בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כיצד השפיע האנונימוס ממגנצא על גירוש ספרד

"ספר גזירות אשכנז וצרפת" יוצא לאור עתה בגרמניה במהדורה מדעית שהיא חלק ממפעל המחקר של ההיסטוריה הגרמנית. במרכזו עומדות עדויות מעטות על קידוש השם במסעי הצלב הראשון, שהיתה להן השפעה גדולה על ההיסטוריה והתיאולוגיה היהודית

תגובות

Hebraeische Berichte ueber die Judenverfolgungen Wahrend des Ersten Kreuzzugs, Herausgegeben von Eva Haverkamp, Monumenta Germaniae Historica, Hannover; Hahnsche Bucchhandlung 2005

לפני שישים שנה, בשנת תש"ו, כאשר העשן עדיין התאבך מעל אירופה לאחר השואה, פירסם א"מ הברמן ספר קטן, "ספר גזירות אשכנז וצרפת", בהוצאת ספרי תרשיש בירושלים, בסיוע מוסד הרב קוק. כותרת המשנה של הספר היתה: "דברי זיכרונות מבני הדורות שבתקופת מסעי הצלב ומבחר פיוטיהם, יוצאים לאור על פי כתבי יד ודפוסים יקרים, עם מבוא מאת יצחק בער". העורך ריכז בספר את התעודות ההיסטוריות והספרותיות הנוגעות לגזירות מסעי הצלב, ובמרכזן - סיפור הגזירות שאירעו ערב מסע הצלב הראשון, הידועות בשם גזירות תתנ"ו (1096) ובשנים שלאחר מכן.

סיפור זה מצוי בידינו בשלוש כרוניקות: האחת, מאת ר' שלמה בר שמשון, השנייה מאת ר' אליעזר בן נתן, והשלישית אנונימית, ומכונה בשם "האנונימוס ממגנצא". לתעודות אלה צירף א"מ הברמן תעודות היסטוריות, דברי זיכרונות ופיוט המתארים את רדיפות היהודים באותה תקופה. ספר קטן זה שימש כלי עיקרי לחקר תולדותיה של תקופה מכרעת בתולדות היהודים באשכנז, והכרוניקות הללו עיצבו במידה רבה את דימוים של ימי הביניים בכללם בתולדות ישראל. בעשרים השנים האחרונות התעורר עניין מחודש בכרוניקות הללו, והתלקחו כמה פולמוסים נוקבים בין ההיסטוריונים של ימי הביניים בשאלת מהימנותן של תעודות אלה ומשמעותן ההיסטורית. ביסודם של כל הדיונים הללו, שנטלו בהם חלק חשובי ההיסטוריונים היהודיים של ימי הביניים, נשאר אותו ספר קטן שפירסם הברמן לפני שני דורות.

לא עוד. מונח עתה לפנינו כרך בפורמט גדול, המכיל 636 עמודים, ובו מהדורה מדעית משוכללת של הכרוניקות הללו, בצירוף מבוא מחקרי מפורט, תיאור כתבי היד, ניתוח מעמיק של כל המקורות, ביבליוגרפיה ממצה, תרגום ופירוש בגרמנית, מפתחות וכל האבזרים הדרושים להבנת הטקסטים ורקעם ההיסטורי, שערכה הפרופסור אווה הברקמפ, פרופסור להיסטוריה של ימי הביניים באוניברסיטת רייס בארצות הברית. דומה ששום טקסט עברי מימי הביניים לא זכה עד היום למהדורה ביקורתית משוכללת ומפורטת כל כך. ואין בכך פליאה: הספר יצא לאור במסגרת סדרת פרסומים היסטוריים שהיא מפעל ממלכתי בגרמניה, באמצעות האקדמיה הלאומית למדעים, Monumenta Germaniae Historica, סדרה הכוללת מאות כרכים של מחקרים היסטוריים ברמה הגבוהה ביותר, שספק אם יש מפעל דומה לזה במקום כלשהו בעולם. מטרתו של מפעל זה להציג בצורה מדעית מדוקדקת וממצה את כל התעודות הנוגעות להיסטוריה של גרמניה, במישרין ובעקיפין, ואמנם משימה זו הושגה. הסדרות השונות מציגות את כלל האספקטים של אבני היסוד בהיסטוריה הגרמנית. במסגרת מפעל זה השתכללה עד מאוד תורת התעודות, ונקבעו כללים קפדניים ביותר לגבי דרך פרסומם של טקסטים - מופת לכל עבודה היסטורית שיטתית.

הכרך המונח לפנינו חשוב לעצמו, ואולם חשובה לא פחות העובדה שהוא מתואר ככרך ראשון בסדרה מיוחדת במסגרת המפעל הגדול, המוקדשת לטקסטים עבריים מימי הביניים בגרמניה - בהשתתפות האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים בירושלים. בראש הספר מופיעה הקדמה לסדרת הפרסומים הזאת, שחתומים עליה רודולף שיפר מגרמניה ובנימין זאב קדר מירושלים. שישים שנה לאחר השואה הגדולה מתועדת השואה הראשונה של יהודי גרמניה בתקופת מסעי הצלב.

לעובדה הזאת יש משמעות מרחיקת לכת. אנו, החוקרים הישראלים, וכמונו רוב החוקרים במדעי היהדות בארצות אחרות, רואים בהיסטוריה היהודית בכל הארצות דיסציפלינה המתעלמת מגבולות לאומיים וגיאוגרפיים. איננו עוסקים בדרך כלל בשאלה, מה משמעותה של ההיסטוריה והתרבות היהודית לגבי התרבות הלאומית וההיסטוריה של המדינות שבהן חיו היהודים. המחקר ההיסטורי בשני הדורות האחרונים, שפנה לעסוק בצורה מפורטת במעמדם ובהשפעתם של קבוצות שוליים (או "שוליים" לכאורה), כגון נשים, זקנים, ילדים, חולים, צוענים וכיוצא באלה ומנסה לשלב את המסקנות בתמונה הכללית של ההיסטוריה, התעלם עד כה ממעמדם של היהודים במסגרות התרבותיות והמדיניות של אירופה. חריפה במיוחד היתה התופעה בגרמניה, שבה פעלה המוסכמה כי "גרמני" מוגדר על פי הלשון, וטקסטים בעברית (או גרוע מזה, ב"גרמנית מקולקלת", היינו יידיש), אין להם מקום בתפישת הזהות הלאומית והתרבותית של דוברי הגרמנית.

אינטלקטואלים יהודים רבים הפנימו את התפישה הגרמנית הזאת, והעמידו במרכז עיוניהם בתרבות יהודי גרמניה אותן יצירות שנכתבו על פי "צחות הלשון" - גרמנית ספרותית ברמה הגבוהה ביותר. אין פלא שנשתגרה המוסכמה כי יצירתם של יהודי גרמניה ראשיתה בדורו של משה מנדלסון ובספרות העשירה שכתבו יהודים מאז המאה השמונה-עשרה ועד המאה העשרים. תרבותה של יהודות גרמניה עד אותה תקופה, ובעיקר זו של ימי הביניים, נדחקה לקרן זווית. רבים מיהודי גרמניה נופפו במנדלסון והיינה כשם שנופפו בלוחמים היהודיים בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה כאילו היו תשובה לאנטישמים ולנאצים, הוכחה לשורשיות וללגיטימיות של הנוכחות היהודית בגרמניה. היה זה המשך לאפולוגטיקה היהודית במסגרת המאבק לאמנסיפציה האזרחית של היהודים.

כאשר החלו אוניברסיטאות בגרמניה להקצות פינה למדעי היהדות, משנות החמישים במאה הקודמת, התחולל מאבק בין הפרופסורים בשאלה מה לכלול במסגרת "מדעי היהדות": האם את התרבות היהודית לדורותיה, או את מפעלם של יהודי גרמניה בלשון הגרמנית. מחלוקת זו לא הוכרעה עד היום, ובאוניברסיטאות שונות מצאו ביטוי גישות שונות ומנוגדות. נוסף לכך, בקרב חוקרי ההיסטוריה הלאומית והתרבות של גרמניה בימי הביניים כמעט שאין למצוא עקבות לנוכחותם של יהודים בערים ובמדינות הגרמניות. הערות שוליים אקראיות ופזורות הן העדות היחידה לכך שיהודים חיו ופעלו בכל רחבי גרמניה במשך מאות שנים. הכרך המונח לפנינו עשוי איפוא לסמן שינוי מהותי בגישה הזאת.

הכרוניקות המספרות את המאורעות בשנת תתנ"ו ואחריה מכילות תיאורים קשים עד מאוד, חלקם מסמרי שיער, של קידוש השם בקרב יהודי אשכנז באותה תקופה. במסורת היהודית נעשו טקסטים אלה לאבן היסוד של המרטירולוגיה היהודית בימי הביניים ובעת החדשה, מופת להקרבה שאין למעלה ממנה לכבוד שמו של האל ושמירת הדבקות ביהדות. היו אלה רדיפות דתיות ולא גזעיות: יהודים שהסכימו להמיר את דתם נתקבלו בחברה הנוצרית ללא היסוס (בניגוד למומרים בספרד במאה הט"ו, האנוסים, שרדיפתם נמשכה אף דורות רבים לאחר מכן). הסיפור המקראי על עקידת יצחק שימש דגם קדמון להקרבה מעין זו, ואף נתקבל הפירוש שלפיו לא ניצל יצחק ממוות, אלא נשחט ונעקד, ולאחר מכן קם לתחייה מאפרו. המופת הקרוב יותר היה קידוש השם של התנאים בתקופת מרד בר כוכבא, ובראשם ר' ישמעאל ור' עקיבא, שנתגבש בסיפור "עשרת הרוגי מלכות" ובפיוט "אלה אזכרה". ואולם התיאורים שבכרוניקות האשכנזיות הרחיקו לכת מעבר למה שמצוי במקורות הקדומים: בכמה מקרים מתואר בפירוט כיצד הרגו יהודים את בני משפחתם, נשים וילדים, שלא ייפלו חיים לידי הצלבנים וייטבלו לנצרות בכוח. תיאורים קשים ואכזריים אלה הדהדו בספרות, בהגות ובשירה העברית עד כדי כך שבתקופת גירוש ספרד, ארבע מאות שנה לאחר מכן, התלוננו כמה מהחכמים שהיו בין המגורשים שיהודי ספרד לא עמדו בניסיון ורבים בחרו בהמרת הדת ובחיי אנוסים, ולא קידשו את השם כפי שעשו אחיהם באשכנז בתקופת מסעי הצלב.

תיאורים יוצאי דופן אלה עוררו דיון ומחלוקת בין חוקרים בדור האחרון. אין שום בסיס הלכתי לכך שאדם נדרש לשחוט בעצמו את בני משפחתו בשעת השמד, ושאלה היא כיצד הצדיקו הם, וחכמי הדורות הבאים, את המעשים המתוארים (דן בכך בפירוט חיים סולובייצ'יק). שאלת מהימנותם של התיאורים הללו נתעוררה בחריפות, והיו חוקרים שטענו כי אין לדברים כל בסיס היסטורי, והכרוניקות הן יצירות ספרותיות המבטאות הלכי רוח ולא עובדות מציאותיות. לעומת זאת העלה פרופ' ישראל יובל את הסברה, כי המחזה הנורא שבו שחטו יהודים את ילדיהם הוא שעורר נוצרים להעלות את עלילת הדם: אם היהודים עצמם עושים זאת לילדיהם, על אחת כמה וכמה שיעשו זאת לילדים נוצריים, כחלק מפולחן הפסח וכביטוי לשנאה עמוקה ושאיפת נקמה בגויים. ההצעה עוררה ביקורת נוקבת של כמה חוקרים, שטענו כי אין שום קשר היסטורי, לא במקורות היהודיים ולא בעדויות המצויות בספרות הנוצרית של התקופה, בין קידוש השם לעלילת הדם, ואין שום טקסט המבטא קשר כזה (פרופ' יובל סייע בידיה של אווה הוורקמפ בהכנת הספר). לאחרונה השתמש פרופ' אריאל טואף, בספרו "פסח של דם" שהתפרסם באיטלקית, בפרשה זו כדי לטעון כי ייתכן ש"פונדמטליסטים" קנאים ושטופי שנאה בין יהודי אשכנז רצחו ילדים נוצריים במסגרת פולחן הפסח, בחינת נקמה באויביהם. אין ספק אם כן שמדובר בקומץ טקסטים שנצברו בתודעה הדתית וההיסטורית של עם ישראל, ועומדים במרכזו של דיון נסער בקהילת ההיסטוריונים העוסקים במחקרה של התקופה.

אין שום סיכוי ליישב את מחלוקות הללו ולהגיע למסקנות מגובשות על מה שהתרחש בארצות הריינוס ובמקומות אחרים בתקופת מסעי הצלב כל עוד לא נקבע בצורה המנומקת והמפורטת ביותר מה כתוב בטקסטים עצמם, וכיצד התפתחו הכרוניקות הללו. שאלה מכרעת היא, אם הטקסטים מייצגים עדויות פזורות, שחיברו עדי ראייה שאין קשר ביניהם, או שמא זו מסורת שיש לה מקור אחד, שנערך ועובד בצורות שונות בכרוניקות הללו. יש לכך השלכה רבת משמעות על מידת המהימנות ההיסטורית של הדברים, וחלק נכבד מדיוניה של הוורקמפ בכרך הגדול מוקדש, בצדק, לשאלה.

עורכת הספר סיווגה בקפדנות את כתבי היד המכילים את הכרוניקות, בדקה את זמנם והציעה הצעה מפורטת על היחסים ביניהם ודרכי השתלשלות הטקסטים. שלוש הכרוניקות קשורות זו בזו, ויש בהן חלקים גדולים המשותפים לשלושה או לשניים מן החיבורים. בעוד שכתבי היד עצמם אינם תלויים זה בזה, המקורות שמהם שאבו המחברים-העורכים היו ומשותפים במידה רבה. מן המחקר מתברר כי ר' שלמה בר שמשון, מחבר הכרוניקה הרחבה והידועה ביותר, השתמש בעיקר בשני מקורות: האחד הוא הכרוניקה השלישית, שאין מחברה ידוע והיא מכונה "האנונימוס ממגנצא", והשני הוא המקור שממנו לקח בעל הכרוניקה השנייה, ר' אליעזר בר נתן. על יסוד הקטעים המשותפים לכרוניקה הראשונה והשנייה הצליחה המחברת להעמיד מקור אבוד זה, ששימש את שני המחברים. בגלל הקירבה בין החיבורים החליטה העורכת להציג במרכזו של המחקר מהדורה של שלוש כרוניקות, כלומר: במקום להציג נוסח אחד בדף עצמו ואת השינויים המצויים בנוסחים האחרים לציין בהערות שוליים וחילופי נוסחאות, היא מציגה בשלושה טורים מקבילים את שלוש הכרוניקות, כך שהקורא יכול להשוות את הנוסחים השונים מתוך מבט על אותו דף. הצגת הדברים בדרך זו מבליטה את המשותף, ואולם הקורא למד מכך שלאותם קטעים אין מקבילות בכרוניקות האחרות. דברים אלה חלים גם על התרגום לגרמנית.

הקירבה הרבה, בקטעים רבים, מתבטאת לא רק במידע הנמסר, אלא גם בסגנון, במליצות משותפות, בציטוט פסוקים וכיוצא באלה, דבר המעיד בבירור על כך שהמקורות שעמדו ביסודן של שלוש הכרוניקות היו מעטים מאוד, ואולי אף נערכו ביד סופר אחד. מדובר בהן באירועים שהתרחשו במקומות שונים - בראש וראשונה במגנצא, וכן בשפייר, וורמס, קלן, טריר, מץ, רגנסבורג ופראג. ברור שעורכי הכרוניקות לא היו עדי ראייה לכל אלה; העדויות נאספו ממקורות שונים ועברו עריכה עניינית וסגנונית כאשר צורפו יחד.

לפנינו איפוא, לפחות בחלק ניכר של הדיווחים, מידע מכלי שני לכל הפחות, ולפעמים כנראה המרחק גדול יותר. מצד אחד אין ספק שהכרוניקות הללו נכתבו במחצית הראשונה של המאה השתים-עשרה, כלומר דור או שניים לאחר המאורעות עצמם, ומצד שני יש מקום לתהיות על המניעים הרעיוניים והספרותיים של העורך או העורכים שקיבצו את הדברים והציגום במתכונת משותפת. מציאותן של נוסחאות זהות-כמעט בתיאור מאורעות שהתרחשו במקומות רחוקים זה מזה מעידה על תפישה מגובשת של הצגת הדברים. האפראט המפורט והמשוכלל לכל אחד מן הקטעים יאפשר לחוקרים וקוראים להתמודד עם השאלה, עד היכן מוצגות לפנינו עובדות כהוייתן, והיכן ניתן לתהות אם הדברים עוצבו מתוך מתן ביטוי למגמה רעיונית שהנחתה את העורכים.

יש להביא בחשבון שכרוניקות אלה אינן מתייחסות לעבר בלבד, שכן מסעי הצלב לא נסתיימו, ובמשך כל המאה השתים-עשרה, ובעיקר במסע הצלב השני, נתחדשו ונמשכו רדיפות בעלות אופי דומה. מאז שנת תתנ"ו מצויה היתה יהדות אשכנז וצרפת הצפונית בסכנה מתמדת של התחדשות הפרעות, של הופעות חבורות צלבנים המתמסרות לרצח וביזה. מי שמעלה על הכתב כרוניקות המתארות את אשר התרחש בתתנ"ו אינו רק מספר את שאירע בדור הקודם, אלא בהכרח הוא משמש מורה דרך להתנהגותם של בני דורו בסיטואציות דומות העשויות להתרחש בכל רגע, והוא אף מציג לקח ודוגמה לדורות הבאים. אין פלא אם הטקסטים כוללים לא רק את תיאור מה שקרה, אלא גם הוראה למה שצריך לקרות אם יישנו הדברים, ומתוך כך ייתכן מיזוג של מה שהיה ומה שראוי היה להיות. הדבר מחייב את ההיסטוריון לנהוג זהירות יתרה בהסקת מסקנות מן התיאורים המוצגים בכרוניקות. אין ספק שחלק מן המאורעות המחרידים המתוארים כאן נמסרו מפיהם של עדי ראייה מהימנים, ואולם אין דין זה חל על כולם, ואין הוא חל על ההקשר הספרותי והרעיוני שבו מוצגים הדברים.

היטב חשוב אחר של המשמעות ההיסטורית של כרוניקות אלה הוא האינפורמציה המגוונת הנמסרת בהם על היחסים בין היהודים לשכניהם הנוצרים בערי הריינוס ובמקומות אחרים. בדרך כלל הרוצחים והשודדים באו מבחוץ: מחנות מחנות של אנשים שעזבו את מקום מושבם והחליטו להקדיש את חייהם למטרה נשגבה המוליכה אותם לקצווי ארץ, והם מנותקים מן ההקשר החברתי והכלכלי של מקומות היישוב שבהם הם עוברים בדרכם לארץ הקודש. נוודים אלה סיכנו את את התושבים הנוצריים של הערים והיישובים שבהם עברו. מצד אחד היתה המטרה שהתמסרו לה מקודשת בעיני המקומיים, ואולם מהצד האחר עירערו הם את הסדר והביאו מהומה בכל מקום שעברו בו.

הכרוניקות מכילות סדרה ארוכה של דוגמאות על היחסים המורכבים בין המקומיים (שכונו לעתים בשם "העירונים", בניגוד ל"מסומנים" - הצלבנים שסימנו את בגדיהם בצלב גדול כעדות לייעודם), לבין היהודים, בשעה שהתרגשה עליהם הגזירה. בכמה מקרים ניסו ה"עירונים" להגן על שכניהם היהודים ולהציע להם מסתור ומפלט, לעתים קרובות תמורת אובדן רכושם; במקרים אחרים בגדו הנוצרים המקומיים ביהודים והסגירום לידי הצלבנים. היו בין השליטים שביקשו למלט את היהודים, מטעמים כלכליים, חברתיים ודתיים, אך רק לעתים רחוקות הצליחו לעמוד בלחץ הצלבנים הנסערים, ששאלו על שום מה צריכים הם לנדוד למרחקים כדי להילחם בכופרים בשעה שרבים מאלה מצויים בסביבתם וחיים בתוכם. היתה זו הפעם הראשונה, אך לא האחרונה, שיהודי מצוי היה בסכנת מוות בחלק נכבד של אירופה הנוצרית על שום יהדותו.



כתב יד גרמני מהמאה ה-13 המתאר ויכוח תיאולוגי בין יהודי לנוצרי. האדם הישן מסמל את הברית הישנה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו