מתבוננת ברגשות מעורבים

אחד המוצרים המבוקשים בקפיטליזם של ימינו הוא בריאות רגשית ונפשית. אבל הנרטיב הפסיכולוגי מצמיח גם צורות רבות של סבל נפשי, טוענת אווה אילוז בספרה החדש "אינטימיות קרה". שיחה עם סוציולוגית מפתיעה, שקשה לקטלג: פמיניסטית מזרחית שמסרבת לרתום את מחקריה למאבקים פוליטיים; ומבקרת של תרבות הקפיטליזם, שמוצאת בה גם ממדים חיוביים

ארנה קזין
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ארנה קזין

במונחים של השפעה - על היחיד, על החברה, על העולם - הפסיכולוגיה הביסה את הסוציולוגיה; כך מתחוור בתום הקריאה בספרה המרתק של פרופ' אווה אילוז, "אינטימיות קרה - עלייתו של הקפיטליזם הרגשי", שראה אור לאחרונה (סדרת קו אדום, הוצאת הקיבוץ המאוחד). אילוז, סוציולוגית מהאוניברסיטה העברית בירושלים, בעלת מוניטין עולמיים, מתארת את האופן שבו הנראטיב הפסיכולוגי - המופץ להמונים באמצעות פסיכולוגים, אך גם בכלי התקשורת הפופולרית, בתוכניות אירוח, באתרי שידוכים ובספרי הדרכה עצמית - משפיע על יחסי עבודה, על יחסים רומנטיים, ועל האופן שבו אנחנו תופסים ומעצבים את עצמנו.

היא מראה שהנראטיב הפסיכולוגי, המעלה על נס את הדיבור על הסבל ואת היכולת לשלוט ברגשות, מייצר השפעה רבת-סתירות: המנהל בתאגיד לומד להתבונן בעצמו ובזולת ולשלוט ברגשותיו (ולשלוט כך בעובדיו), אבל גם העובדים לומדים לשלוט ברגשותיהם ולתבוע הכרה בהם כבני אדם בעלי רגשות. הדיבור הפסיכולוגי מעניק לרגש חשיבות חברתית, מייצר "הון רגשי" או "אינטליגנציה רגשית", שחיונית כדי להתקדם בסולם החברתי; אבל הדיבור על רגשות גם יוצר להם רציונליזציה מעקרת, איזשהו "תקן רגשי" שצריך לעמוד בו. כולנו נהפכים להיות "טיפשים היפר-רציונליים", כהגדרתה של אילוז.

בתוך כך, ובסיוע הפמיניזם, הפסיכולוגיה שמה דגש על התקשורת ועל האינטימיות בין בני זוג. בריאות רגשית ונפשית - היכולת לדבר על זה - נהפכה למצרך המבוקש של תרבותנו. אבל בה בעת "הנראטיב הטיפולי הצמיח צורות רבות של סבל", כדברי אילוז, משום ש"הנראטיב המקדם עזרה עצמית הוא בעת ובעונה אחת גם נראטיב של מחלה ושל סבל נפשי". במלים אחרות, אי אפשר לטפח את אידיאל הבריאות הנפשית בלי לייצר את הסבל שממנו מחויבים להבריא.

לרגע אפשר היה לחשוד כי הביקורת הנוקבת שמותחת אילוז על הנראטיב הפסיכולוגי מעידה על מעין "קנאת דיסציפלינה": הפסיכולוגיה יצאה אל העולם והצליחה לשנות אותו לפני ולפנים, ואילו הסוציולוגיה, אחותה בפקולטות למדעי החברה, נשארה במגדלי השן ובקושי מצליחה להשמיע משם קול ענות חלושה או רקיעה מחאתית ברגליים.

"אני מקווה שהדחף הביקורתי שלי לא בא מטינה, שמלווה לא פעם את הקנאה", צוחקת אילוז בתשובה, ומסכימה כי הפסיכולוגיה גברה בעליל על הסוציולוגיה בהשפעתה על החברה. ואולם, היא מסייגת: "אני לא חושבת שהסוציולוגיה לא השפיעה. ההיפך הוא הנכון. אם תשאלי מזרחי ממוצע או הומוסקסואל או מהגר על חייו, תראי אצלו מודעות גדולה לנראטיב שמייחס את האי-נחת לנסיבות חברתיות. הנראטיב הסוציולוגי - אני לא מרגיש טוב; אני מרגיש שהמקור האתני, המעמדי, הלאומי שלי, או הזהות המינית והמגדרית שלי, גורמים לי להיות מחוץ לחברה, מוחלש או דחוי - זהו נראטיב נגיש מאוד לקבוצות גדולות של אנשים. זהו נראטיב חזק ביכולת שלו לייצר תנועות חברתיות, מחאה, אי-נחת. אני מערבבת כאן אולי נראטיב פוליטי בנראטיב סוציולוגי, אבל אי אפשר להפריד ביניהם. הסוציולוגיה השפיעה לא מעט על תודעה עצמית של המוני אנשים".

אם אפשר לדבר על "תחרות" בין הדיסציפלינות, אומרת אילוז, היא אולי מתחוללת בממד אחר: "בארצות הברית, וגם בישראל, עד שנות ה-50 וה-60 היה לדיסציפלינה הסוציולוגית מעמד גבוה בממסד וקרבה גדולה למוקדי הכוח. סוציולוגים השפיעו על מקבלי ההחלטות, על השפה שבה חשבו. ואולם, מאז נדחקה הסוציולוגיה החוצה, ושתי קבוצות נכנסו במקומה למוקדי הכוח: הכלכלנים והפסיכולוגים. זה הסיר מעל ראשה של הסוציולוגיה את הכתר".

איך קרה הדבר, לדעתך?

"אחרי 1968, הסוציולוגיה ולימודי התרבות הפנימו לרוב בחוזקה את הרעיונות הפוליטיים המתנגדים של השמאל החדש. כלומר, הסוציולוגיה הפנימה סוג של תורה, שדחקה את עצמה לשוליים ביחס למוקדי הכוח. בה בעת, הכלכלה והפסיכולוגיה הציעו ידע יישומי שמספק תוצאות באופן מיידי, בעוד שהסוציולוג מוכשר לדבר על מבנים, סטרוקטורות, שקשה מאוד לשנות. באופן אינהרנטי יש חיסרון לסוציולוג ברמת המדיניות הציבורית: הסוציולוג יכול לזהות תופעות, לאתר קישורים - באזורים עניים גדל הפשע, השכלה משפרת סיכויי הצלחה - אבל הפתרונות שיציע הם יקרים וטובים רק לטווח ארוך.

"בנוגע לאלימות בין גברים לנשים, למשל, תציע הסוציולוגיה ביקורת על המבנה הפטריארכלי, וקריאה לפרק אותו. הפסיכולוג, לעומת זאת, יציע לטפל באנשים בתוך המבנה הקיים. זה הולם את צרכיה של המדינה המודרנית, שמבקשת לתת לאזרחים הרגשה שהיא דואגת להם ופותרת בעיות. הרבה יותר קל וזול לשלוח פסיכולוגים ועובדים סוציאליים לשכונת העוני, ולתת אשליה של עזרה - או לתת עזרה אמיתית אבל מקומית, כזו שאינה משנה את הסדר הקיים - מאשר לבנות את השכונות מחדש".

*

אילוז, בת 47, היא ילידת פז שבמרוקו, גדלה בצרפת מגיל 10, השלימה לימודי דוקטורט בארצות הברית, ובאה להשתקע בישראל ב-1991. שפת האם שלה צרפתית, היא כותבת באנגלית ומרצה בישראל בעברית. "אינטימיות קרה", ספרה השלישי של אילוז בעברית אחרי "תרבות הקפיטליזם" (הוצאת משרד הביטחון, 2002) ו"האוטופיה הרומנטית: בין אהבה לצרכנות" (הוצאת אוניברסיטת חיפה, 2002), מאגד שלוש הרצאות שהיא נשאה במכון לחקר החברה בפרנקפורט שבגרמניה, במסגרת היוקרתית "הרצאות אדורנו" (שנה לפני אילוז, הרצתה במעמד הזה ג'ודית באטלר, הכוכבת של האקדמיה הפמיניסטית האמריקאית). שני ספרים של אילוז שפורסמו באנגלית בארצות הברית - אחד מהם הוא מחקר תרבות מאלף המתמקד בתופעת אופרה וינפרי - זכו לפרסים מטעם האגודה הסוציולוגית האמריקאית.

לכל הספרים האלה משותפת גישה מקורית וייחודית לביקורת הקפיטליזם והתרבות הפופולרית. כשפותחים ספר של אילוז, קשה לדעת מראש מה תהיה פרשנותה לכוחות הפועלים על היחיד והמעצבים את החברה. הקריאה בספריה מספקת תובנות רבות ומפתיעות, מאירות עיניים, ולעתים מבלבלות. ואכן, את אילוז, הסוציולוגית ומבקרת התרבות, כמעט בלתי אפשרי לקטלג ולשייך לאסכולה מסוימת: היא סוציולוגית שמותחת ביקורת על השיח הסוציולוגי הדומיננטי; מזרחית שאינה מתגייסת למאבק המזרחי; פמיניסטית שאינה מוזמנת לכנסים פמיניסטיים; ואינטלקטואלית שרוחשת חיבה לדת, ועשויה להתרגש, נניח, בעת תפילה בבית כנסת, אך בה בעת נושאת בלהט את נס החילוניות.

לפעמים נדמה כי את מקדשת את עמדת המבקר, שלעולם מתבונן על הכל מבחוץ. כביכול אין לך מוטיבציה פוליטית בכתיבה, אלא רק הביקורת לשמה.

"זה נכון. במחקר שלי אני מרגישה מרחק מהמחויבויות המוסריות והפוליטיות שלי. בחיי היומיום אני מאוד מחויבת לפוליטיקה של זהויות, פמיניזם, הומוסקסואלים ומיעוטים. ואולי יותר מכל אני מרגישה הכי מגויסת נגד ההשפעות של קפיטליזם על תרבות, על אישיות ועל אי-שוויון. בחיי היומיום שלי אני מאוד פוליטיקלי קורקט ומסוגלת להיות מעורבת ונסערת בסוגיות חברתיות של מוצא, מגדר ומעמד. אבל כשאני כותבת, אני לא אוהבת לדעת מראש מה אני הולכת למצוא. המקום היחיד שאני מרגישה בו חופש, גם יצירתי וגם מוסרי, הוא במחקר: אני אוהבת לחקור ולכתוב בלי אלוהים. אני אפילו מאוד נהנית אם עולה בכתיבה משהו שלא מוצא חן בעיני הדעות האחרות שלי עצמי".

כלומר, ז'אנר הביקורת עשוי להיות, כמו פרוזה במיטבה, מקום שאין בו מוסר. הכל מותר בשם האמנות.

"בדיוק, ובתחום ביקורת התרבות בהקשר הזה, מישל פוקו הוא מופת בשבילי והוא הדוגמה של סוג החופש שאני שואפת אליו. כשהוא פעל בשנות ה-70 בצרפת, שררה הגמוניה מרקסיסטית ופסיכואנליטית בקרב השמאל הצרפתי, ופוקו יצא נגד המרקסיסטים בדגש שהוא שם על שיח וידע (ולא על תשתיות כלכליות), ונגד הפסיכואנליזה כעוד סוג של שיח שיצר את הסובייקט המודרני. זה דרש ממנו סוג של חופש יצירתי, אינטלקטואלי, שאני מעריצה. וזו המוטיבציה שלי בכתיבה - מחויבות עמוקה לסוג חופש כזה, כלומר, אגנוסטי ולא מחויב מראש לעמדה מוסרית".

ובכל זאת, ביקורת תרבות היא בהכרח מעשה פוליטי, מוסרי

"אני לא מוותרת על מושג הביקורת, אבל מעוניינת להצמיח אותה מתוך האי-נחת, השתיקות והסתירות של הנחקרים שלי. בעקבות תיאודור אדורנו אני קוראת לזה ביקורת אימננטית, שצומחת מתוך המצוקה שאנשים מספרים עליה. האנשים הם נקודת המוצא של הביקורות שלי. לא מעניין אותי לדבר על 'הכוח' שמופעל על הפרטים מלמעלה כמו אצל מרקסיסטים, ולא כתופעה טוטאלית וכוללנית כמו אצל פוקו.

"אם לומר זאת בצורה גסה מעט, לפעמים ישנה תחושה בלימודי תרבות ובחלקים מסוימים של הסוציולוגיה שהם מתקשים להבחין בין מחנה נופש, כמו 'קלאב מד', לבין מחנה ריכוז. כי בשניהם אפשר למצוא הייררכיה, ציוויים, סדר, אינטרסים ומשמעת. הסתכלות כזאת על חברה במונחים של כוח - זהו בעיני קיטש סוציולוגי. ואני לא אומרת שאין כיום ניצול או הפעלת כוח, אבל שני הדברים שאולי הכי מעניינים אותי הם לעסוק בהבחנות בין סוגי הכוח, ולחשוב על התוצאות הבלתי מצופות של הפעולה, ברוח דבריו של מקס ובר.

"המוטיבציה של בעל ההון היא אולי רצון גמור לשלוט, אבל התוצאה לפעמים שונה מאוד, ויכולה להיות דווקא סוג של חיזוק העובדים. ההיסטוריה של תרבות הקפיטליזם מלאה בתנודות פרדוקסליות וסותרות כאלה. לדוגמה, הפסיכולוגיה נתנה כלים לשליטה וגם כלים ליצירת כבוד עצמי אצל העובדים. סוציולוגיה העיוורת לקיומן של שתי התופעות בו-בזמן היא סוציולוגיה חסרה. אם מזרחי בורגני שהשתכנז אומר שהוא מרוצה מהמצב שלו, אני לא רוצה להגיד לו שהוא שטוף מוח וששביעות הרצון שלו היא רק תוצאה מההפנמה שלו את השיח הכוחני של ההגמוניה האשכנזית. אני רוצה לתת כבוד לשאיפות של הנחקרים שלי. אם אציע ביקורת, היא תצא ממבט על הסתירות והקשיים שהם בעצמם חווים, לכן מה שאני לוקחת מהתורה המרקסיסטית - אלה לא מושגים של אידיאולוגיה והגמוניה, אלא המושג של סתירה".

*

העניין המזרחי - העמדה שלה כמזרחית ביחס לשיח הביקורתי הרווח של מזרחים בישראל - עולה בשיחה עם אילוז כדוגמה לחופש האינטלקטואלי היקר לה בעבודתה. "אני מרגישה מזרחית ואירופית כזהות מהודקת, לא מסוכסכת, וזה נדמה לי דפוס שאופייני ליהודי צפון אפריקה בצרפת. זה קשור לקולוניאליזם הצרפתי. היהודי המזרחי בצפון אפריקה חי בצרפת הדמיונית עוד לפני שהיגר לצרפת, שכבר היתה בשבילו מקום שהוא הכיר. בהגירה הזאת היה רצף ולא תחושה של שבר.

"אבל כאן, בישראל, אני מרגישה התעסקות משונה סביב המזרחיות שלי. מזרחים מיליטנטיים אומרים לי שאני לא מזרחית מספיק, ואשכנזים אומרים לי שאני לא נראית מרוקאית. כאילו אני צריכה להסתובב עם סכין בפה, כדי להוכיח את המרוקאיות שלי. יש הכחשה - לא רואים אותי כמזרחית - וזו הכחשה שמזכירה לי את האופן שבו החברה האמריקאית מוחקת את האפריקאיות השחורה של קונדוליזה רייס וקולין פאואל כדי לקבל אותם. כפמיניסטית ממוצא מזרחי, אני קיבלתי החלטה לשמור על שם הנעורים שלי ולא לשאת בשם המשפחה האשכנזי של בן זוגי, בן פורת. מצד שני, לא הצלחתי להתגייס, אף על פי שרציתי, לקולות ולמאבק המזרחי הממשי. הסיבה לכך היא שהשיח הרווח של המאבק המזרחי ממעיט בהיבטים המלהיבים של התרבות האירופית. אני מודעת לפשעים ולארוגנטיות של התרבות הזאת, כמובן, אבל יש לי גם הערצה עמוקה לדינמיות ולהישגים הפוליטיים והכלכליים של התרבות המערבית".

אילוז מעלה כדוגמה את חילופי הדברים בין הסוציולוג פרופ' יהודה שנהב לבין הפרופ' לפילוסופיה ירמיהו יובל, עורך הספר "זמן יהודי חדש, תרבות יהודית בעידן חילוני" ("הארץ, ספרים", ספטמבר 2007). שנהב מתח ביקורת על הספר האנציקלופדי שמבקש להגדיר את התרבות היהודית החילונית, אבל סובל לדעתו מהתעלמות בוטה ממזרחים ומנשים, וכן מהתעלמות מהחיבור המתקיים בעולמנו בין חילוניות ובין דתיות "בקשר שאינו ניתן להתרה", כהגדרתו.

"יש לי הערכה עמוקה ליהודה שנהב כאקדמאי וכאדם, אבל בעניין הזה היה ברור לי לחלוטין שאני לא איתו", אומרת אילוז. "כי בקונטקסט של החברה הישראלית, החילוניות - של מוסדות המרחב הציבורי - יקרה לי יותר מכל דבר אחר. זו כנראה ירושה צרפתית, סלידה עמוקה מערבוב בין דת לבין המרחב הציבורי. בהקשר הישראלי הערבוב הזה קטלני, והוא קשור לתופעות אנטי-דמוקרטיות שיהודה בוודאי סולד מהן בעצמו. חילוניות היא לא רק נחלת האשכנזים; זו טעות להשאיר את החילוניות לאשכנזים. חילוניות צריכה להיות נחלת כל מי שנאבק למען חברה יותר דמוקרטית. המזרחים היו צריכים לבקר את הערבוב הבלתי קדוש שהמפלגות הדתיות, האשכנזיות והמזרחיות כאחת, עשו בין דת למרחב ציבורי".

אילוז מוסיפה ומבהירה: "זה מתחבר לעניין הזה, שעולה בשיחה בינינו, על הצורך לדון במצוקה ובסבל, ובסכנות הגלומות בהם. ובכן, אי אפשר להגיד לי שאני לא יודעת איך פעלה האפליה בישראל. המשפחה שלי התפצלה לשני חלקים, בצורה שמוכיחה היטב את כל מה שכתוב בספרי הלימוד: המשפחה שעברה ממרוקו לצרפת השתלבה מהר מאוד בחברה הצרפתית; זו שעברה ישירות לישראל נשארה יחסית בשוליים. בדיוק לפי הספר. אם הייתי באה ממרוקו ישר לכאן, סביר מאוד שהייתי היום לכל היותר פקידה, ולא פרופסור מן המניין באוניברסיטה העברית.

"ובכל זאת, איני חושבת שהמצב של המזרחים בישראל דומה לזה של השחורים בארצות הברית, או של הערבים בצרפת - שסובלים בגטאות שלהם מתופעות קשות של אבטלה בשיעור 40%, דחייה וניכור אבסולוטי מהחברה. וכמובן, מצבם של המזרחים בישראל בוודאי לא זהה לזה של הערבים בישראל. השיח המזרחי הרווח הוא דוגמה מצוינת לקו העדין שחייבים לשמור בין מחאה לבין קורבנות, בין הרצון לשנות לבין הרצון להאשים. וצריך לחשוב על הקו הזה. בנקודה מסוימת צריך להפסיק להאשים וצריך לנסח חזון משותף. אני תומכת בשיח מזרחי שמקדם פוליטיקה חיובית ואוניברסלית, שמזמינה את כולם להיכלל בה, מהסוג של מרטין לותר קינג. לעומת זאת, שיח מזרחי שמקדם פוליטיקה של האשמה ואשמה ישיג תוצאות קטנות ומקומיות. זו לא יכולה להיות פוליטיקה מרשימה".

*

אילוז אומרת, שהסוציולוגיה נופלת מהפסיכולוגיה בכל הקשור להשפעה חברתית, משום שהפסיכולוגיה יצרה כלים לעיצוב עצמי - בתחום המיניות, ביחסי עבודה, ביחס אל העצמי: "בן אדם יכול לחשוב על עצמו כסובל מניכור וזרות מעצם היותו ערבי או מזרחי בישראל, ובו-בזמן להרגיש חוסר ביטחון עצמי - אבל את זה הוא יכול לתקן אצל הפסיכולוג".

כלומר, נראה ששרי אריסון צדקה, והשינוי "מתחיל מבפנים". כביכול עדיף טיפול אצל פסיכולוג מאשר הצטרפות לתנועה לשינוי חברתי. אפשר להתרווח בספה, להרים ידיים ולהפסיק לבקר את הקפיטליזם.

"אנסה לפרוש לפני? את ההתלבטות שלי בסוגיה הזאת: מאז מלחמת העולם השנייה אפשר לראות הומוגניזציה גדולה של מסלולי החיים ושל הטיפוסים האנושיים. סגנון האישיות המצועצע והראוותני, שרווח במאה ה-19, הולך ונכחד. האישיות מצטופפת (בעיקר בארצות הברית) לדגם אחיד של אדם חברותי, בשליטה, שממלא את חובותיו, והוא מין אמצע פרווה כזה, מאוד תפקודי. וזה קורה בזמן שהפסיכולוגיה והצרכנות מעלות על נס את הייחודיות, את האינדיווידואל.

"אבל לא יהיה זה נכון לעצור פה ולהגיד שאנחנו חיים בחברה חד-ממדית. הביטוי הזה של הוגי אסכולת פרנקפורט אינו נכון. אני חושבת שיחד עם האחדת מסלולי החיים וההשטחה, גם נוצר כאוס. האינדיווידואלים נדרשים על ידי הקפיטליזם להמציא פתרונות משלהם לבעיות הצצות בחייהם. והם ממציאים. תראי מה זה משפחה כיום - כאוס טוטלי. משפחות חד-הוריות, ומיני הסדרים בין הומואים ולסביות, בכל מיני צורות ואופנים, שמאשרים את מוסד המשפחה אבל גם מפוצצים את התוכן שלה. אני רואה רמה גבוהה של אלתור, יצירה והמצאה. זו תופעה איכותית חדשה. הפסיכולוגיה תורמת כך ליצירת סדר חברתי חדש. המקום המרכזי שהעניקה הפסיכולוגיה למיניות יוצר רעש חברתי. האדם המודרני אינו רק שחקן כלכלי, הוא גם שחקן מאוד מיני".

אבל בכתיבה שלך על הפסיכולוגיה, שמייצרת את הסבל לטובת האידיאל של העזרה העצמית, נוצר רושם שאת כביכול לא מאמינה שקיים סבל ואינך מכירה בו. כביכול הכל מומצא, וכולנו שוטים שקונים מה שהנראטיב הפסיכולוגי מוכר לנו.

"להיפך, אני מאמינה בסבל וחושבת שחשוב מאוד להכיר בו. דווקא התרבות הפסיכולוגית - זכות הקיום שלה היא מחיקת הסבל. אני לא מתנגדת לכדורים ולטיפול, אם הם עוזרים להקל מצוקה קשה. אני עצמי, אם אתקל במצוקה נפשית שלא אוכל להתמודד איתה, אפנה לטיפול פסיכולוגי. אבל אני נגד האוטופיה שטופת השמש והחיוך של 'חיים בלי סבל'. ואגב, זו גם הדרך שבה אני בוחרת חברים בחיי האישיים. אם הם לא מחוברים לסבל, לעצב הקיומי, אני לא מתקרבת".

אילוז מדגישה כי התרבות הטיפולית הפסיכולוגית נוטה לערבב בין סוגים שונים של סבל: "יש הבדל בין קורבנות של ניצול מיני ובין מישהו שאמא שלו לא נהגה לתת לו נשיקת לילה טוב בלילות לפני השינה, והוא הרגיש דחוי. זה לא נכון מוסרית, מדעית, בשום רמה, לומר שטראומה אחת דומה לטראומות אחרות. וזה מה שהנראטיב התרפויטי עושה במידה רבה: מייצר את האווירה שכולנו עברנו טראומות. כולנו קורבנות. ואני לא מבקשת להתחבר כאן לביקורת מהימין על 'תרבות התלונה', אלא לומר שהשוואת הטראומות מטשטשת את קולם של הקורבנות האמיתיים. לא כל הצהרה סובייקטיבית על סבל דורשת את התערבות החברה. חייבים לשוב ולעשות הייררכיה של סבל, כדי שהנזקקים לעזרה יזכו בה. אלא שזה לא יקרה בקלות: הייררכיה של סבל תשבית חלק גדול מבעלי המקצוע המטפל, ובוודאי לא תשמח את חברות התרופות".

וכך, אילוז, המבקרת שאינה משתייכת לשום קבוצה, ואינה מחויבת לשום אסכולה וכותבת ביקורת לשמה - גם יוצאת בספרה נגד מה שהיא מכנה "ביקורת טהורה". היא מתנגדת לאופן האוטומטי שבו מבקרי הקפיטליזם מביטים רק בתופעות של רציונליזציה, חיפצון, שליטה וניצול, ומעדיפה להתעניין במה שאנשים מבקשים להשיג, ובמה שהם מקבלים, בתוך השיטה הקפיטליסטית ובעזרתה. "אין להסיק", היא כותבת בספר, "שאנחנו חייבים להשלים עם שליטת הקפיטליזם בכל תחומי החברה. אך הדבר מחייב אותנו לפתח אסטרטגיות של פרשנות, שאינן נופלות בתחכומן מכוחות השוק שלהם אנחנו רוצים להתנגד".

עבודת המחקר הבאה של אילוז תעסוק כנראה בקשר בין מבנה רגשי למבנה מעמדי. גם בה היא תשתדל ליצור ביקורת "בלתי טהורה", כהגדרתה: "סוג של ביקורת המנסה לצעוד על הגבול הדק בין דרכי הפעולה המשרתות את שאיפותיהם וצורכיהם של בני האדם עצמם - גם אם ייראו תפלים בעינינו - לבין דרכי הפעולה המקשות עליהם בבירור להשיג את מטרותיהם".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ