בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כולם, חוץ מאורי דן

ספרו של אורי דן, שהלך לעולמו לפני שבועות אחדים, לא מגלה סודות גדולים על אריאל שרון, חברו והמנהיג הנערץ עליו; בעיקר הוא חושף את דמותו של דן עצמו, עיתונאי מזן אחר, שלא הלך בתלם. וגם משפט אחד של ג'ורג' בוש על בן לאדן, שמוטב לא לתרגם לעברית

תגובות

בסודו של אריאל שרון אורי דן. ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 446 עמ', 98 שקלים

ב-13 בספטמבר 1993 עמדתי לצדו של אורי דן על מדשאת הבית הלבן. כמנהל לשכת העיתונות בממשלת רבין הייתי אחראי על קבוצת העיתונאים הישראלית שעמדה להיות עדה לטקס ההשלמה ההיסטורית בין העם הישראלי לפלסטיני. באוויר ריחפה השאלה האם תהיה לחיצת יד בין שני האויבים, יצחק רבין ויאסר ערפאת. החבורה יצאה מן הבית הלבן, ופסעה לקראת הקהל הקטן והדרוך על הדשא; ואז, ביל קלינטון, עם אותו קסם בינאישי שהתמחה בו, הפנה את השניים זה אל זה: ערפאת הנלהב ורבין חמוץ הפנים, שקרביו מבשרים לו רע ויותר מכל רצה באותו רגע להיות במקום אחר. הלא-ייאמן קרה: השניים לחצו ידיים, ונהמת אושר פרצה מגרונות הנוכחים. אפילו עיתונאים ותיקים וציניים לא יכלו להסתיר את התלהבותם. כולם הצטרפו לחגיגה.

כולם, חוץ מאורי דן. העיתונאי הוותיק, שהלך לעולמו לפני שבועות אחדים, עמד לידי חמור סבר, ובשאט נפש התריס כנגד עמיתיו: "מה אתם שמחים? מהחתונה הזאת עוד יהיו הרבה הלוויות". הבטנו בו כולנו במבט רווי רחמים: הנה משבית השמחה המקצועי, שאינו מסוגל לפרגן להצלחה של איש מלבד אדונו, אריק שרון.

חלפו שנים, והנה התברר כי מהחתונה ההיא אכן יצאו הרבה לוויות, שמשתתפיהן מקוננים בעברית ובערבית. איתן הבר, עמיתו-יריבו של דן, טוען כי אי אפשר לומר שתהליך אוסלו נכשל, וזאת משום שיצחק רבין נרצח וכך נשבר האמון הישראלי-פלסטיני, שהיה המפתח להצלחת הפרויקט כולו. אני נוטה להסכים עמו, אבל במבחן התוצאה אכן צדק דן, הפסימי יותר מכל המריעים אז בשמחה על המדשאה בבית הלבן.

כמובן שלפסימי קל יותר להיות צודק בהוויה הישראלית-מזרח תיכונית, שבה תמיד בטוח כי משהו רע יתרחש, במוקדם או במאוחר. אבל הפסימיות של דן היתה על תנאי: אם יינתן לגיבורו אריאל שרון למלא את התפקיד ההיסטורי שהוטל עליו, עם ישראל ייוושע; אם לא, ראוי העם הזה לכל הצרות שהביא על עצמו.

אפשר לפטור זאת כעבודת אלילים או כהערצה עיוורת, עד שנזכרים כי בשנת 1983, כשהודח שרון מתפקיד שר הביטחון בעקבות סברא ושתילה, היה זה יועצו אורי דן שבראיון טלוויזיה בלתי נשכח אמר בעיניים קודחות: "מי שלא רצה את שרון כרמטכ"ל, קיבל אותו כשר ביטחון, ומי שלא רצה אותו כשר ביטחון, יקבל אותו כראש ממשלה". באותם ימים נראה הדבר מופרך והזוי, וזיכה את דן בלעג מכל עבר; אבל ברבות השנים התאמתה תחזיתו במלואה, ושרון המוקצה נהפך לא רק לראש ממשלה, אלא אף לאחד ממנהיגינו המוערכים ביותר.

*

זהו סיפורו של מי שהחיים הביאוהו לקרבתו האינטימית של שרון, מימיו כמפקד הצנחנים בעת פעולות התגמול ועד ימיו האחרונים כראש ממשלה. במלאות לדן שבעים, כתב לו שרון מכתב מרגש: "עבורי היית ותמיד תהיה עיתונאי חרוץ ורב תושייה, סופר ויועץ, איש מקצוע 'ללא מורא וללא משוא פנים'. אך יותר מכל, אתה לי חבר וידיד אמת שתמיד היה שם, ברגעי השמחה וההתעלות; בשעות הקשות של כאב וטרגדיה אישיים; בימים של שמחת הניצחון ובלילות חשוכים תחת אש צולבת 'בחצר', או בפעולות התגמול ובשאר שדות הקרב שתקצר היריעה מלפרטם".

אורי דן היה כתב צבאי ב"במחנה", "העולם הזה" ו"מעריב", רפורטר מן הזן ההולך ונעלם. הוא שמע את מוטה גור מתדרך את צנחניו לפני אחת מפעולות התגמול: "כל יחידה צריכה להוכיח שהיא מסוגלת לבצע כל משימה שמטילים עליה. ולכן, אני דורש מכל אחד מכם החלטה נחושה: לנצח"; הוא השתתף בצניחה המפורסמת במיתלה; הוא ריאיין את אידי אמין מיד אחרי מבצע אנטבה; אבל בעיקר, הוא היה לצדו של שרון.

דן מתחייב בספר כי מעולם לא השתמש בדברים שגילה לו שרון לצרכיו העיתונאיים, אבל איתן הבר, שבמשך שנים היה הכתב הצבאי של "ידיעות אחרונות", חושב אחרת. ברשימה שפירסם הבר אחרי מותו של דן, הוא סיפר כי שרון הוא שהדליף לדן את הסקופים שלו ב"מעריב", שהיו אימת העיתון המתחרה, וכי הבר הצליח ליצור מאזן אימה רק אחרי שגייס לטובתו מקורות פנימיים אחרים בצה"ל.

הבר ודן לא דיברו זה עם זה עשרות שנים, ובאחרונה אף התדיינו באמצעות עורכי דין: דן כתב בעיתון "מקור ראשון" כי הבר המציא משפט אחד בנאומו הידוע של משה דיין על קברו של רועי רוטברג בנחל עוז בשנת 1956. הבר הוכיח שהמשפט היה במקור, והעיתון התנצל. למרות מלחמת העולם הזאת, אמר הבר, בהגינותו, לעורך "מקור ראשון", אמנון לורד: "בכל אופן, תדע לך שאורי דן הוא גדול הכתבים הצבאיים בתולדות המדינה".

הספר נקרא "בסודו של אריאל שרון", אבל לא רבים הסודות שמתגלים בו. האיבה התהומית שרחש שרון לערפאת לא היתה בגדר סוד; מה שמחדש כאן דן הוא שהמוסד נכשל בניסיון לחסל את המנהיג הפלסטיני בימי מלחמת לבנון הראשונה, כישלון שטיפח אצל שרון יחס צונן וחשדן כלפי המוסד ויכולותיו. לדברי דן, שרון שאף להביא לחיסולו של ערפאת, ורק הבטחה אישית שנתן לג'ורג' בוש הצילה את נשיא הרשות הפלסטינית.

אך כנראה שלא לאורך ימים: אורי דן חושף טפח ומכסה טפחיים כשהוא רומז כי ערפאת לא מת ממחלה כלשהי. הוא עצמו הציע לשרון ללכוד את ערפאת ולהביאו למשפט בירושלים, כמו את אייכמן, אך שרון הרגיע אותו שהוא מטפל בבעיה בדרכו. אז חלה ערפאת, הוטס לפאריס לטיפול ומת. האם ידו של שרון היתה בדבר? הנה כך כתב אז דן ב"מעריב": "בספרי ההיסטוריה ייזכר ראש הממשלה אריאל שרון כמי שחיסל את יאסר ערפאת מבלי להרוג אותו". והמבין יבין.

אפרופו ג'ורג' בוש, שעמו טיפח שרון יחסים קרובים ביותר, מספר אורי דן כי שרון, בעדינותו, היסס אם לגלות מה אמר לו בוש כשדנו על אוסאמה בן-לאדן. לבסוף התרצה. והנה מה שמנהיג העולם המערבי, אביר "מלחמת התרבויות", הבטיח שיעשה לבן-לאדן אם יתפוס אותו: "I will screw him in "!the ass.

*

במכתב שכתב שרון לדן, וצוטט כאן קודם, כתב עוד ראש הממשלה לשעבר: "יותר מכל אני זוכר לך שהיית עמי באותן שעות שלפני הכרעות גורליות, ברגעים המיוחדים של 'בדידותו של המפקד'. היית שם ושתקת, אבל היית וזה החשוב". "היית שם ושתקת"? מסתבר כי אורי דן לא שתק תמיד, אלא דווקא הרהיב עוז וחלק לא פעם על גיבורו. בתגובה זכה למטר גערות וטריקות טלפון נזעמות, שלוו אחר כך בהתנצלות.

בדיעבד, טוב היה עושה שרון לו הקשיב להסתייגויותיו של חברו-מעריצו. דן, למשל, חשב כי מעורבותו של עמרי שרון בפוליטיקה וריצתו לכנסת היו טעויות קשות (ובדיעבד כמה צדק). בתקופת ההתנתקות הציע לשרון ללכת למשאל-עם, כדי למחוק את זכר תבוסתו במשאל חברי הליכוד, אך שרון דחה את הצעתו (וחבל שכך עשה). דן גם התנגד להקמת "קדימה" - חבורה של "ברוטוסים פוליטיים, אופורטוניסטים", כדבריו - ועתה, כשמפלגת רפאים זו עומדת להתרסק, נראה שידע מה שניבא.

דן גם מאשים את חברי "פורום החווה" שהדירו אותו ממחיצת שרון. כך, לא רק שמנעו מהבוס את עצותיו הטובות, אלא שגם ברגעים הקריטיים ההם, כשניתן היה להבחין כי בריאותו של שרון אינה כפי שהיתה מקודם, היה חסר שם מי שישתטח למרגלותיו בבית החולים, כשאושפז בפעם הראשונה, ויכריז, כדברי דן: "מכאן לא תצא עד שתחלים לחלוטין". אבל, כותב דן, "היה הבדל עצום בין שרון ברוב שנותיו כמנהיג לבין שלהי תקופתו כראש ממשלה. ברוב שנותיו היה מוקף בדרך כלל באנשי עשייה, קצינים, מפקדים, אנשי ביצוע, אנשים אמיתיים. בשלהי תקופתו היה מוקף בעורכי דין שעינם לבצעם. מצא את ההבדלים".

אורי דרומי הוא העורך הראשי של פרסומי המכון הישראלי לדמוקרטיה



איור: ערן וולקובסקי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו