שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
יקי מנשנפרוינד, תומר פרסיקו
יקי מנשנפרוינד, תומר פרסיקו

נפגשים עם קבלה: אישי ציבור ואמנים משוחחים על משמעות החיים

מיכאל לייטמן. הוצאת קבלה לעם, 264 עמ', 79 שקלים

נראה שהקבלה בימינו השלימה את המטמורפוזה שהחלה בימי החסידות, כאשר נהפכה מתורת סוד אזוטרית השמורה ליודעי ח"ן לכלי פרשני בסיסי, שבעזרתו מבין היהודי הפשוט את מקומו בעולם. אם לפני עשור עוד צריך היה לגלות עניין אקטיבי בנושא כדי להיוודע אליו, הרי שמאז עברה הקבלה תהליך ברוטלי של ניו-אייג'יזציה, וכיום אנחנו מוצפים באור-האינסוף של המטפיסיקה הקבלית, בין אם נרצה ובין אם לא. כגילוי מיוחד של חסד מופיעים כמובן אותם סלבריטאים, שלאחר שהאור גילה אותם גילו גם הם את האור, ועצם פרסומם אמור לעשותם מביני דבר בנוגע למשמעות החיים, ומליצי יושר לגבי כל תורה שמתיימרת לגלותה.

שני ראשי-חץ ארגוניים משמשים את קבלת-הפופ בבואה לעשות לה נפשות: "המרכז לקבלה" בראשות הרב פיליפ (שרגא) ברג, ו"בני ברוך" בראשות הרב ד"ר מיכאל לייטמן. שניהם יונקים את מורשתם הרוחנית מהרב יהודה אשלג, אחד המקובלים הגדולים של המאה העשרים, ולשניהם אלפי תלמידים ועשרות מרכזי לימוד בארץ ובעולם.

בעוד "המרכז לקבלה" מצליח מאוד בארה"ב, ועוסק בעיקר במכירת תשמישי קדושה קבליים (חוטים אדומים, מים) במחירים מופקעים, "בני ברוך" פופולריים בעיקר בישראל וברוסיה, עוסקים בלימוד עיוני בצורה מודגשת יותר ומציגים מבנה סגור ומאורגן, ויש שאף יגידו: כיתתי.

"המרכז לקבלה" הציג לראווה כוכבות כמדונה ודמי מור, ואם עד כה פיגרה תנועת "בני ברוך" אחריו במערכה החשובה על לבותיהם של הסלבריטיס, הרי שהספר שלפנינו הוא ניסיון מרשים להציג תשובה הולמת: נכרכו בו לא פחות מ-22 שיחות בין הרב לייטמן לידוענים ישראלים, ובהם ארקדי דוכין, אגי משעול, רוני סומק, משה איבגי, עדן הראל, גדעון רייכר, איתן בן אליהו ואחרים. כל אלה נאספו כדי לדבר "על משמעות החיים", או בעצם כדי לשמוע מהי משמעות החיים מפי הרב לייטמן, המגלם את ארכיטיפ "הזקן החכם" המחזיק בידו את מפתחות הקיום וסוד האושר הפנימי, ומוכן לחלוק את אוצרותיו עם הראויים להם.

זאת כמובן חוכמה קטנה מאוד ללעוג לאותן סיסמאות ניו-אייג' נבובות, המציגות קקופוניה של חצאי אמיתות, תרופות סבתא ותורות מזרחיות, וממילא קל להצביע על שלל נקודות התורפה שלהן. אולם עדיין קיים הבדל גדול בין אמונה תמימה, טיפשית ככל שתהיה, לבין יומרה כוזבת. לראשונה ישנו בכל זאת ערך אסתטי מסוים, ואילו זו האחרונה מכוערת באמת, ופעמים רבות אף מסוכנת. בזו חוטא מיכאל לייטמן.

שני דגלים מניף הרב ד"ר לייטמן, דגל אחד לכל אחד מהתארים המקדימים את שמו: על הראשון מתנוססת המלה "הקבלה". לייטמן לא חדל מלדבר על "הקבלה" (בה"א הידיעה), מתייחס כמובן מאליו לכך שבידיו מצויה לא רק כל חוכמתה, אלא גם כל ייעודו של עם ישראל, ומציין שהוא התלמיד האחרון בשושלת הגדולה של המקובלים שהתחילה (לפי דבריו) באברהם אבינו. הוא אף דואג להזהיר את בני שיחו לחפש את "חוכמת הקבלה האמיתית, ולא מה שמוכרים בדרך כלל תמורת השם הזה" (עמ' 91).

לאמיתו של דבר, מוכר לייטמן ניאו-קבלה פסיכולוגיסטית, שבה רוב המבנים המטאפיסיים של קבלת האר"י (ספירות, פרצופים וכו') עברו תהליך של הפנמה, ומבטאים לא את כוחות הקוסמוס, אלא את הדינמיקה התוך-נפשית. תהליך ההפנמה מרחיק עד כדי כך, ש"כל מה שכתוב בתורה מדבר על העולם הרוחני בלבד, ולא על זוטות של יום-יום או הסיפור ההיסטורי של העם היהודי" (עמ' 132). אכן, זו קבלה שבה המצוות מאבדות את תקפותן המעשית ("קיום מצוות לא שייך לעניין", עמ' 27), וגם המשיח אינו אדם אלא "אותו אור עליון, כוח העליון, שיעזור לנו להתעלות לרוחניות" (עמ' 119).

גם על האל עצמו לא חס לייטמן, ומציג קבלה שהיא למעשה נטולת אלוהים: המלה "אלוקות", למשל, מופיעה בספר 24 פעמים, מתוכן 20 פעם כמושא ישיר ("גילוי ה-", "הכרת ה-", "הרגשת ה-"), ורק ארבע פעמים כשם עצם. גם בפעמים אלה האל מתואר כ"החוק הכללי", כ"כוח עליון" או "כמציאות העל", כל זאת בניסיון ברור להתרחק עד כמה שניתן מדימוי האל כפרסונה בעלת רצון (שלא לומר גחמות).

גם המלה "אלוהים" נזכרת אך ורק בהקשר הערך הגימטרי של אותיותיה, שלייטמן חוזר ומדגיש שהוא "הטבע". משום מה, זהות סכום ערכם המספרי של אותיות המלים הללו מרשים מאוד את לייטמן (מעניין אם ידוע לו שבגימטריה המלה "גימטריה" שקולה ל"דברי הבאי והבל"). כך או כך, ברור שלייטמן עושה הכל כדי לנטרל את הממד הפרסונלי והמיתי שבאלוהות היהודית, כנראה במטרה לתת לה נופך רציונלי ככל הניתן.

יש לציין שהקבלה, כמו היהדות כולה, היא רבת פנים ומשתנה תמיד. על כן, לא יהיה זה נכון לומר שהתיאולוגיה המיוחדת שמפיץ לייטמן, חריגה ככל שתהיה, איננה קבלה. עם זאת, ובניגוד מפורש לדבריו של לייטמן, זוהי בהחלט לא "הקבלה" בה"א הידיעה, ואין ספק שלייטמן יודע מספיק כדי להבין זאת.

הדגל השני שבו מנופף לייטמן ללא הרף הוא דגל המדע. מרב מאמציו מוקדשים אפוא לניסיון להציג את הקבלה - ולכל הפחות את הזרם שבראשו הוא עומד - בתור "מדע". לייטמן אינו חדל מלהדגיש נקודה זו, שיש לה חשיבות עליונה בעיניו: הקבלה אינה "דת", ואף לא פילוסופיה או (חס ושלום) אמונה, אלא "מדע לכל דבר" (עמ' 40).

את ההשקפה הזאת הוא מסביר, כמו אנשי דת רבים אחרים, באמצעות הטענה שהמדע מוגבל מיסודו, ושאין הוא יכול לספק ודאות גמורה. הקבלה, לעומת זאת, כוללת אך ורק אמיתות מוחלטות, שאותן ידעו, בין היתר, אברהם אבינו, משה, ר' שמעון בר יוחאי, וכן כמובן הרב אשלג, בעל הסולם, שהעביר אותן לבנו, ברוך שלום אשלג ("אחרון גדולי המקובלים"), והוא מסרן (באורח בלעדי פחות-או-יותר) לתלמידו, הרב מיכאל לייטמן.

אלא שבשום מקום בספר לא מתמודד לייטמן עם השאלה המסקרנת באמת: מנין לו לדעת שטענותיו על העולם והאדם הן טענות אמיתיות, ומהן ההצדקות הרציונליות (שבהן הוא מתפאר ללא הרף) לנכונותה של ההשקפה הקבלית? מה בעצם הופך את הקבלה ל"מדע", ומאיזו בחינה היא אמנם מספקת ידע ודאי? הידוענים המשוחחים עם לייטמן אינם מעלים את השאלות הללו, וככל הנראה גם אינם מהרהרים כלל אחר סמכותו המדעית. לפחות מבחינה זו בחר לו הרב בני-שיח אידיאליים.

אובדנה המוחלט של חשיבה ביקורתית, המאפיין את השיחות המופיעות בספר, מתבטא גם במגוון עשיר של טענות משונות שלייטמן מעלה למצהלות בני שיחו, ומבלי שיידרש להצדיק את דבריו. לדוגמה, הוא טוען באוזני גדעון רייכר כי הקבלה מאפשרת לאדם לחיות לנצח, שכן המוות הוא "תופעה ביולוגית שנובעת מהפנימיות, מהרצון של האדם" (עמ' 61); לאורן סמדג'ה הוא מגלה כי "לכל אדם יש מלאך משלו, ואם אדם מגלה אותו הוא באמת יודע איך להתפתח, לא לשגות, ולא לגרום רע לאחרים, ואז חייו הם חיים טובים" (81); ולליאת רגב הוא מספר שהאנטישמיות נוצרה כי "עם ישראל אינו מבצע את תפקידו", שהוא "לימוד חכמת הקבלה והפצתה לעולם" (עמ' 173).

לייטמן מתעקש לטעון בדבר "מדעיותה" של הקבלה משום היוקרה הרבה שהוא ומאזיניו מייחסים ללא ספק למדע. שוב ושוב הוא טוען, אם כי אינו מביא ראיות לדבריו, ש"המדע היום מגלה עובדות שהקבלה נסמכת עליהן כבר אלפי שנים" (עמ' 148), ואף מוסיף בסיפוק ש"כשאני מסביר את האמצעי בעזרתו לתקן את האדם הפרטי ואת העולם, אנשי מדע מבינים ומקבלים את זה" (עמ' 176). ברוח זו יש להבין גם את התבטלותו מפני איש המדע היחיד מבין מרואייניו - ד"ר יואב בן דב - שאליו מפנה לייטמן שאלות רבות וכמעט שאינו מרצה לפניו כלל.

ביחסו למדע דומה לייטמן למחזירים-בתשובה רבים, שפסקו מראות במדע אויב, והחלו לראות בו סעד להשקפותיהם המטאפיסיות. ואולם ניכר גם שלייטמן אינו באמת מתעניין במדע, אינו מעריך כלל תגליות מדעיות שאינן עולות בקנה אחד עם הקוסמולוגיה שלו. לדוגמה, הוא מטיל ספר בתורת הברירה הטבעית, ואף מעיר (באוזני דידי מנוסי) כי "הדרוויניזם זו תיאוריה שאימצו מדענים אך מעולם לא הוכחה, כך שתורת דרווין לא הוכרה כמדע מובהק" (עמ' 155). בתור ביולוג לשעבר מותר להניח שלייטמן יודע היטב כי זוהי טענה שקרית.

היומרה למדעיות מתנגשת גם עם כמה עובדות היסטוריות: על פי לייטמן, "אברהם אבינו היה המקובל הראשון" (עמ' 100), ועד לחורבן המקדש חי עם ישראל כעדת מקובלים אחת גדולה. עם החורבן "נפלו כולם לגשמיות" (עמ' 132) והחלו לקיים מצוות כמצוות אנשים מלומדה. כל ספר היסטוריה על תקופת בית ראשון ושני יפריך את הציור האידילי הזה. הדוקטור המקובל לא רק משכתב את ההיסטוריה כרצונו, אלא גם מכחיש את ממצאי המחקר האקדמי. זכותו כמובן לסרב להתרשם מהממצאים המראים כי הזוהר נכתב במאה ה-13 (ולא במאה השנייה בידי ר' שמעון בר יוחאי), אבל יומרתו למדעיות עומדת לפיכך בסתירה חריפה לדבקותו במסורת.

למרות שנראה לעתים כי לייטמן מחזיק בתורה סדורה ומגובשת היטב, לאמיתו של דבר השקפתו מלאה סתירות כרימון. את יוכי ברנדס הוא מפתיע בקביעה (שאינה עולה בקנה אחד עם עקרונות היהדות האורתודוקסית) שהרצון החופשי הוא אשליה בלבד, בעוד שבמקומות אחרים הוא טוען את ההיפך הגמור. כן נראה שהוא מתקשה להחליט בדבר מקומה של הקבלה בחייו של האדם. פעם אחת הוא מכריז כי הקבלה היא אך גוף של ידע תיאורטי שאין לו משמעות מעשית, ופעמים אחרות הוא מטעים שדרכו של האדם אל האושר (כמו גם, כאמור, לחיי נצח) עוברת דרך הקבלה.

בסופו של דבר נראה שלייטמן משתדל להתאים את השקפותיו לאדם שעמו הוא משוחח. זוהי טקטיקה יעילה בדרך כלל, אבל היא מקשה להבין מהן עמדותיו האמיתיות בנוגע לסוגיות שבהן הוא דן, ואם יש לו בכלל עמדות אמיתיות בנושאים אלה.

ראוי לשאול מדוע אנשים משכילים משתפים פעולה עם פארסה כזאת. כיצד הצליח לייטמן לשכנע חבר נכבד כזה של ידוענים להעמיד פני פתאים הבאים לפני החכם הכל-יודע כדי שיסביר להם מה עושים עם החיים? אלה הם סודות קבליים שתשובה עליהם אין. ומהו סוד הפופולריות העצומה שלה זוכים לייטמן ותנועתו "בני ברוך"? את התשובה לכך מצינו בדבריו של לייטמן עצמו, במענה לשאלתו של גדעון רייכר (עמ' 68): "למה להערכתך אנשים מתעניינים, מתעמקים ומתקרבים לקבלה כיום?" התשובה: "אני חושב שבכל אחד ואחד טמון ייאוש, והבלבול הוא רב".

יקי מנשנפרוינד הוא דוקטורנט בחוג לפילוסופיה של אוניברסיטת חיפה. תומר פרסיקו הוא בעל תואר שני במדעי הדתות וחוקר את תרבות הניו אייג'

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ