העיקר שיהיה נוף

לגור בבית ערבי ביפו ולהיות שמאלן; לחשוב שבטון ואספלט הרבה יותר הרסניים מאש וחומר נפץ; לטעון שנזקיהם של חומת ההפרדה וכביש 6 דומים; ולחוס על הער האציל והריחני יותר מאשר על התושבים, אולי אצילים וריחניים פחות. גדעון לוי, שכבר לא יהיה כנראה חבר בחברה להגנת הטבע, על "סוף הדרך" של צור שיזף

גדעון לוי
גדעון לוי
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
גדעון לוי
גדעון לוי

סוף הדרך: מותה של מדינה צור שיזף. הוצאת עם עובד, 314 עמ', 79 שקלים

לגור בבית ערבי ביפו ולהיות שמאלן; לחשוד בכל שכניך הערבים שהם משתפי פעולה עם הפורצים לביתך ולהיות נאור בעיני עצמך; לחשוב שבטון ואספלט "הרבה יותר הרסניים" מאש וחומר נפץ; לחשוב שנזקיהם של חומת ההפרדה וכביש 6 דומים; לחוס על הקטלבים, הדלבים, האלונים והער האציל והריחני יותר מאשר על התושבים, אולי אצילים וריחניים פחות; ולכתוב על כל זה ספר בעברית עילגת.

אני מודה: לא משתגע על אוהבי הטבע, לא חבר של קבע בחברה להגנת הטבע. בדרך כלל הם נוטים לקדש את הארץ על פני יושביה. בארץ כה מדממת, עושקת, מתעמרת ומקפחת, צריך אמות מידה אנושיות למאבק: האדם קודם לטבע. גם איכות הסביבה של ארץ נחרצת בראש ובראשונה בצדק ובמוסר של יושביה. לא בבולדוזר. כשנהפוך לחברה צודקת ליושביה, או אז אפשר יהיה להתפנות למר גורלם של הפרחים והזוחלים.

אבל אין זאת אומרת שאי אפשר לכתוב ספר מסע נוקב על ההרס בארץ ישראל; צריך רק לשמור על אמות מידה אנושיות ולכתוב אותו כהלכה. צור שיזף לא עשה לא זאת ולא זאת. "סוף הדרך: מותה של מדינה"? אולי כן, אבל לא בגלל כביש 6, אפילו לא בגלל היעלמותם של הקברנונים והסרטנים מחופיה.

*

אבל עזבו אתכם מהתוכן, ראשית כל הכתיבה. כבר מזמן לא קראתי ספר שנכתב באורח כה המוני, רשלני, מגושם, נוקט שפת רחוב בלי כל מאמץ ללטשה ולסגננה. האם כדי לאהוב את הארץ הזאת אין צורך לאהוב גם את שפתה? האם יופיה אינו כולל גם את יפי לשונה? הדוגמאות רבות מספור, אין עמוד בלעדיהן. "השחצנות וידיעת הכל מראש גורמת לאיך שהארץ נראית" (עמ' 30); "הקיר של סי-אנד-סאן זה המקום להתאמן באיך לשים זין על מה שמכונה האזרח הקטן" (עמ' 144); "לחרבן לעצמם את החיים ולדחוף את הראש מתחת לחרא" (עמ' 147); "זו אולי אחת הנקודות המפתיעות בחיה הישראלית. הם אף פעם לא מאשימים עצמם בכלום" (עמ' 200). כל השיבושים במקור.

זה לא שאין גם ניסיונות פואטיים: "הבננות הריחו בריאות"; "המעין מפטפט מים"; "למים היה ריח אפל ולח". אבל נוקב ככל שיהיה כתב האישום הזה, אי אפשר להחשות נוכח משפטים חסרי פשר כגון "העמוד הוא אחד המקומות המתוקים שהפקח שגורש ממנו הפך לסוג של גן עדן על ידי שיקום הטרסות, הבוסתנים ומערכת אמות המים" (עמ' 35), או "תמצית השבר הסורי אפריקאי, אחד המקומות הטובים בעולם" (עמ' 109). טובים למי? טובים למה?

כבר בפרקו הראשון מציג שיזף את ה"אני מאמין" המעוות שלו: "בטון ואספלט הרבה יותר הרסניים מאש וחומר נפץ" (עמ' 30). האמנם, שיזף? בטון הורג? אספלט שורף? הרי אפשר להיות נגד השתוללות הבנייה ההרסנית בארץ גם ללא ההפלגה המופרכת הזאת. אבל ממי שמזדעזע באותה מידה מכביש 6 ומחומת ההפרדה, קשה לצפות לגישה אחרת.

"גדר ההפרדה היא אלמנט שאי אפשר להתעלם ממנו" (עמ' 67), הוא משלם מס שפתיים נגד מעשה הבנייה הכי נפשע לאדם, לחי, לצומח ולנוף בארץ הזאת, אבל רק את כביש 6 הוא מכנה "מעשה תועבה". חומה שקרעה משפחות מיקיריהן, איכרים מאדמותיהם, מפרנסים ממקום העבודה שלהם, וגם קרעה את הנוף באורח חסר תקנה, חמורה פחות בעיניו מהכביש, יהיה התוואי שלו נפשע ככל שיהיה במונחים של חבצלות החוף.

שיזף מתקומם נגד השילוט בכביש, והעקומות העקומות-מדי שלו; "הגסות הישראלית אונסת את הנוף"? היא קודם כל אונסת בני אדם. שוחר איכות הסביבה שאינו רואה את זה, אינו שוחר איכות סביבה אמיתי. אולי לכן לא קמה לנו מעולם תנועת ירוקים הגונה כמו באירופה: שם לפעמים ירוקים הולכים עם שמאל אמיתי, לא מזויף.

גם כשהוא כבר מתפנה לתקוף את מיזם ההפרדה, הוא בשלו: היא עלולה להרוס את ואדי קלט, לבטן את נחל המעיינות המתוק שמתחת לבתיר ואפילו חלילה לפגוע במחראס דלאל. שומו שמים. במדינה שבה הזיזו פעם את תוואי הגדר בגלל שמורת האירוסים בגלבוע, תוך התעלמות בוטה משכניהם של האירוסים, הפלסטינים, קולו של שיזף עשוי ליפול על אוזניים כרויות. הרי לזכויות התרנגולים בלוליהם קמו כאן יותר מליצי יושר מאשר לזכויות הפלסטינים בכלוביהם.

"אולי מכיוון שאני יודע איך נראית מלחמה וכמה אין לה השפעה אמיתית על מה שהוא בדרך כלל תנועות גדולות של בשר וחומר נכתשים" (עמ' 30), הוא כותב על המלחמה האחרונה, הארורה, אבל גם כאן אינו מוסיף מלה על ההרג וההרס בצד השני. האם מוגזם לצפות משוחר איכות הסביבה נחוש ומעורב, שחרד לגורל ארצו והעולם, שיקדיש מלה להרס שזרענו לשווא בלבנון? שם זה לא איכות הסביבה? נכון, יש בספר לא מעט ניתוץ של מיתוסים - למשל, הכנרת כמקור מים חיוני, או התועלת בכריית הפוספטים - אבל הם מתגמדים לנוכח השקפת העולם הסלקטיווית והמוסר הכפול שעומדים בבסיס כל זה.

*

הכותב הוא תושב יפו. בית ערבי נטוש, אם להיות מדויקים. לא כל אחד מסוגל לגור בבית שתושביו ובעליו החוקיים נמקים באיזה מחנה פליטים, מי יודע היכן, בזמן שהוא יושב לכתוב בין כתליו את זעקתו נגד הפגיעה בנוף. כולנו גרים, כך או אחרת, על אדמות שהיו שייכות פעם לאחרים. אבל לגור בבית שבין כתליו היו פעם חיים של אחרים שנגדעו בכוח?

"כשבאתי ליפו כמעט עשר שנים לפני שפרצה האינתיפאדה, לא היו לי שום מחשבות עמוקות", הוא מתוודה, "לא ידעתי כלום. לא חשבתי על מלחמה ופליטים ורגשות (...) רציתי לגור בשכונה אורגנית שהבתים לא נבנו בתוכנית אחידה ושאפשר לראות מהחלונות את הים" (עמ' 187-188). בתים נגזלים כ"שכונה אורגנית", זו בהחלט גישה מרעננת, צריך להודות. אבל גם עכשיו רואה שיזף רק את הים מהחלונות. האם הוא רואה, בעיני רוחו, את בעלי הבית? מי שבנו אותו והורישו אותו מדור לדור? "דורית, שאני חולק אתה את הבית, אומרת שלגור ביפו זה כמו סרט טורקי" (עמ' 193). אני בטוח שבעבור תושביה המקוריים, "סרט טורקי" לא יהיה הדימוי הראשון שיחשבו עליו.

פרצו פעמיים לביתו. לא יפה. התושבים הערבים ביפו לא נחמדים. העובדה שהם חיים בתנאי מצוקה וקיפוח, דור ראשון אחרי אסונם, אינה מעלה ואינה מורידה. מי אשם בפריצה? השכנים הערבים. הוא משוכנע שהם שיתפו פעולה עם הפורצים וסיפרו להם מתי הוא לא נמצא בבית. האם היה חושב כך לו גר ברמת אביב? האם היה כך מחשידם? והנה שיא העיוורון מהחלון שפונה לים: "יפו לא השתנתה הרבה מאז ימי המנדט הבריטי" (עמ' 193). העיר שהיתה "כלת הים", שרוב תושביה אולצו להימלט, רק החלשים נשארו מאחור, ולא ניתנה להם האפשרות לחזור לבתיהם - "לא השתנתה הרבה". מה נאמר ומה נדבר? זה אולי סוף הדרך האמיתי, מותה של מדינה.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ