מי רוצה לזכור את חסידי אומות העולם המוסלמים

הספר החשוב של רוברט סטלוף ממחיש בצורה משכנעת שארצות צפון-אפריקה עברו גם הן את השואה, שתגובת האוכלוסייה הערבית היתה מגוונת כמו באירופה, ושהזיכרון הקולקטיבי הערבי אינו מעונין לשמר סיפורים על הצלת יהודים

יעקב לזוביק
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יעקב לזוביק

השואה מקובלת במערב כדוגמה הקיצונית ביותר של רצח-עם וכפשע המאורגן הגדול בהיסטוריה. בצלה נוסדו ארגונים ומנגנונים לשיתוף פעולה בינלאומי, והחוק הבינלאומי מושפע עמוקות מלקחיה. בתוך חילוקי הדעות המאפיינים כל חברה דמוקרטית קיימת הסכמה כי רצח היהודים בידי הנאצים הוא תמרור אזהרה חשוב.

העולם הערבי אינו שותף להבנה זו, והכחשת השואה בו עמוקה ונרחבת. רוברט סטלוף סבור כי הפטור-העצמי הזה מן השיח המשותף לשאר העולם מפריע לצירופם של הערבים המתונים לעולם המערבי, אך הוא מאמין כי דרך אפשרית אחת להטמעת סיפור השואה בתרבות הערבית היא באמצעות האדרת שמם ופועלם של חסידי אומות עולם ערבים. סביב סיפוריהם ניתן יהיה לאחד יהודים וערבים עם בני המערב באופן שייקל על הערבים להכיר בשואה ללא איום פוליטי עכשווי, ויזכיר במערב את השותפות האנושית עם הערבים. לפיכך הוא יצא לחפש חסידי אומות עולם ערבים מוכרים, וספר זה עוסק בחיפוש בממצאיו.

כאזרח אמריקאי, היו מרוקו וטוניסיה המדינות הנגישות ביותר עבורו, ולכן הספר עוסק בעיקר בהן. במרוקו שלטו הצרפתים של משטר וישי, וסטלוף מתעכב על סיפור שכמעט אינו ידוע: סיפורם של מחנות העבודה בסהרה, שדומה למדי לזה של מחנות העבודה הנאציים. משטר וישי החליט לסלול קו רכבת חוצה סהרה ולצורך זה הקים עשרות מחנות עבודה ואיכלס בהם כ-7,000 אסירים פוליטיים ובתוכם כאלפיים יהודים. רבים מהיהודים שירתו קודם בלגיון הזרים.

הספר מציג עדויות של ניצולים ממחנות אלה, שמספרים על עבודת פרך, מזון מועט, חום ביום וקור מקפיא בלילה, שומרים סדיסטים ועינויים, לעתים עד מוות. חידוש מקומי היה הנוהג לאלף אסירים לחפור שוחה רדודה וצרה ולשכב בתוכה; בקברים פתוחים אלה גססו אסירים במשך יותר משבועיים, עד מותם. בין האסירים היו גם מוסלמים, ובין אלה לבין היהודים נוצרו שותפות גורל וכנראה סיוע הדדי. סטלוף הצליח לגלות במדבר של דרום מרוקו שרידים של מחנות אלה, אך בקרב זקני המקום וצאצאיהם גילה בקושי זיכרון חי של המחנות. בסופו של דבר המסילה לא נבנתה, המחנות פורקו, והמדבר חזר לשלוט כמקודם.

גם בטוניסיה שלטו הצרפתים עד בוא הגרמנים, בנובמבר 1942. בששת חודשי שליטתם בטוניסיה, עד לתבוסתם ולנסיגתם מצפון אפריקה, רדפו הגרמנים את התושבים היהודים כמו בשאר הארצות שכבשו - התנכלו ליהודים בודדים, החרימו רכוש, הקימו מועצה יהודית וגירשו למחנות עבודה. שלב הגירוש למחנות המוות לא הגיע אולי בגלל קוצר הזמן והלחץ הצבאי מצד הבריטים והאמריקאים; כ-5,000 גורשו למחנות עבודה בטוניסיה, וכנראה שיותר מאלפיים נספו בעת השלטון הגרמני, חלקם בהפצצות האוויריות של בעלות הברית, וחלקם כעובדי כפייה באתרים מופצצים שלא ניתן להם להיכנס למחסה.

לאחר תיאור ההקשר הכללי, מקדיש סטלוף שני פרקים להתנהגותה של האוכלוסייה הערבית המקומית. כמו באירופה, רוב האוכלוסייה היתה אדישה. מקצתה גויסה בכפייה למנגנוני הרדיפה, אך ביניהם נמצאו גם ציידי יהודים יעילים במיוחד ושומרי מחנות אכזריים. אך בראש פירמידת הרוע היו כמובן המעטים שהצטרפו ביוזמתם למנגנוני הרדיפה או לממשל הצבאי הגרמני. מצד שני, כמו בצרפת, בהולנד ובסלובקיה, שמע סטלוף עדויות של יהודים על סיפורי עזרה רבים מתושבים מוסלמים: מתן כיכר לחם למשפחה יהודית רעבה, הסתרת רכושם עד יעבור זעם ועוד. מעדותו של ויקטור כהן מן העיר טוניס, למשל, עולה כי בעוד שתושביה המוסלמים של העיר הגדולה עמדו מנגד, תושבי הכפרים בדרום דווקא סייעו לשכניהם היהודים.

אך למרות כל הסיפורים הללו סטלוף לא מצא חסיד אומות עולם ערבי. אם היה קיים כזה, נראה כי צאצאיו אינם רוצים לדעת על כך. דבר זה מקשה כמובן על גילויו, שהרי הצלת יהודים מתגלה בדרך כלל מתוך עדויות אישיות, ולא בתיעוד ארכיוני. סטלוף סבור, למשל, שראש ממשלת טוניסיה בעת הכיבוש הגרמני, מוחמד צ'ניק, הזהיר חברים יהודים מפני הסכנות האורבות להם, ובכך הציל את חייהם. כאשר ניסה לברר זאת אצל צאצאיו, שביקר אותם בשנת 2004, הם קיבלו את פניו באדיבות, אך לא רצו לשמוע על האפשרות שסבא שלהם הציל יהודים - לא כל שכן שיוכר כחסיד אומות העולם. אולי היה פשוט אדם טוב, אמרו, אבל אין במעשים שעשה שום דבר שראוי לציון.

בסופו של דבר, לאחר כמה שנות חיפוש, נותר סטלוף עם סיפור הצלה יחיד; זהו סיפורו של חאלד עבד-אל-והאב, פלייבוי צעיר וססגוני, בנו של חוואי אמיד ואיש ציבור בעיירה מהדיה שבטוניסיה. צעיר זה היה מתרועע ושותה עם הקצינים הגרמנים, ובאופן זה הצליח לאסוף מידע. כשגילה שאחד הקצינים זומם לחטוף את היהודייה היפה אודט בוכריס, הוא הבריח את כל משפחתה, ועוד כמה משפחות יהודיות, לחוות אביו שמחוץ לעיירה ושיכן אותן שם עד בוא הבריטים.

אז מה מלמד היבול הדל הזה על חסידי אומות עולם ערבים? לא הרבה, למרבה הפלא. הספר החשוב הזה ממחיש בצורה משכנעת שארצות צפון-אפריקה עברו גם הן את השואה, אם כי בשוליה, שתגובת האוכלוסייה הערבית היתה מגוונת כמו באירופה, ושהזיכרון הקולקטיבי הערבי אינו מעונין לשמר סיפורים על הצלת יהודים, אף על פי שכנראה היו כאלה. נראה שבמקום לחפש סיפורי גבורה מוסלמיים כפתח ליצירת שיח ערבי-מערבי, ניאלץ כנראה לחכות לשיח ערבי-יהודי נורמלי, כדי שיחד נוכל לבנות זיכרון אמין של השואה בארצות ערב.

ד"ר יעקב לזוביק הוא מנהל ארכיון "יד ושם"

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ