בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה נשאר מוואדי סאליב

בראשית המאה ה-20 הוקמה בו שכונה מוסלמית; ב-1948 התמלא במהגרים יהודים מאירופה ומארצות-ערב; ב-1959 התחוללו בו מהומות שהיו נקודת מפנה בתולדות מדינת ישראל; ובשנות ה-70 הוא פונה מרוב תושביו ונהפך ל"ח'ירבה". ואדי סאליב הוא מקום שעשה היסטוריה, וזה סיפורו

תגובות

ואדי סאליב: הנוכח והנפקד יפעת וייס. סדרת הקשרי עיון וביקורת הוצאת מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד, 206 עמ', 79 שקלים

הצירוף "ואדי סאליב" מונח בקרקעית תודעתם של הישראלים כאירוע שעניינו עימות אלים בין שוטרים ובין מזרחים, שאירע אי-שם בשנות ה-50 הנשכחות שכבר חלפו מזמן. הוא נמצא במקום גבוה יותר בזיכרונם של מי שהיו מעורבים ישירות באירוע ושל קרוביהם. "ואדי סאליב" הוא גם קוד חשוב בתודעה הפוליטית של מזרחים בני הדור הזה, הרואים ב"מהומות ואדי סאליב" או ב"מרד ואדי סאליב", כפי שכינתה העיתונות בת-הזמן את העימות, נקודת מפנה בתולדות יחסי מדינת ישראל עם אזרחיה היהודים הלא-אשכנזים. "ואדי סאליב" בוודאי תופס מקום חשוב גם בזיכרונם של תושביו המקוריים, ערבים פלסטינים מוסלמים, שגורשו ממנו. ולבסוף, ואדי סאליב הוא גם מקום ממשי בעיר חיפה.

יפעת וייס, היסטוריונית מאוניברסיטת חיפה, מצליחה בספרה החדש לחבר את כל הזיכרונות האלה לסיפורו של ואדי סאליב, בחיבור שהוא הישג היסטוריוגרפי ראשון במעלה. הזיכרון הפותח את הספר הוא המוכר ביותר: בערב 9 ביולי 1959 ירו השוטרים אשר גולדנברג וקרול סגל ביעקב עקיבא אלקריף, "שיכור מרוקני משתולל", שהיה ידוע להם גם כ"סרסור זונות". אלקריף, שלא היה חמוש ביותר משבר בקבוק, מילמל: "אתם יורים בי, תירו", השליך בקבוקים לעבר השוטרים, וצנח מדמם. לתושבי המקום נדמה היה שמת.

בעקבות הירי התפשטה תבערה גדולה: שרשרת עימותים בין שוטרים ותושבים מזרחים בני השכונה לבין אשכנזים ומזרחים בחיפה. במהלך האירועים התבלט אחד, דוד בן-הרוש, מייסדו ומנהיגו של "ליכוד עולי צפון אפריקה", שגרעין חבריו בא מוואדי סאליב. בעקבות האירועים התחוללה גם מהומה פוליטית (שבה התבלט המנהיג הספרדי אליהו אלישר), אשר הקיפה הן את המערכת הפוליטית הישראלית והן גורמים יהודיים בינלאומיים.

סמי שלום שטרית כבר הראה כי גם בריכוזים מזרחיים אחרים היו הפגנות שדוכאו ביד קשה, ולאחריהן באו דיכוי אישי ופוליטי שאפשר לתמצת במשפט אחד של משה שרת (דווקא): "להרוג את אלישר". וכך אכן קרה בשנים שחלפו מאז: אלישר ובן-הרוש לא נרצחו חלילה, אבל חוסלו לאט לאט (בעיקר בן-הרוש) תוך התשת הגוף והנפש, בשיטות מפ"איניקיות של התחשבנות והפחדה שאותן הכיר שרת היטב.

וייס מביאה בספר את דבריו של עורך "העולם הזה", אורי אבנרי, שסיכם את המאורעות בוואדי סאליב, בזמן התרחשותם, בכמה משפטים שראוי להביא אותם כאן במלואם: "מי שמתחיל לירות במוחמד, סופו לירות ברחמים. מי שאוסר ומגלה את סולימן ללא דין וללא דיין, סופו לאסור ולהגלות את ניסים. מי שיורק היום בפני פאטמה, יירק מחר בפני מזל. מה שקרה אתמול בוואדי ניסנאס מוכרח לקרות היום בוואדי סאליב" (עמ' 14).

דבריו של אבנרי הם נקודת הפתיחה לסיפור שמספרת וייס: הסיפור של מוחמד ושל רחמים. ואולם הסיפור שלה הוא בראש ובראשונה סיפורו של ואדי סאליב, שהרי "מהות העניין היא הטריטוריה" (עמ' 44). ההתמקדות באתר עצמו מאפשרת לווייס לתאר בארבעת הפרקים העיקריים של הספר את תולדותיו של המקום, תוך תנועה קדימה ואחורה בציר הזמן: מן הנכבה והקוממיות לחיפה של ראשית המאה העשרים ושל ראשית ימי המנדט; מן הגירוש של ערביי ואדי סאליב לפינוי תושביו המזרחים שנים לאחר מכן; מדיון בשמות הערביים של רחובותיו בימי המנדט לשמותיהם העבריים. כך מתאסלם ואדי סאליב ומתייהד ומתעברת ומתמזרח, מלידתו כשכונה מוסלמית בראשית המאה העשרים (ולא אגלה כאן מדוע נקרא שמו "סאליב" דווקא), ועד שהוא נהפך ל"ח'ירבה" לאחר פינוי התושבים המזרחים לשכונות אחרות בשנות השבעים.

הספר הוא "היסטוריה מרחבית" (Spatial History) במיטבה, שטווה מעשה אמן את הסיפור הפלסטיני והסיפור המזרחי, את הסיפור המנדטורי ואת הסיפור הישראלי, למארג עקיב והגיוני אחד. וייס מראה יפה, למשל, ששאלות של מיקום ותכנון שנקבעו בזמן לידתה של השכונה, קבעו את גורלה גם עשרות שנים אחר כך, כאשר חיו ושלטו בחיפה אנשים אחרים. בסופו של דבר נצלב הוואדי, פשוטו כמשמעו, על ידי "צומת של כבישים בין שכונתיים חשובים" שתוכננו לקום בלבו (עמ' 173).

בלבו של הספר מתארת וייס כיצד נוקתה השכונה מערבים וכיצד נוצר בה ריכוז יהודי מעורב (בניגוד לדימוי הרווח, לא כל תושבי השכונה היו מזרחים) בתוך חודשים ספורים מאז הגירוש של 1948. במקום התושבים הערבים נוצר במקום ריכוז של יהודים, דרים ברשות ושלא ברשות, של פולשים ושל משלמי שכר דירה. ההתמקדות בוואדי סאליב בתוך ההקשר הכללי של גירוש ערביי חיפה מאירה גם את סיפור פינוי שארית תושביו של ואדי סאליב וריכוזם בוואדי ניסנאס, השכונה הערבית הנוצרית שהפכה לריכוז העיקרי של ערביי חיפה.

הספר מתאר ומנתח כיצד התגבשה המדיניות הממשלתית כלפי סוגיות הפינוי והאכלוס של השכונה "מלמעלה", ובאותו זמן מראה כיצד פעילותם של גורמים ואינדיבידואלים שונים "בשטח" הביאה לשינוי ההרכב האתני של השכונה. וייס עוקבת אחר השכונה בקפדנות, דירה אחר דירה: "האחיות אנה הופמן וגברת ברינה רוזנר" פלשו לדירה ברחוב יפו מספר 120; בדירה זו התגוררה הינד, אחותו של שחאדה שלח, סגן ראש העירייה הפלסטיני, עם משפחתה בת 14 הנפשות. במקרה אחר הוציאה הסוכנות ערבים מביתם "ברחוב יפו 97 בחצר", ושיכנה בהם את משפחת ברנשטיין, משפחה של "זקנים וחולים קשה" ששכלה בן במלחמה.

כך אנו מתוודעים גם לקורותיו של המהגר המרוקאי הצעיר, דוד בן-הרוש, שהגיע לעיר בשנת 1948, ובעיצומה של המהומה בוואדי פלש/רכש/תפס חדר קטן וממנו החל לטפס ולהתבסס. בן-הרוש ניחן בחוש בלתי רגיל לאבחן את הדינמיקות במקום, שתמיד הביאו לכך שאשכנזים, גם במצב של מהומה ופלישה, איכשהו הסתדרו יותר טוב. בן-הרוש ידע היטב לאתר את היד הנעלמה שטיפלה בחלוקת הרכוש הנטוש, והציע לחברי ועדת החקירה לאירועי ואדי סאליב לבדוק "מה קיבל העולה ממרוקו ומה קיבל העולה מאירופה", מי גר "בדירה טובה" ומי גר "בכוך". בן-הרוש טען עוד, כי "כשבאו העולים בשנת 1948 והיתה עלייה המונית, הבתים היפים ביותר היו מוחזקים על ידי ההגנה, וכשהיא פינתה היא מסרה אותם לאנשים יוצאי אירופה" (עמ' 75).

עם זאת, נראה שלא היו גבולות ליוזמה מקומית שגובתה רטרואקטיבית על ידי השלטונות. דו"ח אחד תיאר זאת כך: "פולשים לבתי הערבים אחרי 'ריכוך' (המרכאות במקור) בדרך הצקות שונות (...) כסיום טוב לניסיון הפלישה נחשב המצב שבו נאלץ הערבי המוכה לתקן את הדלתות והמנעולים אחרי ביקורי הפולשים, אבל בהרבה מקרים הוא נאלץ לוותר על דירתו בתור פשרה" (עמ' 82). הנה לפנינו שורשיהן של דרכי הפעולה ששוכללו על ידי המתנחלים במזרח ירושלים ובחברון.

וייס מצליחה לספר את כל הסיפורים הללו ברגישות שיוצרת את הזיקה בין הטרגדיה הפלסטינית בוואדי סאליב למצוקה המזרחית שצפה במקום לאחר כמה שנים, אך שומרת על איזון ביניהן (ולא כל מי שעוסק בקשר שבין שתי ההיסטוריות הללו מצליח בכך). כשם שנפתח הספר בתיאור העימות בין המזרחים למדינה בוואדי סאליב, הוא מסתיים באפילוג העוסק בסיפורו הידוע של ע'סאן כנפאני, על שיבתם של בני זוג פלסטיניים לביתם בחיפה ועל המפגש שלהם עם דייריו היהודים ועם בנם ח'לדון/דוב שנותר מאחור בעת הבריחה מחיפה ואומץ על ידי הדיירים היהודים.

קראתי את ספרה של וייס גם כמי שמחפש נתיבים לכתיבת היסטוריה מזרחית, ובעיני, ל"היסטוריה של מקום" ולהתמקדותה בשאלות של רכוש, כפי שכתבה וייס בספרה, יש חשיבות היסטוריוגרפית עצומה. היא מדגישה בחדות מכאיבה את העיקרון שלפיו ב"ישראל שימש השיכון מכשיר להנדסה חברתית אתנית" (עמ' 126). בכך מציג הספר מתווה שמאפשר לכתוב היסטוריה מזרחית תוך שמירת הזיקה והיחס להיסטוריות הלאומיות ה"סמוכות" אליה. כמו כן הוא מבקש מאיתנו לחשוב מחדש על העובדה ששלוש ההתנגשויות ההיסטוריות הגדולות של מזרחים "מלמטה" עם מדינת ישראל נסבו על סוגיות של רכוש (ואדי סאליב, הפנתרים השחורים ותנועת האוהלים של קיץ 1990).

הספר כתוב בבהירות נטולת ז'רגון, הישג כשלעצמו בהתחשב באכסניה שלו, והוא שזור במובאות ספרותיות פלסטיניות וישראליות, וגם במיני פנינים שמחקר ארכיוני חרוץ מניב לפעמים; אציין כאן רק את האבחנה בין "אשכנזים גסים" ל"ספרדים מעודנים", שמצאה וייס במדריך לחייל הגרמני, שהוציא משרד המפות הפרוסי בזמן מלחמת העולם הראשונה.

צבי בן-דור מלמד היסטוריה באוניברסיטת ניו יורק (NYU) ספרו, "The Dao of Muhammad", ראה אור בהוצאת אוניברסיטת הרווארד



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו