ויליאם שקספיר, מחזאי בן-זמננו

אברהם עוז קורא בספרו החדש את היצירה השקספירית מפרספקטיבות מודרניות, ומצליח להסביר את הרלוונטיות שלה לתקופתנו

זהבה כספי
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
זהבה כספי

היצירה השקספירית אברהם עוז. אוניברסיטה משודרת, הוצאת משרד הביטחון, 224 עמ', 48 שקלים

נדמה כי לא נותר עוד לחדש בכתיבה על המחזאי הבריטי ויליאם שקספיר, שאינספור מאמרי פרשנות, ביקורת ומחקרים נכתבו על יצירתו; אבל ספרו של חוקר התיאטרון והמתרגם אברהם עוז, "היצירה השקספירית", מנסה ואף מצליח להפריך את תחושה מקדמית זו.

הספר בוחן מבחר מחזות מז'אנרים שונים - קומדיות, מחזות היסטוריים, טרגדיות ורומנסות שכתב שקספיר בראשית שנות ה-90 של המאה ה-16 - לאור פרספקטיבות עדכניות מרתקות. הירושה הספרותית שהותיר שקספיר מונה 38 מחזות, 5 פואמות ו-154 סונטות, ולדעת עוז מקופל בתוך הקאנון הזה מפתח רעיוני ורגשי של תקופה שלמה בתולדות התרבות, שהיא גם בעלת זיקות טעונות לתקופתנו.

עוז מעגן את המחזות שבהם הוא דן בנסיבות התקופה שבה נכתבו ובהקשר למהלכים ההיסטוריים והתרבותיים המרכזיים שהתרחשו בה. כמי שכתב ספר על התיאטרון הפוליטי, שבו הזיקה בין התיאטרון לחיים מובנת מאליה והכרחית, עוז רואה חשיבות מרכזית בהצפת רשת הזיקות בין התיאטרון השקספירי (כמו כל תיאטרון טוב) לבין החיים שמחוץ לו, אותן זיקות שבלעדיהן, לדעתו, התיאטרון חסר ערך.

החברה של ראשית העת החדשה, כפי שמשרטט אותה עוז, היא חברה שהמירה את הסדר הישן אבל טרם השכילה להתארגן במסגרות שהוצעו כדי להתקדם לעבר מחר חדש. עוז חוזר ומשליט מוטיב זה בוואריאציות שונות ברבים מפרקי הספר, ותקופת המעבר הזו היא הצומת שממנו הוא גוזר את ציריו התמאטיים: הקיטוב חסר הפשרה בין קבלת המרות של "סדר העולם" לבין האירוניה; בין רוח ההשלמה והפיוס לבין הטרגיות; בין עולם תיאוצנטרי לבין עולם מיותם מהיררכיה אלוהית; ובין כוחות הזרימה הליבידינליים והאנרכיים לבין ההיררכיה החברתית המאורגנת שמכוננת את תמונת העולם של קהל הצופים בתיאטרון השקספירי בתקופתו.

שקספיר כאיש רנסנס חי את הקיטובים האלה, והם מתגלמים בכל אחד ממחזותיו. אך עוז אינו מסתפק בדיון נפרד בכל אחד מהמחזות ובעיגונם בתוך הקשר תרבותי והיסטורי, אלא מצביע על רשת של נושאים ומוטיבים הקושרים בין המחזות ומעידים על עולמו הרוחני והפילוסופי האחדותי של יוצרם.

העמדה התודעתית והרגשית של שקספיר, מציע עוז, קרובה לחוויית הקיום של בן דורנו ועשויה להסביר מדוע יצירותיו רלוונטיות לעולמנו. עם זאת, לטענת עוז, המסר של שקספיר אקטואלי אך לא מודרני, משום שיצירתו בכל זאת מעוגנת בהקשר האידיאולוגי וההיסטורי של זמנה. אכן, קיים מרחק רב בין האמונה באפשרות של ידיעה עצמית, שמניחה קיומה של זהות סובייקטיבית בת קיימא, לבין העולם הרעיוני הפוסט-מודרני של זמננו שבו עצם קיומו של הסובייקט מעורער.

הספר מתפתח לאורך שני צירים, האחד עוקב אחר הרצף הכרונולוגי של כתיבת המחזות, תוך הדגשת ההתפתחות הז'אנרית (קומדיה של טעויות, קומדיית גינונים, קומדיה רומנטית, קומדיות בעיה, טרגי-קומדיה, מחזה היסטורי, טרגדיה, רומנסה ועוד); ואילו האחר מציג את הנושאים שהעסיקו את שקספיר במהלך שנות יצירתו, כגון הלגיטימיות של הסמכות השלטונית והתנגשותה עם תשוקותיו ומאווייו של היחיד; שאלות מגדריות ואתניות; האדם כסובייקט כלכלי; המציאות הפוליטית כבמת משחק והגיבור כשחקן וטבע מול תרבות.

אחת התופעות המעניינות שמזהה עוז בדרמות של שקספיר היא תפיסת האדם כדמות כלכלית; יחידת הבית הבורגנית, טוען עוז, מצויה ברוב הקומדיות וגם בחלק מהטרגדיות. שקספיר פורש עולם חברתי-כלכלי, ממסדי, בורגני ואזרחי; מציג מדיניות כלכלית ממורכזת; ומצביע על תחרות גלובלית בין רפובליקות מסחר עירוניות בתקופה שבה החלה מדינת הלאום להתגבש ברוח הכלכלה הקפיטליסטית.

עם זאת, האדם השקספירי הוא גם בעל רובד נפשי עמוק, ועוז נעזר בתובנות חדשניות - כמו למשל תיאוריות העוסקות בטראומה ובהשלכות פוסט-טראומטיות - כדי לנתח את עולמן של דמויות שקספיריות. במקום אחר משתמש עוז בתיאוריות מגדריות לניתוח "אילוף הסוררת". עוז קושר את דיונו במחזה זה למחזות נוספים כמו "הסוחר מוונציה" ו"אותלו", שבהם טיפל שקספיר בדמות "האחר", דרך עיוותים אתניים וגזעיים.

לעוז יש פירוש משלו לאחת השאלות שהעסיקו דורות של פרשני המחזה: מידת הרלוונטיות של מחזה המסגרת למחזה הפנימי. לטענתו, המעטפת מגלה מוטיב הקשור ללב לבו של הרעיון המרכזי בעלילה הראשית: מעמד חברתי וזהות מגדרית הם מוסכמות תרבותיות, ולכן מאבק המינים אינו טבוע בחותם המהות הטבעית, אלא הוא ביטוי למוסכמות והרגלים תרבותיים; ולכן המוסכמות הללו גם ניתנות לשינוי מבלי שהדבר יפגע בסדרי הטבע. לניתוח הז'אנר ההיסטורי מגייס עוז תובנות מספרו הקודם, "התיאטרון הפוליטי", ומשתמש באבחנותיו כדי לקבוע כי במחזות ההיסטוריים של שקספיר טמונה השקפה דיאלקטית המקפלת מסר חתרני בין "קפלי ההצדעה לאידיאולוגיה הרשמית" (עמ' 58), שהיתה כורח המציאות עקב הצנזורה של אותה תקופה.

יתרונו העצום של הספר קטן-הממדים הזה נחשף בבהירות בפרק שדן במחזות "רומיאו ויוליה" ו"חלום ליל קיץ". כאן, הגיחות התכופות של עוז אל מחוץ לזמנם של המחזות בהתחקות אחר הארכיאולוגיה הנראטיבית והז'אנרית שלהם, יחד עם הצגת השפעותיהם של המחזות הללו מחוץ לזמנם, חושפים את האוניברסליות והעל-זמניות שלהם. סיפורם של זוג האוהבים שאהבתם מתנפצת אל שברון המוות מוצג, מצד אחד, כהמשך טבעי של מיתוסים קדומים ושל סיפוריהם המאוחרים יותר של אמור ופסיכה (אפוליוס), טרוילוס וקרסידה (בוקצ'יו), טריסטאן ואיזולדה (מאלורי), הרו ולינדר (מארלו); ומצד שני זהו בסיס ליצירות מאוחרות יותר כמו הסרט "סיפור הפרברים" (ליאונרד ברנשטיין).

יחד עם זאת, בראש ובראשונה מעגן עוז את הדיון ביצירת שקספיר בהקשר שהיה חדש בתקופתו: הקהילה העירונית בראשית העת החדשה. על רקע זה הוא בוחן את מקומן של האהבה הרומנטית והתשוקה המינית בעולם הנתון למהפכה חברתית, תרבותית ופוליטית, ומצביע על הטרגיות שבגורל הדמויות, טרגיות שמקורה בהתנתקותן מן המוסכמות, שבגינה הן משלמות מחיר כבד.

ב"המלך ליר", שנחשב לפסגת היצירה הטרגית של שקספיר, מעמיד עוז את הטרגדיה כמראה המשקפת במלוא החומרה את הפער הנורא בין הסדר הישן שנפרץ לבין הסדר החדש שעדיין לא התגבש. פער זה מוחץ בין גלגלי הזמן את הקורבנות האנושיים, חסרי האונים בנסיבות החדשות. ועם זאת, טוען עוז, גם אם שקספיר אינו "מתרפק בכמיהה על הסדר הישן שעבר זמנו", הוא גם אינו מנסה "לצייר את המציאות כעמק-הבכא שאין ממנו תקומה לנצח" (עמ' 164). השוטה והשיגעון משמשים במחזה "'מסך בקרה' אוטופי, המלווה את פעמי הזמן ההיסטורי, המתקדם אל אופק התקווה, שלעולם לא תתגשם בגבולות הטרגדיה הקטסטרופית - אבל תתווה למעננו סימני דרך אל החזון העשוי להתגשם ביום מן הימים" (עמ' 165).

ד"ר זהבה כספי מלמדת בחוג לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון. ספרה, "היושבים בחושך: עולמו הדרמטי של חנוך לוין", ראה אור בהוצאת כתר ומרכז הקשרים

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ