היכלם הוא כבר לא מבצרם

ספר החודש שלנו לחודש זה הוא "העליונים" מאת נעמי לויצקי, על שופטי בית המשפט העליון

יוסי שריד
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יוסי שריד

העליונים נעמי לויצקי. הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד, 414 עמ', 89 שקלים

משום שנתבקשתי לשמש יו"ר חבר השופטים לפרס ספיר לספרות - נתבקשתי ונעניתי - נבצר ממני לפי שעה לכתוב על ספרים שבקבוצת הספרות המקורית; ומשום שנעמי לויצקי כתבה ספר שמקוטלג בקבוצת התיעוד, נבצר ממנה לזכות בפרס. אבל לו נכתב ספרה כרומן, בעילום שמות או בהסוואתם, היו נשקפים לו סיכויים טובים לזכייה.

"העליונים, בתוככי בית המשפט העליון" (בעריכת מנחם פרי ומירי צפריר), הוא הספר היותר מרתק שקראתי השנה. מאותם ספרים שעליהם נהוג לומר: לא הנחתי לקריאה עד לסיומה. בתחילה תמהתי על מנחם פרי מה ראה להוציא את "העליונים" בספרייה שנועדה בדרך כלל לספרות יפה, אך תמיהתי סרה ככל שהתקדמתי: לויצקי הוציאה מתחת ידה ספר הבנוי וכתוב לתלפיות.

לויצקי כובשת את בית המשפט העליון בביתו, ואת כבודו פנימה היא מוציאה החוצה. כבר נעשו ניסיונות בעבר לפלוש אל המצודה-על-ההר ולבלוש אחר שומריה, אך כאן אין מדובר בפלישה כי אם בהבקעה רבתי. ההיסטוריה של בית המשפט תיחלק מכאן ולהבא לשתיים: התקופה שלפני הספר והתקופה שלאחריו; מעתה אין עוד בהיכל פינה שהזרקור לא חשף, ואין עוד קרן זווית בקודש הקודשים שנמלטה מאלומת האור.

"העליונים" הוא סיפורו הנסתר של בית המשפט העליון, בעיקר בעשור האחרון, שהוא עידן הנשיאות של אהרן ברק. כאשר לויצקי מעלה את המסך, הנפשות הפועלות עצמן נצפות כמופתעות מהפתיחה לרווחה ומעוצמת התאורה, כאילו התרומם המסך בטרם-עת. התמונה על הבמה היא תמונה של סופה כבושה, עוד מעט רעמים וברקים, ובית המשפט מנסה ברגע האחרון להגיף חלונות ודלתות. בפנים עדיין שקט אך זהו שקט שבתוך הסערה, ולא לעולם שקט; לא לעולם יצליחו העליונים שלא להירטב; לא לעולם ינוחו בשלום על שולחנם הספרים עבי הכרס והשרעפים הכבדים מבלי שייטרפו הדפים והמחשבות ברוח. היכלם של השופטים הוא כבר לא מבצרם, הוא איננו אטום עוד לרוחות שמבחוץ, ואלה רוחות מנשבות רעה.

המחברת מיטיבה לתאר בית משפט מתגונן מפני הקמים עליו להחלישו, לרוקן את העליונים מעליונותם. היו לו ולנו שנים טובות, כשברק החזיק במטה ששימש בהינף אחד גם כמטה חסד וגם כמטה חובלים. לפעמים נוצר הרושם שברק מפליא במטהו ועושה בו מופתים, אך ברדת הנשיא מהבמה מחשב המטה להישבר. היו זמנים ש"המהפכה החוקתית" נתפסה כנאת מדבר הכובשת בהדרגה חלקות טובות, והנה היא מתכווצת ומצחיחה לנגד עינינו, ועלולה ליהפך בקרוב לפטה מורגנה, ההיתה או חלמנו חלום. ולאו דווקא משום שהנשיאה החדשה איננה ראויה לשמור חותם ואמונים; אלא משום שקמו לבית המשפט אויבים אדירי השפעה וכוח, שבעיניהם בג"ץ הוא צלם בהיכל; ומשום שהמידות בשלטון נשחתות ואין די באצבע של שופטים כדי לסכור את שיטפון העבירות והעברה, ולהדוף מלאכי רעים.

וגם בית המשפט במציאות חיינו כבר לא מה שהיה פעם, וגם בקרב השופטים יש ראשונים ואחרונים, ואם ראשונים כמלאכים, אז לויצקי מקצצת להם כנפיים ומציגה אותם כבני אדם, ואגב כך מסמנת את האתגר האמיתי של אחרונים: לא קל להיות איש במקום שאין הרבה אנשים והם מתמעטים. מעולם לא ישבו שם מלאכים למשפט, אך בהישמע נערת החמורים גם בני אדם כשופטים בירושלים הם אריות, רק שמשאגתם כבר אין יראים כבעבר.

גיבורי "הרומן" הם ארבעה: ברק ודורית בייניש, מישאל חשין ודליה דורנר; בתפקידי המשנה מופיעים אליהו מצא ואיילה פרוקצ'יה ותיאודור אור ויצחק זמיר ואדמונד לוי ואסתר חיות, וכל השאר סטטיסטים. מהגיבורים כבר פרשו ששה לגמלאות, ומהספר עולה בבירור החשש שמא החסר לא יתמלא במלוא שיעורו. אפשר שגם בבית המשפט הולך ופוחת הדור, ואפשר שאחרונים יצליחו בכל זאת לצמוח, משהוסר הצל הכבד והמצמית של ראשונים.

לכל שופט הרקע הביוגרפי-תרבותי שלו; לכל אחד ה"קינדר שטובה" הפרטי. לויצקי משוכנעת שאם נדע מנין בא, גם נדע לאן הוא הולך ובפני מי הוא עתיד ליתן דין וחשבון. אינני בטוח כלל אם האדם-השופט הוא בהכרח תבנית חינוכו מבית והתנסותו מנוער. אין ספק שהביוגרפיה מעצבת ומשפיעה, רק שלא תמיד ברור באיזה כיוון. לפעמים יאמר השופט לעצמו, על בשרי חזיתי ולכן זו פסיקתי, ולפעמים יאמר, על בשרי לא חזיתי ולכן זו פסיקתי: והפסיקה אותה פסיקה. לא רק מי שנחלץ אישית ממצוקה ומדיכוי יזדהה עם חלכאים ונדכאים; ולא רק ילדות קשה מבטיחה בהכרח שפיטה רכה ומתחשבת. האם לא הכרנו עבדים שמלכו? ורחמנים שהתאכזרו? במובן הזה עשתה לה המחברת מלאכה קלה, ואילו בכל מובן אחר עשתה עבודה רצינית ויסודית, טרחה על ספרה שלוש שנים, ריאיינה ושוחחה עם 128 יודעי-דבר ומביניו, חקרה ולמדה, ומכל לימודיה השכלנו.

בית המשפט העליון שמשתקף מהספר הוא פחות מהפכני מהתדמית ששיוו לו חסידים ומתנגדים. הוא בוודאי מהפכני פחות מכפי שברק ביקש לראותו. כדאי לקרוא ולהתוודע למאמצים שעשה בית המשפט לא פעם כדי להפיס את דעתם של החוגים הדתיים ולפייס אותם; כדאי לקרוא ולזכור שרק לעתים נדירות פסל חוקים של הרשות המחוקקת, ועל כן נהמת הכנסת איננה נהמת לב נקי, והצעקה איננה כצעקתה; כדאי לקרוא ולהיווכח בסעד שלא ניתן על-פי-רוב לחלשים ולמוחלשים; וכדאי גם כדאי לקרוא ולהסיק ש-40 שנות כיבוש והתנחלויות ומאחזים וגדרות-הפרדה וכבישי-אפרטהייד ומחסומים וחיסולים וזכויות-אדם רמוסות קיבלו בסופו של יום-שהוא-לילה את הגושפנקה של העליונים. "האקטיביזם השיפוטי" בדרך כלל די פסיבי.

בעשור האחרון הצטייר בית המשפט העליון כרשות היותר חזקה בין השלוש, שהכל נהיה בדברה, ולרושם הזה אחראים במידה רבה דווקא מתנגדי ברק והמהפכה החוקתית שלו, שראו במזיד צל הרים כהרים. הלוואי שיכולנו להיות בטוחים שהרים אמנם נעקרו ונטחנו. כבר בשנתיים האחרונות ניכרו בעליון סימני רפיון, הכלים הכבדים שבתו, כמו נבהל בית המשפט מרעש המנועים, מעצמו. אני עצמי הבחנתי בתשישות כשעתרתי לבג"ץ נגד היועץ המשפטי לממשלה לאחר שהחליט לגנוז את תיקו של אריאל שרון בפרשת האי היווני; ואז כתבתי: "הסתכלתי בנשיא ברק בניסיון מאומץ לקרוא את מחשבותיו: מה הם רוצים ממני, העותרים הכפייתיים האלה, למה הם מעמיסים עלי את כל בעיות האומה, למה הם מסכנים אותנו. ואני רציתי להשיב לו: אתה לגמרי צודק, כבודך, אנחנו מבינים את מצבו העדין של בית המשפט; מי כמוני מבין. אבל אנחנו כאן בעל כרחנו, כי פשוט אין לנו כתובת אחרת...".

לויצקי חושפת את השופטים על שנאותיהם ואהבותיהם, הקנאות והשגעונות שלהם, רגשותיהם ויצריהם, על רגעי הגאות והשפל. הם עליונים והם תחתונים, הם גדולים והם קטנים, לפעמים אפילו קטנוניים. רק חשיפה אחת אין בספר, תודה לאל: באיש משופטי בית המשפט העליון לא הוטל כתם ולא דבק רבב. תהיה דעתם אשר תהיה, ידיהם נקיות וזה לא מעט בימינו; זה אפילו הרבה מאוד. אחרי ככלות הכל, טוב שיש שופטים בירושלים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ