שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

למה עזבה כת מדבר יהודה? בגלל התייוונות הכוהנים, בגלל החטאים המוסריים

כך על פי הספר "הדרך לקומראן: הכוהנים ופולחן הקורבנות מן המקרא עד המגילות הגנוזות"

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יהושע שוורץ

הדרך לקומראן: הכוהנים ופולחן הקורבנות מן המקרא עד המגילות הגנוזות אבנר גליקליך. הוצאת ספרי עליית הגג, הוצאת ידיעות ספרים, 338 עמ', 88 שקלים

זמן רב שכב ספר זה על שולחני אחרי שסיימתי את קריאתו ועד שהתחלתי בכתיבת הביקורת. ההתחלה דווקא לא נראתה כל כך קשה. הספר מבוסס על עבודת דוקטור שכתב המחבר באוניברסיטת תל אביב, "הרקע האנתרופולוגי-היסטורי לעלייתה של כת קומראן", בהנחייתם של פרופ' בצלאל בר-כוכבא ופרופ' דניאל שוורץ, מחשובי ההיסטוריונים בארץ ובעולם של תקופת בית שני. ואפילו הגישה האנתרופולוגית של הספר, עם הז'רגון המיוחד לה ועם צורת חשיבה הזרה לפעמים להיסטוריון, לא נראתה לי בעייתית במיוחד. אבל כמעט מיד לאחר תחילת הקריאה צצה בעיה.

מצד אחד, הספר עוסק בקורבנות ובכהונה, מוסדות חשובים בחברה היהודית בעת העתיקה, אבל הוא נפתח, מצד שני, בצורה מוזרה ביותר: בראשיתו מופיע מבוא ("על הספר") שכתב בר-כוכבא, המסביר כי "הורתו ולידתו של ספר זה בניסיון הראשון לכבוש את מוצב החרמון במלחמת יום הכיפורים, ב-8 באוקטובר 1973". אמנם המחבר, אבנר גליקליך, ידוע כמי שכבר פירסם ב-2002 את הרומן "ההר", העוסק באנשי גולני בקרב החרמון וברגעי הלחץ והמשבר הקיצוניים הקשורים לקרב ומה שבא לאחר מכן, אבל מה לעניינים אלה בספר העוסק בכוהנים ובפולחן בעת העתיקה? ועוד מספר בר-כוכבא על המחבר שנפצע בקרב, על הטראומות מהעבר ועל העובדה שהתמקדותו של גליקליך במחקר פולחן הקורבנות בעת העתיקה נשאבת מכל זה. והרי בעת העתיקה עסקינן ובמדע היסטורי, ומחקר דורש אובייקטיביות ככל שאפשר והתנתקות מכל מטען אישי, וספר זה עדיין מתיימר להיות מחקר.

אבל לצד זאת, מהמבוא של בר-כוכבא למדתי פרק חשוב ומהיר בהיסטוריוגרפיה. אנו, ההיסטוריונים, לא פעם צבועים. אנו טוענים לכתר הביקורתיות והאובייקטיביות, אבל יש בכך לא מעט צביעות. "היסטוריונים שאבו מאז ומתמיד השראה, במודע ובתת מודע, מניסיונם האישי ומן האירועים של תקופתם", הוא כותב, "אלמלא עשו כן, ספק אם מדע ההיסטוריה היה מגיע למקומו הנוכחי". אוכל קצת להתיר את הרצועה; אין צורך להתנצל ולהצטדק. המחקר שלי, במודע או בתת מודע, מושפע ממאורעות חיי, ואוכל לתת אותה פריבילגיה לגליקליך. חזרתי לספר לקריאה שנייה וגיליתי שעל אף שאיני מסכים עם חלק מהדברים, נהניתי ממנו מאוד ולמדתי ממנו הרבה. הוא פקח את עיני מכמה סיבות, לא רק בגלל התיאור ההיסטורי-אנתרופולוגי המצוי בו.

הספר מחולק לארבעה חלקים. החלק הראשון דן בהיבטים שונים של הפולחן הישראלי בתקופת המקרא ועוסק, בין היתר, בהיבריס כוהני ועונשו בעניין נדב ואביהוא, בפולחן כחוויה גופנית-אסתטית, באסתטיקה וחושניות פולחנית במקרא ובתקופת בית שני, בחוויית המשחק וה"זרימה" בפולחן, במורשת הציד של הפולחן ובעוד עניינים אנתרופולוגיים הקשורים לראשית הפולחן ולהתפתחותו בתקופת המקרא. החלק השני מתאר את המאבק על המקדש ודמות הפולחן בתקופת שיבת ציון. לדעת המחבר, פעלו באותו זמן שני זרמים אידיאולוגיים שהתעמתו ביניהם על אופי הפולחן והמקדש - זרם אחד הוא הזרם הכוהני והשני הוא הזרם "הדויטרונומיסטי" (המבוסס על תיאולוגיה של ספר דברים במקרא, וקשור לרפורמה הפולחנית בתקופת יאשיהו, בסוף המאה ה-7 לפנה"ס). עזרא הסופר הנהיג מהפכה דויטרונומיסטית בעת עלייתו ארצה מבבל. גישה זו היתה לאומנית-יהודית ומתבדלת מצד אחד, אבל באופן אירוני איפשרה גם נבואה אוניברסליסטית מצד שני. הגישה הכוהנית, המבוססת על "ספר הכהונה" (בעיקר בספר ויקרא), דוגלת בקדושה ריטואלית, פולחנית ובקדושה מדורגת, כשהמקדש והכוהנים במרכז. דווקא גישה זו נתפסת כיותר ליברלית, שכן היא מאפשרת הצטרפותם לפולחן של כל מי שמצטרף למעגל הקדושה. שתי גישות מנוגדות אלה מלוות את הכוהנים והפולחן במשך כל תקופת בית שני.

החלק השלישי עוסק ב"חיקוי ההלניות" ובמיוחד אצל הכוהנים, ובעיקר התפשטות המשחקים במזרח והשתתפותם של כוהני המקדש במשחקים אלה. כך, למשל, ספר מקבים ב (ד: יד-טו) יודע לספר על "הכוהנים (ש)כבר לא התלהבו ביחס לעבודת המזבח, אלא בבוזם למקדש ובהסחת דעתם מן הקורבנות הם התלהבו להשתתף בהספקת הציוד פורעת החוק שבזירת ההיאבקות לאחר הזימון על ידי הדיסקוס, בשומם לאל את ערכי האבות, ובחושבם את הכיבודים היוונים ליפים יותר" (התרגום על פי ספר מקבים ב, מבוא, תרגום ופירוש: דניאל שוורץ, ירושלים, תשס"ד). הכוהנים הובילו את הרפורמה ההלניסטית בירושלים, היא נולדה בחוגי הכהונה הגדולה וסבבה בעיקר בחוגי הכהונה. רפורמה זו הציבה בפני היהדות בעיה חמורה. היהדות ידעה לעמוד איתן מול סכנות מדתות אחרות מבחוץ, והמונותיאיזם של היהדות הצליח להתגונן מפני הגישות הפוליתיאיסטיות והפנתיאיסטיות של העבודה הזרה, אבל ההתייוונות הציבה בפני היהדות צורך להתמודד עם עבודת האדם, שלכאורה פחות מסוכנת מכיוון שאין היא באה במקום האל. אף על פי כן, הרפורמה ההלניסטית, שהונהגה על ידי חלק מכוהני ירושלים, נהפכה לסכנה קשה לדת היהודית המונותיאיסטית והתיאוצנטרית. באופן אירוני, הרפורמה ההלניסטית-הכוהנית היא המשכה של התפיסה הליברלית הכוהנית, שהיתה מוכנה לקלוט השפעות חיצוניות במידה מסוימת, מתוך העובדה שהפולחן שלהם כלל מלכתחילה אלמנטים משחקיים ואסתטיים, שדמו מאוד למה שהיה קיים בעולם היווני.

חלקו האחרון של הספר עוסק ב"מבצר קומראן" - והכוונה אינה למבצר פיסי, כפי שטענו בזמן האחרון כמה חוקרים שחיפשו, בין השאר, מבצר חשמונאי בקומראן ולא אתר של כת מדבר יהודה, אלא להתבצרות פיסית-גיאוגרפית ריאלית ולהתבצרות הלכתית אוטופית. רוב הפרק מוקדש לשאלת הפרישה לקומראן של כת מדבר יהודה, הכוהנים בני צדוק. שאלה זו קשורה להשקפת הכת בעניין טומאה וטוהרה, השקפה שמחד גיסא סלדה מ"גופניות" וגשמיות, ומאידך גיסא, חרף הסתירה הפנימית שבכך, חתרה באופן אובססיבי להשגת טהרת אותו גוף, שהוא נפסד ונקלה. רוב החוקרים טוענים שאנשי הכת פרשו לקומראן לאחר השתלטות החשמונאים על הפולחן והמקדש בירושלים, או שעזבו את ירושלים בגלל סיבות תיאולוגיות הקשורות לענייני הלוח, או להיבטים מסוימים של הלכות טוהרה וטומאה. חידושו של המחבר בטענתו כי הם עזבו בגלל התייוונות הכוהנים בירושלים; הכוהנים השמרניים שעזבו הרגישו כי בהתייוונות יש לא רק עבירות שבין אדם לחברו, אלא מובלעים בתשתית שלה חטאים מוסריים אינהרנטיים. רק טראומה כזו היתה יכולה לגרום לעזיבת ירושלים ולפרישה לקומראן. חברי הכת הלכו בעקבות הטראומה "להתבצר" בקומראן, ונראה שהם ראו בכך מצב שיש להתמיד בו עד אחרית הימים.

ספרו של גליקליך, המיועד לציבור הרחב, מרתק, ויש לקוות שהוא יגדיל את ההתעניינות בתקופת בית שני, מוסדותיה ומאורעותיה ובחקר הפולחן והכהונה.

פרופ' יהושע שוורץ הוא ראש מרכז אינגבורג רנרט ללימודי ירושלים באוניברסיטת בר אילן ועמית בכיר במרכז שלם

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ