתעללו בו, שהיה על סף המוות, אבל בשבילם היא היתה מנודה (...) זה היה מחריד. במחנה ההוא הכל כינו עצמם מוסלמים ובכל זאת איש לא עזר לאשה הזאת בשמו של אללה. כולם התפללו - אפילו האשה ההיא התפללה - אבל איש לא גילה חמלה" .

ב-1992 עזבה חירסי עלי את סומליה. היא היתה אמורה להגיע דרך גרמניה לקנדה, שם המתין לה גבר ממוצא סומלי ששודך לה נגד רצונה, אך היא בחרה להישאר באירופה, ונסעה בחשאי להולנד, מקווה שאיש מבני משפחתה או השבט המורחב לא יגלה אותה. וכאן, היא כותבת, התחיל פרק חדש בחייה - "החירות". בהולנד התברר לה שדווקא "הכופרים", כפי שכינתה אותם אמה, קשובים הרבה יותר לרצונותיה. שם גם נדהמה לגלות שלמרות שבהולנד נשים נוהגות ללבוש גופיות, אלוהים לא מכה אותן בברק, והסדר החברתי נשמר ללא הפרעה. כיאה למדינת רווחה מפותחת - מונח שהיא כלל לא הכירה - הסכימה הולנד להעניק לה מעמד של פליטה, על כל ההטבות הנובעות ממנו.

היא נרשמה לאוניברסיטה, התעמקה בכתבי פילוסופים, רכשה חברים ולמדה את השפה. במקביל המשיכה לעבוד כמתורגמנית מסומלית להולנדית במקלטים לפליטים. לאט-לאט שמה לב שמוסלמים רבים המבקשים מקלט באירופה אינם מוכנים לשנות במאום את אורח חייהם - לא מבחינת היחס לנשותיהם ולא מבחינת הבוז שהם חשים כלפי החברה המארחת. מה שהטריד אותה עוד יותר הוא שהחברה הסובלנית סביבה נטתה להתייחס לכך בסלחנות, מבלי לשער מה עלולות להיות התוצאות. "הרב-תרבותיות בהולנד לא צלחה", כותבת חירסי עלי, "היא שללה מנשים וילדים רבים את זכויותיהם. הולנד ניסתה להיות סובלנית למען הקונסנסוס, אבל הקונסנסוס היה חלול" (עמ' 302). שיא העיוורון היה מבחינתה סביב פיגועי 11 בספטמבר 2001. "חוקרים טיפשים ומעוררי זעם כתבו טונות של פרשנות (...) הם עסקו באיסלאם כדת שוחרת שלום וסובלנות, וכלל לא אלימה. אלה היו סיפורי אגדות חסרי כל קשר לעולם האמיתי שהכרתי" (עמ' 332).

חירסי עלי הצטרפה למפלגת הלייבור ולאחר מכן נבחרה לחברת פרלמנט מטעם המפלגה הליברלית. היא הופיעה בתוכניות טלוויזיה, פירסמה מאמרים, השתתפה בכנסים וחוגי בית ונהפכה לדמות מוכרת מאוד. האג'נדה שלה היתה ברורה - הולנד בורחת מהתמודדות עם איום האיסלאם הפונדמנטליסטי שבתוכה. כך גם פגשה בבמאי תיאו ואן גוך, שבעקבות סרטם המשותף, "כניעה", נאלצה לעזוב את הולנד בשל איומים על חייה.

כאן הגיע האבסורד האירופי לשיאו, כותבת חירסי עלי. ארגונים מוסלמיים קיצוניים איימו על חייה והמדינה לא יכלה למנוע זאת. דווקא היא, מהגרת שמטיפה יומם ולילה לאידיאלים האירופיים - חירות, שוויון, סובלנות - נאלצה לחיות כפליטה ולעזוב את ביתה. ימים ארוכים בילתה במחנות צבא הולנדיים בטרם החליטה המדינה שהיא אינה מסוגלת עוד להגן עליה, והטיסה אותה לדירות מקלט בארה"ב. בשם הפלורליזם והרב-תרבותיות, היא כותבת, הקריבה אירופה את עקרונותיה הבסיסיים.

לסיפורה של חירסי עלי יש אקורד סיום לא משמח במיוחד. ב-2006 התברר שכשהגיעה להולנד נתנה עדות שקר כדי לקבל מעמד של פליטה. היא נאלצה להתפטר מהפרלמנט. דיון סוער בבית הנבחרים על שלילת אזרחותה הביא לנפילת ממשלת הולנד בסוף אותה שנה. מאז שעזבה את הפרלמנט מסרבת הולנד לממן את האבטחה הצמודה שהיא זקוקה לה. כעת עסוקים האיחוד האירופי, ממשלת הולנד וממשלת ארה"ב בהטחת האשמות זו בזו, ובהעברה מיד ליד של תפוח האדמה הלוהט ששמו אייאן חירסי עלי.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ