שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

ההיסטוריה הכואבת של הנזקים שגרמה הרפואה

ספרו של ההיסטוריון דיוויד ווטון מציע תיאור חדש של תולדות הרפואה, העובר דרך אי-ההבנות והטעויות שביצעו רופאים לאורך השנים

יואל דונחין
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יואל דונחין

כיצד קרה שבמשך אלפי השנים הללו לא התקדמה הרפואה, והרופאים לא ידעו להילחם בכאב, למנוע זיהומים בפצע או להציל יולדות ויילודים בניתוח קיסרי (יולדות שרדו בניתוחים קיסריים רק מאז 1876, כאשר הרופאים נהגו לכרות את הרחם לאחר הוצאת היילוד וכך מנעו דימום וזיהום)? כיצד קרה שהרופאים ואנשי המדע, ואפילו הפציינטים, האמינו במשנתם של היפוקרטס וגאלן, שלא היתה נכונה מתחילתה ועד סופה? על פי היפוקרטס, העורקים העבירו אוויר (ולכן הם נקראים בלועזית artery מלשון air), איש לא קישר בין הלמות הדופק שניתנה למישוש ביד לבין פעולת הלב.

המיקרוסקופ הראשון נבנה בשנת 1575, וכמאה שנים אחר כך כבר בנה ואן-לוונהוק מאות מיקרוסקופים, אולם איש לא חשב להשתמש בהם כדי להמשיך לחקור את אותם יצורים זעירים שלוונהוק ראה במיקרוסקופ שלו וצייר. אפילו ויליאם הארווי, שגילה את מחזור הדם, כתב כי אין טעם ואין ערך לשימוש במיקרוסקופ! רק הרבה יותר מאוחר הצליח לואי פסטר להפריך את התיאוריות בדבר יצירת חיים ספונטנית, ולהראות לעולם את הייצורים הסמויים מן העין, החיידקים.

אני מודה שלא נתתי לבי לכל העובדות החשובות הללו ולפער השנים העצום שבין בניית המיקרוסקופ לבין יישומו הקליני, או לפרק הזמן הארוך שבו סבל האדם מכאבי תופת בעת ניתוח-ללא-הרדמה, אף שהחומרים המאפשרים להקל על כאב כבר היו מוכרים. רק עם הדגמת השימוש באתר בשנת 1846, ולמרבה הפלא לא בידי כירורגים שהיו עדים לסבל שהם גרמו, אלא דווקא בידי מתחזה לרופא שיניים שחשב להרוויח הון מהשימוש באתר, החלו הרופאים להקל על הכאבים העזים בעת ניתוחים.

כל העובדות הללו הובאו לפני בספר לא גדול שמצאתי במקרה במרתף של חנות ספרים בלונדון. מה שהסב את תשומת לבי לספר, בין כל ספרי הרפואה עבי-הכרס שבמרתף, היה שמו המושך, "Bad Medicine", שנכתב באותיות זהב מסוגננות על תיק-רופא ישן ובלוי, וגם כותרת המשנה: "רופאים גורמים נזק מאז היפוקרטס". איך אפשר לא ליטול ספר כזה ליד?

ספרים קריאים במיוחד מכונים "ספרי טיסה", כי הם מסייעים להעביר את הזמן בשדות תעופה שוקקים ובמטוסים; את הספר הזה הייתי בהחלט מכתיר כ"ספר טיסה", כי אין כמוהו להעביר את הזמן, עד כדי שכחת הסביבה הקרובה. "Bad Medicine" כל כך מרתק, משום שכל עמוד בו מכיל תובנות חדשות והצגה חדשה של תולדות הרפואה, שכמוה לא ראיתי בשום מקום אחר. כמובן, כפי שצפוי במקרים של היסטוריונים הכותבים "מבוא להיסטוריה אחרת", קמו לו מיד מתנגדים חריפים שיצאו בשצף-קצף נגד הספר ומחברו. מנגד קמו גם אחרים, כמוני, שמתפעלים ומוכנים להתבונן בדברים מחדש וללמוד מן העבר.

דבר נוסף המייחד את הספר הוא העובדה שהספרות ההיסטורית הקשורה לפרקי הספר מצויה באתר האינטרנט שהמחבר מציין במבוא לספר (www.badmedicine.co.uk); באופן זה אפשר גם לפנות אליו במישרין עם שאלות או שבחים. והוא עונה מיד: בתגובה על שאלתי, השיב ווטון מיד כי הוא מלקט את התגובות האוהדות והקוטלות לספרו, ויפרסם אותן בקרוב באתר תוך התייחסות מתאימה.

השאלה המרכזית שבה עוסק הספר היא מדוע יש קיפאון מחשבתי שכזה בחקר הרפואה; מדוע במשך אלפי שנים לא חדר האדם לתוך הגוף, לעבר מה שנמצא בהישג-יד, מתחת לעור; מדוע גם כאשר בוצעו נתיחות, טחו עיני המנתחים מראות מה שהיה ממש מול עיניהם; ומדוע לא העזו לחלוק על הסמכות העליונה העתיקה עד שהגיע אנרי ווזליוס הבלגי בשנת 1664, והחל לנתח ולצייר את מה שראו עיניו מבלי להתייחס לסמכותו של גאלן.

הסיפור על מחלת הצפדינה, למשל, שקטלה אלפי יורדי-ים שלא אכלו מזון טרי בעת ההפלגה, חושף את אי-האמון של הרופאים בתוצאות התגליות שלהם עצמם; ג'יימס לינד היה רופא סקוטי, שביצע בשנת 1758 ניסוי רפואי נועז בצוות האונייה שבה שירת. 80 מקרב 800 אנשי הצוות לקו בצפדינה, ואת אלה הוא חילק לקבוצות, שכל אחת קיבלה טיפול שונה: קבוצה אחת קיבלה חומץ, שנייה קיבלה תרופות-פלא פופולריות ונטולות כל פעילות ממשית, ואחרת קיבלה מיץ לימון טרי.

למרבה הפלא, חברי הקבוצה שקיבלה מיץ לימון נרפאו כליל ממחלת הצפדינה בתוך שבוע. ואולם, בניסויים שערך אחר כך כדי לבסס את יעילות התרופה, חימם לינד את מיץ הלימון (ובכך הרס את הגורם שמונע את המחלה), וכאשר ראה כי התרופה לא הועילה, הוא חזר להקיז דם לחוליו...

האם הרבה השתנה מאז, כיום, כשאנו נהנים משיטות מדעיות וביקורת מדעית קפדנית? התשובה אינה ברורה. הקשר הישיר בין עישון לסרטן היה ידוע שנים רבות, אך ידיעה זו לא זכתה לתהודה הראויה (מלחץ כלכלי? ואולי בגלל התמכרותם של רופאים לעישון?).

היסטוריון עם ראייה מפוכחת וכישרון כתיבה מצליח לעתים להציג לפנינו תמונה שאיננו רגילים לראותה, ומכוון אותנו לחשיבה יצירתית ורעננה, שדרכה נוכל ללמוד משגיאות העבר ומהתאבנות מחשבתם של העוסקים במקצוע הרפואה. אם הספר יקדם מחשבה רעננה, חדשנית ומועילה, אצל קורא אחד בלבד - רופא, אחות, כתב בריאות או סתם מתעניין, הרי שהמחבר עשה בהחלט שליחות היסטורית.

פרופ' יואל דונחין הוא מנהל מחלקת ההרדמה בבית חולים הדסה

תגובות