הסיפור הוא גשר בין בניהם של ניצולי שואה לבנים של מחולליה

על הספר "ספר את חייך: יצירת דיאלוג בין יהודים וגרמנים, ישראלים ופלסטינים" מאת דן בר-און

דוד בר-גל
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דוד בר-גל

ספר את חייך: יצירת דיאלוג בין יהודים וגרמנים, ישראלים ופלסטינים דן בר-און. הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון, 226 עמ', לא צוין מחיר

השנה ימלאו 60 שנה למותו של הפסיכולוג האמריקאי ממוצא יהודי קורט לוין, מחשובי התיאורטיקנים בתחום מדעי החברה וההתנהגות. לוין לא הסתפק רק בניסוח תיאוריות, אלא גם ראה חשיבות רבה בתרומה שעל החוקר במדעי החברה וההתנהגות להעלות לפתרון בעיות חברתיות. הוא ראה ביחסים הבין-קבוצתיים, דהיינו בקונפליקטים שמקורם ביחסים בין זהויות קבוצתיות, קהילתיות ולאומיות, אחת הבעיות המרכזיות המאיימות על הדמוקרטיה המודרנית. לכן חתר לוין לנסח תיאוריות ובעיקר להציע דרכי טיפול בקונפליקטים האלה, והמדיום העיקרי שהציע כאמצעי היעיל ליישוב סכסוכים הוא קבוצת המפגש והדיאלוג.

דן בר-און, פרופסור במחלקה למדעי ההתנהגות באוניברסיטת בן-גוריון, הקדיש את הקריירה האקדמית שלו ליצירה, למחקר ולהמשגה של דיאלוגים בין יהודים וגרמנים, ישראלים ופלסטינים. ספרו "ספר את חייך" הוא בעת ובעונה אחת המוטו של המתודה שנקט בקבוצות הדיאלוג, שבמרכזן שימש סיפור החיים האישי של כל משתתף, וגם האמצעי לספר לקוראים את סיפור חייו-שלו כאדם וכחוקר.

בר-און נולד בישראל וגדל בחיפה. הוריו, ילידי המבורג, לא היו ציונים כשהחליטו להימלט מגרמניה עם עלות הנאצים לשלטון בשנת 1933. הקשר לתרבות הגרמנית עזר לו כאשר חקר וריאיין בנים של מפקדי מחנות ריכוז בגרמניה, ומאוחר יותר כאשר ייסד קבוצות מפגש ודיאלוג בין בני הנאצים לבני הדור השני והשלישי של אסירי מחנות הריכוז ושל ניצולי שואה. לאחר שירות בנח"ל היה בר-און חבר קיבוץ רביבים במשך 25 שנה, יצא ללימודי פסיכולוגיה חברתית וקלינית, וכאשר בחר בקריירה אקדמית עזב את הקיבוץ. בר-און חוקר, מלמד ועוסק בפתרון בעיות חברתיות מרכזיות לחיים בישראל מרובת השסעים והטראומות. מתוך אלה, מתמקד בר-און בניצולי שואה ובמפגשי-דיאלוג בין יהודים לערבים בישראל ובשטחים הכבושים.

לוין, אחד ממקורות ההשראה למחקריו של בר-און, טען כי "אופיו הבסיסי של מדע הוא הניסיון לחרוג ממה שנחשב כמדעי בזמן נתון (...) על החוקר לשבור את מה שמכונה טאבו מתודולוגי ולאמץ שיטות מחקר כאלה, שמאוחר יותר ייחשבו כיעילות להשגת פריצת דרך מחקרית". בר-און אכן אימץ את שיטת המחקר שלוין כינה בשנת 1946 "action research", שבה החוקר משמש בכמה תפקידים: הוא בא ראשית כל לסייע בפתרון או בהקלת מצוקה בסוגיה חברתית חשובה; בו-בזמן הוא גם אומד/מעריך בצורה שיטתית את מאמצי הסיוע, ומשתף את מושאי מחקריו, בעלי המצוקה, הן בפתרון הבעיה והן בחשיבה ובתכנון המהלכים הבאים. בניגוד למחקר על-פי פרדיגמת המדע הפוזיטיביסטי, החותר למדוד תופעות חברתיות בנקודת זמן ובדרך אובייקטיבית ככל האפשר, מחקר הפעולה הוא תהליכי, מתרחש בתנאי חיים אמיתיים (לא במעבדה), ומערב את מושאיו כשותפים מלאים ובעלי אחריות לפתרון הבעיות.

בפרק המבוא של ספרו פורש בר-און את סיפורו האישי ותולדות משפחתו; בפרק הראשון הוא מספר על "מציאת דרכו המקצועית מבעד למערבולת". הוא מתאר כיצד במסלול התפתחותו האקדמית לא היה מסוגל להזדהות עם מדע הפסיכולוגיה שמנסה לחקות את מדעי הטבע. כיצד שאף לחקור מתוך מעורבות במצבי חיים אמיתיים, של יחידים ושל קהילות, וכיצד נאלץ לחפש מקורות ידע במדעי החברה והרוח, שכן הכלים המחקריים שהעמידה לרשותו הפסיכולוגיה האקדמית לא היו מספקים. בתוך כך הוא גילה את המתודה המחקרית שלו: הראיון הפתוח והסיפורים (נראטיבים) שמספרים הנחקרים. הסיפור (הנראטיב) הוא "הראי" לנפשם ואישיותם של בני אדם, והוא משמש אותם כדי להצדיק התנהגויות, לקבוע מטרות פעולה ולסייע להם בפתרון קונפליקטים אישיים, בין-אישיים וקבוצתיים.

בפרק השני מתאר בר-און נראטיבים ביוגרפיים, שהתגבשו בעזרת ראיונות שנערכו עם בנים של מחוללי שואה גרמנים, ובנים של ניצולי שואה בישראל. נראטיבים אישיים אלה לא חולקו עם אחרים בגלל קשר השתיקה שהכתיבה החברה הן למחוללי השואה והן לניצולים. בשנת 1992 הפגיש בר-און נציגים משתי הקבוצות אלה לדיאלוג בקבוצת To Reflect and Trust) TRT). בקבוצות אלה נתנו המשתתפים ביטוי לרגשות של זעם, נקמה, צער וחמלה, ואיפשרו להם לעבד סבל שעד אז לא זכה לביטוי במסגרת אווירה תומכת ומבינה.

בפרק השלישי מתאר בר-און את עבודתו המשותפת עם פרופ' סמי עדואן מאוניברסיטת בית לחם, ליצור קבוצת דיאלוג ישראלית-פלסטינית שפעלה בשלהי הסכם אוסלו, כשברקע מציאות של סכסוך אלים בין שתי החברות. הספר שערכו המנחים כלל את שני הנראטיבים ההיסטוריים של שני העמים, הישראלי והפלסטיני. הוא מיועד לתלמידי בית ספר, שבאמצעותו יכירו ויכבדו זה את סיפורו של זה, תוך הבנה של המבדיל ומייחד אותו היסטורית, גיאוגרפית ופוליטית. בהמשך מתואר מפגש עצוב שהתקיים בשנת 2003 בין בני שלושה דורות משתי משפחות פליטים פלסטיניות שגורשו מבית גוברין לשתי משפחות יהודיות-ישראליות שחיות בקיבוץ שהוקם באותו אזור. הוא מוכיח כמה עמוקים פצעי הסכסוך הישראלי-פלסטיני בנפשות הפרטים שנפגעו ממנו.

הפרק הרביעי מתאר סדנת דיאלוג של קבוצת סטודנטים ישראלים, יהודים וערבים, שנערכה במסגרת אוניברסיטת בן-גוריון, ושבמוקדה שימשו הנראטיבים המשפחתיים של המשתתפים. בפרק החמישי חוזר בר-און לחיפה, עיר הולדתו, ומקשיב ומבנה מחדש את הנראטיבים השונים שהתבטאו בעיר במשך השנים: עולים חדשים, ותיקים וערבים. זהו פרק אוטוביוגרפי ונוסטלגי, שבו מיישם בר-און את שיטת הדיאלוג של מחקריו עליו-עצמו ובית גידולו החברתי והתרבותי.

בפרק האחרון מסכם בר-און את תובנותיו של חוקר דיאלוגים במצבי קונפליקט וסכסוך, בעיקר הפלסטיני-ישראלי, ומפנה את הקוראים לעבודות מחקר של סטודנטים שלו המבהירים את תוכן השיח שמתפתח בסדנאות דיאלוג פלסטיני-ישראלי ואת הנראטיבים המוצגים בהם. בר-און מציע שבעה פרמטרים בתהליך פיוס בין שני העמים: אמון, רפלקסיה, הבניית זהות, ממד הזמן, נראטיבים, אוכלוסיית מטרה ושמירה על תקווה. בעולם הסכסוכים שבו אנו חיים, דומה שאין תחליף ליצירה של דיאלוגים, הן ברמה של אזרחים והן ברמה של פוליטיקאים.

דוד בר-גל הוא פרופסור אמריטוס בבית הספר לעבודה סוציאלית ורווחה חברתית ע"ש פאול ברוואלד באוניברסיטה העברית בירושלים

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ