רבנו הקדוש, שרצה לעקור את תשעה באב

רבי יהודה הנשיא תיכנן לחלל מהפיכה ביהדות, שתביא לנירמול מדיני וכלכלי של היהודים ולשילובם במרחב הרומי. לשם כך היה מוכן להרחיק לכת בהקלה של עול המצוות. פניו המורכבות של רבי יהודה הנשיא משתקפות במונוגרפיה חדשה מאת אהרן אופנהיימר

יהושע שוורץ
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יהושע שוורץ

רבי יהודה הנשיא, מאת אהרן אופנהיימר, הוצאת מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל; גדולי הרוח והיצירה היהודית, 2007, 205 עמודים

"מימות משה ועד רבי (=רבי יהודה הנשיא) לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד" (תלמוד בבלי גיטין נט ע"א). מפעלו הגדול של רבי יהודה הנשיא - המכונה במקורות התלמודיים "רבי" או "רבנו הקדוש", ומתואר כמין מלך, משיח וגואל - היה חתימת המשנה, הספר השני בחשיבותו לתורה ביהדות. לדמותו מוקדש הספר, הראשון מבחינה כרונולוגית, בסדרה "גדולי הרוח והיצירה היהודית".

רבי, כרבים אחרים מ"גדולי הרוח והיצירה" בעבר ובהווה, ביהדות ומחוץ לה, היה אדם מורכב ומסובך. קל מאוד לכבד, ואף להעריץ, את דמותו של "רבנו הקדוש", אבל קשה לחבב את רבי יהודה, הנשיא והמנהיג הפוליטי-הדתי. אולי היה נצר למשפחת דוד, אך קורות החיים שלו שודרגו כבר בעת העתיקה, ועל כל פנים היה ייחוסו פחות מראשי הגולה בבבל. הוא היה קרוב לחוגים רומיים, מיודד עם עשירים יהודיים רחוקים מאוד מחז"ל, ועשיר גדול בעצמו. לא פעם זילזל במי שלא נמנו עם שכבות החכמים וגם בעניים. רבי מינה תלמידי חכמים כאוות נפשו, ולפעמים מנע מינוי מאלה שהיו ראויים לכך אבל העזו להתנגד להחלטותיו. הוא הסתכסך עם תלמידי חכמים והחליט החלטות הלכתיות נועזות, שחלק גדול מהן לא נתקבלו. למרות כל אלה, פעילותו ביצירה הרוחנית בעיצוב המשנה ובחתימת המשנה הביאו לביסוס מעמד החכמים ולהחלשתם של הנשיאים שהתחרו בהם על השלטון בעולם התורני.

בהתאם לדמותו של רבי, גם כתיבת הביוגרפיה עליו היא משימה מורכבת, ולמעשה - בלתי אפשרית. המקורות התלמודיים, עיקר המקורות העוסקים ברבי - שהרי אין הוא מוזכר במקורות רומיים - מוסרים מעט מאוד מידע על חייו. אין אנו יודעים את שנות הולדתו, עלייתו לכס הנשיאות ומותו. אין אנו יודעים איך נראה, אף שיש רמזים לכך שהיה בעל קומה, למשל. אבל אלה הן בעיות קלות לעומת טענות החוקרים, בעיקר בחו"ל, שאין בכלל ערך היסטורי למקורות חז"ל, ושהחכמים יוצרי הספרות התלמודית היו קבוצה קטנה, שולית וחסרת כל השפעה בחברה. על פי גישה זו, רבי "שלט" בעיקר בשחזורים היסטוריים-ספרותיים שנוצרו בדפי התלמוד. אהרן אופנהיימר, פרופסור בחוג להיסטוריה של עם ישראל, סבור שאפשר לחפש משמעות היסטורית וגרעינים היסטוריים במקורות חז"ל, ובמיוחד באלה בני זמנו של רבי, המשנה והתוספתא. בחיבורו הזה הוא מחייה את דמותו של רבי יהודה הנשיא ומציג לקוראים אישיות מרתקת ומנהיג נועז.

ימי כהונתו של רבי (שנת 175-220 בערך) היו תקופת הזוהר של עם ישראל בארצו, שבאה לאחר חורבן הבית השני. רבי יהודה הנשיא הביא לסיום את תהליך עיצובה מחדש של היהדות לאחר חורבן בית המקדש, תהליך שהחל בו רבן יוחנן בן זכאי ובמרכזו - המעבר מבית המקדש לבית המדרש. רבי העז להרחיק לכת מקודמיו; כך רחץ במעיינה של ציפורי בי"ז בתמוז, יום התענית לזכר הבקעת העיר על ידי טיטוס, "וביקש לעקור תשעה באב" (תלמוד בבלי מגילה ה ע"א-ע"ב). נראה שהיה נועז מדי: רבי ראה בתנאים הפוליטיים בימיו מציאות מאירת פנים ליהודים; אבל החכמים לא הסכימו למהלכיו, וטענו שרבי בכלל לא התכוון לבטל ימי צום אלה.

רבי ביקש להגיע לנרמול מדיני וכלכלי בחייהם של היהודים. הוא רצה שישתלבו במרחב השלטון הרומי במזרח, תוך כדי חיזוק היישוב היהודי. כך נתן פטור ממצוות התלויות בארץ, כמו שביעית ומעשרות, ליהודים שגרו בכמה ערים שתושביהם היו נוכרים, אבל השאיר יישובים אלה בתוך הגבולות ההלכתיים של ארץ-ישראל: "רבי התיר (=פטר ממצוות התלויות בארץ) בית שאן, רבי התיר קיסרין, רבי התיר בית גוברין, רבי התיר כפר צמח" (תלמוד ירושלמי דמאי פ"ב כ"ב ע"ג). שלושת היישובים הראשונים היו ערים נוכריות מובהקות ובהן מיעוט יהודי. הסכנה היתה שאם היהודים ימשיכו לשמור על מצוות התלויות בארץ, הם יתמוטטו כלכלית בתחרות עם שכניהם הנוכרים.

התקנות האלה היו רק חלק מן המהפיכה שתיכנן רבי. החקלאות היתה הענף הכלכלי העיקרי של יהודי ארץ-ישראל. המצוות התלויות בארץ, ובמיוחד שנת השמיטה, גרמו נזק כלכלי אדיר. המצוות התלויות בארץ, ובמיוחד המעשרות, היו קשורות לפולחן המקדש, שכבר לא היה אקטואלי. לכן אין להתפלא שרבי ניסה לבטל כליל את שמיטת הקרקעות בשנה השביעית: "רבי בעא מישרי שמיטתא" (רבי רצה להתיר שמיטה). אבל הניסיון עלה בתוהו; רבי נתקל בהתנגדותו העזה של פנחס בן יאיר, שנמנה עם ה"חסידים" ולא עם חכמי ההלכה המובהקים. לזכותו של רבי ייאמר שפנה מלכתחילה לקבל את אישורו של בן יאיר כדי שלא לגרום לפילוג בתוך העם.

רבי סבל לא מעט מהתנגדות החכמים, ובמיוחד אלה שהשתייכו לפלגים הרוחניים או החסידיים, כמו אותו פנחס בן יאיר. חכם זה נהג לא פעם בזלזול ברבי; מסופר עליו שלא היה מוכן להיכנס לסעודה בבית הנשיא שאליה הזמינו רבי מאחר שמצא פרדות לבנות בחצר רבי, דבר שמזכיר לו את מלאך המוות (בבלי חולין ז ע"א-ע"ב). לא רק החסידים ביישו את רבי. בחתונת בנו שמעון כתב מישהו על החופה, "עשרין וארבעה אלפין ריבואין דינרין" (=240 מיליון דינרים) הוצאו על חופה זו (בבלי נדרים נ ע"ב). אין ספק שמדובר בהגזמה, אבל הוצאות החתונה נראו למישהו מנקרות עיניים.

אישיותו הדומיננטית סופה שתרמה למעמד המיוחד של המשנה: "עמוד ברזל - משנה" (ויקרא רבה כ"א, ה). אמנם, במשך דור או שניים לאחר מותו של רבי נוצרו קבצים תנאיים נוספים, התוספתא ומדרשי ההלכה, אולם המשנה של רבי נשארה המצע הן של התלמוד הירושלמי והן של התלמוד הבבלי. דווקא חתימת המשנה איפשרה להפריד בין הנשיאות לבית הוועד, עולמם של חכמים. רבי אולי ניצח את החכמים בזמנו, אבל הכין את הקרקע לעליונות החכמים והתורה בדורות הבאים.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ