ההיסטוריה לפי אלתרמן

מרדכי נאור מספר בספרו החדש, "הטור השמיני", את סיפור קורות הארץ באמצעות הטורים האקטואליים שכתב נתן אלטרמן

זיוה שמיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
זיוה שמיר

הטור השמיני (מסע היסטורי בעקבות הטורים האקטואליים של נתן אלתרמן) מרדכי נאור. הוצאת הקיבוץ המאוחד ואוניברסיטת תל אביב, 360 עמ', לא צוין מחיר

את הסוגה של "שירי העת והעיתון" לא ברא נתן אלתרמן יש מאין; בין בני דורו קדמו לו המשוררים יהודה קרני ואלכסנדר פן, ובין קודמיהם נזכיר את דוד פרישמן, שכתב מדי שנה ל"לוח אחיאסף" שיר מאירועי השנה החולפת, ואת ח"נ ביאליק שכתב אף הוא חרוזים מענייני דיומא. לכל אלה קדם יל"ג, ה"ארי" שבמשוררי ההשכלה ואביהם של חידושים ז'אנריים מופלגים. ואולם אלתרמן הביא את השיר הז'ורנליסטי לשיאים שקודמיו לא ידעום: בכמות, באיכות, באינטנסיביות.

מדי שבוע פירסם אלתרמן שיר בנושאים שעל סדר היום הציבורי, ובסך הכל כאלף "רגעים" (ב"הארץ") ו"טורים" (ב"דבר"), שהקוראים חיכו להם בשקיקה. רבים מאלה עמדו, ועדיין עומדים, במבחן הזמן. אחדים נכנסו ל"מחזור הדם" של הזמר העברי ("השיחות נמשכות", "על אם הדרך", "נאום תשובה לרב חובלים איטלקי" ועוד), ואחדים היו לשירים על-זמניים הנקראים מעל כל במה ("מכל העמים", "מגש הכסף", "על זאת" ועוד).

אלתרמן הגיב בטוריו על האירועים בעודם מתהווים: הוא קבע עמדות, והשפיע על הציבור ועל קובעי המדיניות; קוראי הטורים החלו מתבוננים בהתרחשויות דרך הפריזמה האלתרמנית: לא זו בלבד שנהנו מברק המחשבה והניסוח, אלא גם השתכנעו מההיגיון ומההגינות של אלתרמן.

במיוחד אמורים הדברים לגבי התמורה שחלה בציבור ביחס לערביי ישראל: עד ל"טור השביעי" זכו הללו לכינויי-גנאי "חברמניים" באין מפריע. בטרם כתב הסופר ס. יזהר את "השבוי" (1948) ואת "חירבת חיזעה" (1949), היו אלה טוריו של אלתרמן, למשל "מקרה פעוט" (1945), שעוררו את הדילמות האנושיות שבבסיס מערכות יחסינו השבירות עם האוכלוסיה הערבית המקומית. דווקא אלתרמן, "המקורב למלכות", הוקיע בטוריו מעשי עוולה ואיוולת, צבאיים ואזרחיים, כנגד המיעוט הערבי, עד כי טורו "על זאת" (1948) צונזר ואחר כך שוכפל וחולק לכל חיילי צה"ל.

ביאליק ואלתרמן זכו לתואר "משורר לאומי", אך כל אחד מסיבה אחרת. ביאליק נתן בשיריו ה"קאנוניים" וה"עממיים", בסיפוריו ובאגדותיו המעובדות, ביטוי נאמן לרוח האומה; הוא אסף קנייני רוח לאומיים, ערך וההדיר אותם, ותרם מזמנו וממרצו למפעלי ציבור רבי-משתתפים. בניגוד לביאליק, לא היה אלתרמן איש רעים להתרועע, ולא התראיין בכלי התקשורת, אך הציבור שראה בו "משורר לאומי" הבין כי אין לו מתחרה במפעל המונומנטלי שהעמיס על כתפיו, שעה שעקב בהתמדה, בתבונה ובכישרון, אחר האירועים הגורליים של העם והמדינה, והאירם מזוויות ראייה מפתיעות. בזמן פרסומם, היה לטוריו תפקיד חינוכי עצום, ובדיעבד נודע להם תפקיד תיעודי רב-ערך, שאותו מטעים מרדכי נאור בספרו החדש. היום אפשר לקבוע בוודאות, כי אין עוד יצירה המתעדת את ימי המאבק לעצמאות ישראל ואת שנותיה הראשונות של המדינה, בכל ריבוי צבעיהם וצלמי פניהם, כיצירת אלתרמן ("הטור השביעי" ו"עיר היונה").

אלתרמן החל לכתוב בעיתונות עקב צורך במקור פרנסה קבוע; נישואיו והולדת בתו חייבוהו למצוא משרה של קבע, והוא לא גילה נכונות לפנות לאחת הפרנסות השגורות של "קריית ספר" (הוראה, ספרנות, עריכה וכדומה). אבל עד מהרה החל מחבר את טוריו מתוך תחושת שליחות אמיתית. ציבור הקוראים ידע, כי לפניו משורר לאומי בעל עמדה מוסרית מוצקה, ולא משורר מפלגתי, המגן על איזו אמת צרה ואינטרסנטית: אלתרמן אמנם פירסם את טוריו בעיתונה של המפלגה השלטת, אך כפי שנאור מראה, הוא מצא עצמו חולק על בן גוריון לעתים מזומנות: בפרשת פירוק הפלמ"ח, בסוגיית אשפוז הילדים בשנותיה הראשונות של המדינה, בפרשת היחסים עם "גרמניה האחרת" וכו'. כשמצא אלתרמן לנכון לשבח את ההנהגה, מטעים נאור, הוא עשה כן לא מתוך מחויבות, אלא מתוך הכרת טובה על העול שלקחו מנהיגי הדור על עצמם בשעותיו הקשות של עמם.

*

מרדכי נאור, שעמד בעבר בראש גלי צה"ל וכתב ספרים רבים בחקר תולדות ארץ ישראל, מספר בספרו החדש, "הטור השמיני", את סיפור קורות הארץ באמצעות "הטורים" האלתרמניים, שליוו את האירועים. בעזרת ספרו יכול הקורא הצעיר, שלא הכיר את האירועים על בשרו, להיפגש עם אירועים ואישים מתולדות היישוב, המדינה שבדרך והמדינה הצעירה; ואילו הקורא הוותיק והבקיא יכול להיזכר באירועים המכוננים הללו, ששינו את פני העם והעולם.

ספרו של נאור מלווה את תמונת הפסיפס, שהעמיד אלתרמן ב"רגעיו" וב"טוריו", בהערות ובהארות, ההופכות את התמונה הסטטית לסיפור חי ומרתק. בשל רוחב היריעה (אלתרמן חיבר, כאמור, כאלף שירים אקטואליים), נדרשה כאן מלאכת כיווץ גדולה, המותירה רבים מפרטי התמונה מחוץ למסגרת.

עם זאת, ספר זה, ושני מפעלי ההדרה ההולכים ונשלמים (מפעלה של פרופ' דבורה גילולה, השוקדת על מהדורה מוערת של אותם טורים שלא נכללו במפעלו המונומנטלי של מנחם דורמן, ומפעלו של ד"ר גידי נבו האוסף את הטורים לפי סדרם, מראשיתם ועד סופם), ישמשו בוודאי בסיס למחקרים נוספים בעתיד (של חוקרי ספרות מזה, ושל חוקרי תולדות היישוב והמדינה מזה).

הרעיון שבבסיס ספרו של נאור, לספר בימינו אלה, מיתרון הפרספקטיבה ההיסטורית, את תולדות העם והעולם כפי שהם משתקפים מתוך הטורים (אשר שיקפו בזמנם את אירועי השעה), עולה אינטואיטיבית בקנה אחד עם רעיון אלתרמני מרכזי: אם הספרים משקפים את צבעי זמנם, אומרת יצירת אלתרמן בעקיפין, אזי ניתן גם לנער את הגיבורים, החנוטים בין דפי הספר, ולהפיח בהם חיים חדשים ומחודשים. לכן, בשירו של אלתרמן "כיפה אדומה" יוצאים גיבורי מעשיות הילדים הגרמניות אל היער, שצמרותיו הולכות ומתקדרות. לכן, בתגובתו הראשונה למשמע הבשורות המרות על גורל יהדות אירופה, כתב אלתרמן את טורו "מכתב של מנחם מנדל" ("דבר", 4.3.1942), שבו נבלעים הגבולות בין ה"טבע" ל"אמנות", בין המציאות לדמיון, ודווקא גיבורי הספרות המתים שורדים בו מן ההוויה היהודית הגדולה של מזרח אירופה, כדי להעיד ולספר לדורות הבאים על החיים שנמחו.

נאור התחקה בספרו, למשל, אחר מקור הצירוף "מגש הכסף", הלקוח מתוך דברי חיים ויצמן על שאין מדינה ניתנת על מגש של כסף, ומצא את הקשריו העיתונאיים האקטואליים של הצירוף; ואולם אלתרמן העביר צירוף זה ממסיבות הטרקלין של דיפלומטים במערב אל המסורת היהודית שמבית, המגישה את היילוד בטקס פדיון הבן על מגש כסף. שירו הופך את היוצרות: הילדים הירויים, שהלכו אל מותם והקריבו את חייהם, הם-הם מגש הכסף שעליה מוגשת המדינה. האמירה הפרדוקסלית הזאת אינה שקופה או בהירה כל עיקר: שירת אלתרמן "הקאנונית" הריהי שירה של בבואות והשתקפויות, וגם כאן עומד הסהר ואורו הכסוף מול הקערה הכסופה, שאותה מגישה העת האכזרית הזאת, ועל גביה הנער והנערה (הסהר וקערת הכסף כבסיפורו של ביאליק "החצוצרה נתביישה").

האומה הישישה, שעיניה כהו מזוקן ומעשן הקרב, אינה מזהה את בניה ושואלת "מי אתם?" (כשאלת יצחק הזקן "מי אתה בני", בראשית כז: יח; וכשאלת יעקב הזקן "וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה", בראשית מז: ח), והתוודעותם המצמררת מזכירה את התוודעות יוסף לאחיו, לאחר הימצא גביע הכסף ("וישלחני אלוהים לפניכם לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדולה", בראשית מה: ז).

משמע, השיר רומז שבזכות קורבנם של הנערים הללו תשקוט הארץ ותקום המדינה. המלים "טרם יום", המשולבות בין השיטין, ששימשו לימים את אלתרמן בשירו הידוע "בטרם יום" על אותם מלוחמי לטרון שמתו מיד עם עלותם על אדמת המולדת, טעונות במשמעויות שתקצר היריעה מלפרטן. לא שירים פשוטים וצלולים לפנינו, אם כך, אלא לכאורה. חזותם צלולה, ומתחת לפני השטח רוחשים לא אחת תהומות של טרגיקה ואימה.

בדור האחרון היתה כמעט כל חטיבה מחטיבות יצירתו של אלתרמן בסיס לספר מחקר: "כוכבים בחוץ" (אברהם בלבן), "שמחת עניים" (בועז ערפלי), "שירי מכות מצרים" (עוזי שביט), "חגיגת קיץ" (רות קרטון-בלום), מחזותיו (דבורה גילולה). עכשיו מצטרף ספרו של מרדכי נאור על "הטור השביעי" למדף הספרים האלתרמני, ונותרות חטיבת "עיר היונה" וחטיבת הפזמונים המצפות עדיין לגאולתן.

ספרה של פרופ' זיוה שמיר, "תיבת הזימרה חוזרת: על שירי הילדים של נתן אלתרמן", ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ