יוסף יהלום
יוסף יהלום

מילון לטקסטים ערביים-יהודיים מימי הביניים, מאת יהושע בלאו, הוצאת האקדמיה ללשון העברית והאקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, ירושלים תשס"ה, 780 + VIII + לד עמודים

מילונו הערבי-הצרפתי הנודע של ריינהרט דוזי, המבוסס על טקסטים ערביים ספרדיים וצפון-אפריקאיים מימי הביניים, ראה אור לפני למעלה ממאה שנה, ונחשב לאחד ההישגים המעולים של המילונות הערבית. הישג מקביל מציג המילון החדש של יהושע בלאו, המבוסס על טקסטים ערביים-יהודיים המושרשים בהוויה המזרחית בעיקר. כאלה הם כתבי רב סעדיה גאון, בעל התרגום הערבי למקרא המשמש בעדת תימן, וכן חיבוריו השיטתיים הראשוניים בתחומים המגוונים של ההגות היהודית, הבלשנות העברית וחוקי ההלכה, וכך גם בחיבוריו של הרמב"ם הנערץ שפעל במזרח בעיקר, אף כי נולד בקורדובה. בכתביהם של גדולי ישראל אלה הגיעה התרבות היהודית בארצות הדוברות ערבית לאחד משיאיה, והערבית שהיתה לשונה של התרבות המפוארת הזאת לצד העברית, היא לשונן של רבות מיצירות הספרות.

לשון הטקסטים היהודיים הכתובים ערבית היא "ערבית בינונית" מסוג מיוחד, ונשתמרו בה גם יסודות ערביים מן התקופה שהלשון היתה מוגבלת לחצי האי ערב, אלה היסודות הקלאסיים, ולצדם משמשים גם יסודות בתר-קלאסיים, מימי הביניים. כך למשל המלה "סומאר", שפירושה "קנה סוף" ונחשבה מלה מצרית בתר-קלאסית, אינה אלא מלה קלאסית המשמשת גם בערבית היהודית. עצם תפוצתה הרחבה של מלה גם בערבית-היהודית כבר מלמדת על שורשיה הקדומים. מלה זאת ואחיותיה הרבות מוצגות במילון בצורה מאירת עיניים, בשפע של הדגמות קולעות מן הספרות ובלוויית תרגום עברי מעולה. מבנה הערכים ברור ושקוף, ולאות הערבית של מלת הערך ולאות הלטינית של התרגום האנגלי, נוספות גם הערבית-היהודית והעברית, כל אחת באות עברית בעלת גופן מיוחד. בסך הכל יש במילון 9,000 ערכים בערך.

כיצד אימצה ספרות ישראל את הלשון הזרה הזאת כלשון התרבות שלה? כאשר המיר עזרא הסופר את הכתב העברי הקדום בכתב ארמי-אשורי, שממנו צמח ברבות הימים הכתב שלנו, היתה הארמית הלשון הבין-לאומית רבת היוקרה, והתרבות העברית היתה תרבות שבעל פה בעיקרו של דבר. בני העדה השומרונית, השמרנים, שלא המירו את הכתב העברי הקדום לכתב הארמי, נתכנו על פי המסורת היהודית המובאת בבבלי סנהדרין (כא ע"ב) "הדיוטות" (אנשים פשוטים). ברבות הימים נעשה הכתב לסמל אידיאולוגי, והכתב העברי הקדום שנתייחד לעדה השומרונית היה לסמל של אמונתה ומנהגיה, ואילו הכתב החדש איפיין את העדה היהודית הדינאמית והמתפתחת. זו העדה אשר ברבות הימים פיתחה את תרבות הספר והכתב, ואשר קבעה את האל"ף-בי"ת כאות וסימן לכניסתו של הילד היהודי אל תרבות האומה.

המהפך הגדול בא על היהדות שוב מבחוץ, בשלהי הזמן העתיק ובראשית ימי הביניים, עם זריחתה של תרבות ערב באופק החיים היהודיים. באותו זמן כבר היתה תרבות הכתב והספר מושרשת עמוק ביהדות, והשימוש באל"ף-בי"ת היהודי היה לסמל של תרבות ישראל. קבוצות פורשות שהתנגדו להנהגתם של ראשי הישיבות, ופירשו את התורה והמצוות בדרך מקורית שלהם, השתמשו כנראה אף הן בכתב הערבי כאחד מן הדגלים האידיאולוגיים שהניפו. כך השתמשו הקראים דווקא בתחום הטקסטים העבריים של המקראות והתפילות בתעתיק של אותיות ערביות. באופן דומה נעשה גם המעבר אל הכתב הלטיני של "הטורקים הצעירים", שביקשו להכריז באמצעות הבריחה מן הכתב הערבי על מודרניזציה.

גם בלשונות היהודים משמש הכתב אחד מסימני ההיכר המובהקים של תרבותם הייחודית, כך בערבית-היהודית ואחר כך גם בלדינו וביידיש. מעבר לכך נועדו כמובן הלשונות הללו לתצרוכת הפנימית של יהודים, והן משופעות ביסודות עבריים. הנושאים העבריים המיוחדים וכן היסודות הלשוניים העבריים עשו את לשונות היהודים לספר החתום ללא יהודים. מסיבות אלה ואחרות יש לראות את הלשון הערבית של הטקסטים היהודיים מימי הביניים כלשון מיוחדת, אף כי בדרך כלל לא שינתה הלשון העברית את פניה של הערבית באופן מכריע, והשינויים המבניים שבערבית-היהודית לעומת הערבית הימי-ביניימית של הלא-יהודים לא היו גדולים. כיצד בא הדבר לידי ביטוי?

לשונות החוק והשלטון נשאלו ישירות מלשונם של השליטים, קובעי החוק. גם בתקופה הערבית אנו מוצאים עדיין את לשון החוק היוונית-ההלניסטית שנשאלה אל תוך הארמית והמשיכה להתקיים בקרבה בלשונן הנוסחאית של כתובות נשים. האיש מתחייב לנהוג כלפי אשתו "כנימוס יהודאין" (על פי הנומוס, החוק, של היהודים), אבל בהסכמים מסחריים בערבית-יהודית כבר ביטאו אותו דבר עצמו בלשון החוק הערבית "שריעה": "כשריעת אליהוד". הערבית ותרבות האיסלאם היו חזקות כדי כך שהשתמשו בהן לציין אף את העניינים המקודשים ביותר של דת ישראל. כך "אלקראן" יכול להתייחס בערבית-היהודית גם אל המקרא היהודי. גם מלים רגילות שוערבו מלשון הפולחן היהודי, כמו הצירוף "פסוקי ההפטרה" שהוטבע במטבע השמני הערבי "פואסיק אלאיפטארה". באופן דומה קיבלו שורשים ערביים משמעות שונה מזו המקובלת בלשון בדרך כלל. כך משמשת "חזאנה" בערבית-היהודית לציון פיוטים ושירים ("חזנות"), אף כי השורש חז"ן בערבית משמעו "אבל".

הערבית, שהחליפה את הלשון הארמית כלשון הדיבור והכתיבה, חדרה בעקבותיה אף אל תוך הפינות המקודשות ביותר של תרבות ישראל: ההלכה היהודית, פרשנות המקרא ואף הדקדוק העברי. כל אלה נכתבו מעתה בערבית בהשראתם של המדע וההשכלה, שהערבית ירשה מן ההלניזם היווני. כנגד העברית והארמית המסורתיות שימשה הערבית בכתיבה שיש בה משום הרחבת הנושא ופריצת דרך שיטתית מבחינת הניתוח הביקורתי. בסוג זה של כתיבה נולד לראשונה סדר הגיוני לדיון, ואישיותו הייחודית של המחבר הובלטה. כך כתב אף הרמב"ם את "ספר המצוות" שלו בערבית, אף כי בסופו של דבר עבר לעברית בבואו לכתוב את חיבורו המסכם בהלכה ובתיאולוגיה, "משנה תורה", שאותו הועיד בין השאר גם ליהודי אירופה חסרי ההשכלה. בחיבורו ההגותי "מורה נבוכים" חזר כמובן לערבית.

מלים שאולות שונות בערבית-היהודית מגלות לעתים קרובות את טביעת אצבעותיה של הארמית, שהיתה נפוצה במזרח בשלהי הזמן העתיק והשפיעה כמובן גם על לשונם של לא יהודים. השאילה יכולה להיות ניכרת על פי המבנה של המלה החדשה. כך למשל, קרן האיל נקראת "סאפור" על פי שיפורא הארמית, ולאו דווקא על פי שופר העברית. כך משמשת בתרגומו של רב סעדיה גאון המלה מורג' ולאו דווקא נורג' הקלאסית בערבית. המלה מצויה, מלבד בארמית, גם בלהגים הערביים, וסעדיה לא היה צריך כנראה ממש להמציא אותה כדי שתתאים למורג העברית. הצורה הלא תקנית, שכבר חדרה לדיבור ההמוני הערבי במזרח מן הארמית, נכנסה לתרגומו של סעדיה בגלל דמיונה אל המלה העברית מאותו השורש. כך גם המלה "סוריק" ("גפן משובחת"), שסעדיה מתרגם באמצעותה את "שורקה" העברית (בראשית מט, יא), אף כי השורש הערבי המקביל המציין הן את ה"מזרח" והן את ה"צבע האדום", הוא בש' ("משרק") ולא בס'. מחבר יהודי מספרד, שחי כמאה שנה מאוחר יותר, אכן משיג על הגאון, וטוען שהמלה "סוריק" אינה מצויה בערבית, אבל הוא עצמו גם מעלה את האפשרות שהמלה התקבלה ללהג הערבי שהגאון הכיר מלשון התושבים המקומית. ויש כנראה לקבל את דעתו.

הפרופסור יהושע בלאו, החורש בשדה הערבית-היהודית במשך למעלה מחמישים שנה, גידל וטיפח שדה מחקר פורה, שהמילון הזה הוא אחד מפירותיו המעולים ביותר. הוא מאפשר להבין טוב יותר את הכתבים הערביים-היהודיים, ביניהם גם מכתביו של משורר עברי גדול כמו יהודה הלוי, ופותח שער לאחת התרבויות המפוארות בתולדותינו.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ