לחזור למונותאיזם ההומניסטי, לצדק, לאחריות הדדית

לדעת שביד, הסתמכותו של האדם החילוני על כוחות הטבע ועל כוחותיו הטבעיים מדמה כוחות אלה למעמדם של האלים בעולמו של עובד האלילים

מירון ח. איזקסון
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מירון ח. איזקסון

ביקורת התרבות החילונית

אליעזר שביד. הוצאת מאגנס, 184 עמ', 69 שקלים

לפני קרוב ל-30 שנה זכיתי ללמוד מחשבת ישראל אצל פרופ' שביד באוניברסיטה העברית. שני אפיונים מרכזיים מובילים את הגותו מאותם שיעורים זכורים לטובה (ועוד משנים רבות קודם לכן) ועד הספר שלפנינו. את הראשון הייתי מכנה "סגולת העיקר", כלומר היכולת לאבחן את עיקרן של הסוגיות שעל הפרק. כפי שהאיר את עינינו אז בנקודה מסוימת ב"מורה נבוכים", וגילה לנו עד כמה נקודה זו משמעותית להגותו של הרמב"ם יותר ממה שסברנו תחילה, כך ב"ביקורת התרבות החילונית" הוא מצליח לאבחן את עיקר השינוי בתקופה ה"פוסט-מודרניסטית" של התרבות המערבית בכלל ושל התרבות העברית בפרט. המאפיין המרכזי השני של שביד הוא חיבורו כל העת אל הרלבנטי. דווקא משום השכלתו הרחבה בתומי ההגות, ההיסטוריה והספרות, הוא מסוגל לחבר בהצלחה את נושאי עיונו התיאורטי לדילמות הרלבנטיות ביותר של חיינו. "סגולת הנוכחות", הייתי מכנה מאפיין זה, שכן המציאות שלנו נוכחת באופן חי ואמין בכל דיוניו. סגנון כתיבתו של שביד מצריך מאמץ ניכר עקב משפטיו המתארכים וניסוחיו המורכבים, אבל המאמץ כדאי.

"יש לבחון בדרך אובייקטיבית באילו תחומים הושגה קדמה ודאית בעידן המודרני ואפשר להשיג קדמה נוספת, ובאילו תחומים לא הושגה ומתברר שהיא אינה ניתנת להשגה. התשובה שניתן להוכיח את צדקתה, גם לפי התוצאות ההרסניות של המלחמה, היתה שהקדמה הוודאית, הכמותית והאיכותית, הושגה במדעים ובטכנולוגיה, בארגון ובניהול, בשליטה ובהפעלת צבא ומשטרה. לעומת זאת בתחום המוסר, ביחסים בין בני אדם יחידים, משפחות, קהילות ועמים, לא הושגה שום קדמה. להפך. התברר שהקדמה במדעים ובטכנולוגיה העמידה את המוסריות האישית והקיבוצית של בני אדם במבחנים שרובם התקשו לעמוד בהם, כלומר הסתמנה ירידה תלולה ולא קדמה" (עמ' 119-120). ציטוט זה לקוח מן המסה "הערכים האליליים והפולחניים של הכפר הגלובלי". שלוש המסות הנוספות הן: "ההיסטוריה של העידן שבא 'אחריה'". "הדרמה של תולדות החילוניות: השיבה אל הטבע והיציאה מצדו הנגדי". "מדעי החברה והדמוקרטיה".

שביד מסביר שתהליכי החילון של המערב נעוצים בשלוש תנועות: הרנסנס, הפרוטסטנטיות וההשכלה. החזרה לתפיסת חיי האדם כחלק מן ה"טבע" הובלה על-ידי חמש מהפכות: המהפכה המדעית, המהפכה התעשייתית, המהפכה הפוליטית, המהפכה החינוכית והמהפכה הקולטורית. הצלחת מהפכות אלה הביאה לשינוי דרמטי אם כי מורכב ומסוכסך בתוך עצמו. הקשיים האישיים והלאומיים הביאו בשיאם לתנועות המונים אנטי-הומניסטיות - הקומוניזם המרקסיסטי מזה והלאומנות הפשיסטית מזה.

התוצר המאתגר, המסובך והמרתק שבתוכו אנו מצויים הוא הציוויליזציה הפוסט-מודרניסטית, שאת מהלכיה מאפיינים השפע החומרי העצום והחלפת הממד הלאומי בהזדהות תאגידית. עם זאת מובילי הציבור, כמו גם הציבור עצמו, אינם מעוניינים בלימוד ההיסטוריה האנושית. "ההתעניינות הציבורית במידע שהצטבר ובמחקרו קטנה ביחס ישר לקצב התרבותו. לגבי רוב האליטות המנהיגות, ההיסטוריה במשמעה הרחב והכולל היא נושא שולי שאינו נוגע להתעניינותם היום-יומית" (עמ' 14). "ההיסטוריונים החדשים" אף תוהים אם היתה בעבר היסטוריה "עובדתית", שהרי מובן שהמחקר המדעי החל על ההיסטוריה אינו זהה למחקר של מדעי הטבע. "התוצאה היא כתיבת היסטוריה בצורת נראטיבים רבים, המסופרים מנקודת הראות הדיפרנציאלית של היחידים בחברותיהם" (עמ' 21). שביד חותר להכרה שאמנם יוצרי התרבות הם יחידים בעלי סגולות מיוחדות, אולם יצירותיהם התרבותיות מותנות "במה שהפנימו מתרבות קיבוצם שהנחילו להם הוריהם ומלמדיהם במכשירים ובציוד שהעמידו לרשותם" (עמ' 31). היסטוריוגרפיה פרטית לבדה אינה מסוגלת לסכם את הזיכרון הרפלקסיבי של התרבות הרלבנטית. גם ההיסטוריה הרפלקסיבית של עידננו הפוסט-מודרניסטי תצטרך למצוא ולייצר את הכלים שיחברו אותה לעידנים הקודמים.

עיסוקנו בהיסטוריה האנושית יודע להדגיש כאמור הישגים רבים, אך גם מפולות רוחניות קשות. כך למשל "מלכות ישראל השנייה שקעה בחטאיה והתייוונה, וציוויליזציות הרשע של יוון ורומי תפסו את מקומן של הציוויליזציות האליליות העתיקות. בעיני חכמי ישראל היו אלה ציוויליזציות חטאות עוד יותר מכל קודמותיהן" (עמ' 55). בכל הנוגע לצד האמוני, האלילות מתאפיינת בהאלהה של כוחות הטבע, בעוד המונותאיזם דוגל בקיומו של מרחק מוחלט בין האלוהים הרוחני לבריאה הגשמית. נובע מכאן שהפגאניות אינה רואה באלים כוחות טבע, אלא הטבע עצמו הוא אלוהי, וזאת כמובן בהיפוך מוחלט לתפיסת התנ"ך המתייחס אל הטבע כנברא. תורת ישראל לא התכוונה כמובן להוציא את היחיד ואת העם מהטבע ומהציוויליזציה אלא דווקא לחתור לתיקונה של האחרונה, עניין זה עמד לא פעם בניגוד לתפיסה הנוצרית. המדע המודרני מיעט לעסוק בשאלות הסיבתיות שביקום ופנה יותר להפקת צרכיו של האדם באמצעות משאבי הטבע. מעתה תחושת "הקרבה" אל הטבע היתה בעיקרה באמצעות החוויות האמנותיות של האדם כמו בתיאטרון ובמוסיקה.

החילוניות נולדה כפעולת-נגד לזיווג שבין הקיסרות הרומית לכנסייה הנוצרית. החילוניות התפתחה בהומניזם המקורי, התנפצה במשברו של ההומניזם והתנדפה (חוץ מהתנגדותה לפונדמנטליזם הדתי) בפוסט-מודרניזם. ההתפתחות המפתיעה היא שדווקא "הכפר הגלובלי" המתקדם והרווי בהישגים אנושיים וכלכליים מקרב את האדם מחדש לאלילות. לא רק הקומוניזם והפשיזם מתיימרים לאלוהות, אלא גם המציאות הנוכחית. זאת מתבטאת בסובייקטיביזם הקיצוני המאפיין את היצירה הרוחנית-קולטורית. האליטה המדעית-טכנולוגית והאליטה הקולטורית ניזונות ומתבססות זו מתוך זו.

החילוניות הפוסט-מודרניסטית ויתרה על הגדרות "חיוביות" שאיפיינו את החילוניות בעבר וממצה את עצמה בהיותה ההפך מדת, כהגדרה "שלילית" בלבד. "האדם החילוני מוותר על ממד הקדושה הנורמטיבית המעוגנת בסמכות מוחלטת. על-ידי כך הוא קונה את הרגשת החופש לפעול כרצונו לפי יכולותיו ואפשרויותיו, אבל הוא עלול לגלות עד מהרה שעל-ידי כך הוא מוותר על ממד המשמעות הייעודית של קיומו בעולם" (עמ' 127). לדעת שביד, הסתמכותו של האדם החילוני על כוחות הטבע ועל כוחותיו הטבעיים שלו, על בסיס מדעי, מדמה כוחות אלה למעמדם של האלים בעולמו של עובד האלילים. בנוסף לכך הגיעו למעמד הערצה אלילית כוחות חברתיים שונים - אלה הקשורים בממון, בחידושי טכנולוגיה, בתקשורת, בשלטון, במשפט, בספורט ובבידור. האנוכיות, הגדלת הפערים החברתיים, החלשת החלשים, כל אלה הן תופעות כמעט "טבעיות" של המהלך התרבותי המתואר. קריאתו של שביד היא לשיבה אל המונותאיזם ההומניסטי ואל הצדק והאחריות ההדדית, לא כמבטלי הציוויליזציה הטכנולוגית אלא כמאזניה הערכיים. גם אם לא מסכימים עם כל מרכיבי הניתוח של שביד, אי-אפשר שלא להתפעל מהמהלך ההיסטורי וההגותי המרשים והמעמיק שהוא מפתח, תוך כדי התייחסות אנושית ורגשית נדירה.

אליעזר שביד

יליד ירושלים, 1929, הוא פילוסוף, הוגה דעות וחוקר. ספריו עוסקים בציונות, פילוסופיה יהודית מן התנ"ך ועד ימינו, בעית הזהות היהודית ותרבות ישראל המודרנית. ב-1994 זכה בפרס ישראל למחשבת ישראל. בין ספריו: "לקראת תרבות יהודית מודרנית" (עם עובד, 1995), "הפילוסופיה של התנ"ך כיסוד תרבות ישראל" (ידיעות ספרים, 2004)

מירון ח. איזקסון הוא משורר. ספרו האחרון "מבחר ושירים חדשים" ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ