מה עשו השנים ללאונרד כהן

המוסיקאי והמשורר לאונרד כהן כבר בן 72, וספר שיריו החדש איננו טוב כמו קודמיו. ובכל זאת יש בו לא מעט עניין ויופי, כי מה שלא השתנה אצל כהן הוא המבט הכן והביטוי האמיתי והמדויק

דורון ב. כהן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
דורון ב. כהן

ספר הכמיהה לאונרד כהן. תירגם מאנגלית: קובי מידן. הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 234 עמ', 84 שקלים

לאונרד כהן כבר בן 72. אלו שיצירתו הותירה חותם בלתי נמחה על חייהם עוד בראשית דרכו המוזיקלית, אי שם בשלהי שנות השישים, נאלצים להכיר בכך שגם נעוריהם כבר נותרו הרחק מאחור. אבל אהבת לאונרד כהן איננה נחלתם של ילדי פרחים מזדקנים בלבד. ככל שחולפות השנים, הולכת ההערכה ליצירתו ומתפשטת; אמנים רבים מגלים את שיריו ומקליטים להם גרסאות משלהם, וקהילת אינטרנט שוקקת של מעריצים מונה בין חבריה צעירים רבים. מבוגרים וצעירים כאחד נמשכים עדיין אל האיכויות יוצאות הדופן של יצירתו, אל העדויות של תשוקה וכאב הנמסרות בכנות ובדיוק יוצאי דופן, אל השילוב המסחרר בין קדושה וחולין, גוף ורוח, אמונה ומין, אל החיוך בזווית הפה, שתמיד היה שם, גם כשרבים סירבו לראות אותו, אל היופי הצלול של המוסיקה שלו, ואפילו אל הקול שמגיש אותה, שתמיד היה מוגבל ביכולתו ועוד הלך והצטרד עם השנים, אבל נותר יחיד ומיוחד.

דומה שהשנים דווקא היטיבו עם לאונרד כהן. לא מכבר סיפר שלאחר מאבק שנמשך כל חייו, ולאחר שניסה את כל הפתרונות האפשריים - דת ופסיכולוגיה, סמים ותרופות - הצליח סופסוף להשתחרר מהדיכאון שממנו סבל רוב ימיו. הוא ממשיך עדיין לכתוב ולהקליט שירים, ותקליטיו המוקדמים מופיעים בגרסאות משופרות. ושוב יש לו בת זוג אוהבת, הזמרת אנג'אני (ולא אג'אני, כפי שנכתב פעמיים בתרגום שלפנינו, בדף התודות), שהלחינה ומבצעת את השירים שכתב עבורה.

ובנוסף לכל אלה, לאחר שתיקה ממושכת בתחום שבו התפרסם תחילה - כתיבת שירה - הוא הוציא בשנה שעברה ספר חדש, שרבים ציפו לו. ספרו המקורי האחרון התפרסם לפני זמן רב, בשנת 1984 (מאז פירסם רק כרך אנתולוגיה ובו מבחר מכתביו ושיריו המולחנים, ובסך הכל יצאו עד כה מתחת ידו תריסר ספרי שירה ופרוזה). הכרך הנוכחי מכיל בעיקר שירים שנכתבו במהלך העשור של שנות התשעים, אבל גם לא מעט שירים וקטעי פרוזה מוקדמים יותר, שלא נכללו בספריו הקודמים. השיר החותם את הספר נכתב עוד בשנת 1973 במדבר סיני, שם הופיע כהן בהתנדבות לפני החיילים במהלך מלחמת יום הכיפורים.

כהן סיפר בראיונות שהשינוי הגדול שעשה בחייו בשנות השישים, כשהפך ממשורר וסופר מוערך למלחין וזמר, נבע מכורח כלכלי, לאחר שהבין שלא יצליח להתפרנס מכתיבה בלבד. בהדרגה הוא זנח את הכתיבה הספרותית, ועורר עליו את ביקורתם הנוקבת של אנשי הספרות, בעיקר בארץ מוצאו, קנדה. אבל הוא המשיך להפנות את מיטב כוחו לכתיבת השירים המולחנים, והגיע בהם להישגים שאינם נופלים ממיטב השירה המוקדמת שלו.

היצירה שלו לבשה ממד חדש, והאפיק שבחר אמנם לא הפך אותו איש עשיר, בעיקר מפני שהקהל האמריקאי נותר ברובו הגדול אדיש ליצירתו, אבל איפשר לו קיום בכבוד. לאלו ששמרו לו אמונים מראשית הדרך, או שגילו אותו בשלב מאוחר יותר, הוא המשיך להגיש יצירות איכותיות, מולחנות וכתובות, שהעשירו את חייהם. כהן המשיך בכתיבת שירה וקטעי פרוזה באורח מזדמן, ומבחר מהתנובה הזו קובץ בכרך הנוכחי. קשה שלא להודות שאיכותם של השירים המקובצים כאן נופלת מזו של מיטב יצירתו המוקדמת, משנות החמישים וראשית שנות השישים. נדמה שלפחות חלק מהשירים שבספר הם בבחינת סקיצות, סימון אפשרויות, ולא שירים גמורים, אף שיש בהם שפע של הבחנות וביטויים קולעים.

המשורר, כמו תמיד, מודע לבעיה וחש צורך להתנצל, על כך וגם על כמה עניינים אחרים: "זכיתי לתואר משורר/ ואולי באמת הייתי/ זמן מה/ גם התואר זמר/ הוענק לי בנדיבות/ למרות/ שבקושי יכולתי לשיר בלי לזייף/ שנים רבות/ נודעתי כנזיר/ גילחתי את ראשי ולבשתי גלימות/ וקמתי מוקדם מאוד/ ושנאתי את כולם/ אבל נהגתי בנדיבות/ ואיש לא חשף אותי/ המוניטין שלי/ כגבר של נשים היה בדיחה/ שגרמה לי לצחוק במרירות/ במשך עשרת אלפי הלילות/ שבילתי לבד/..." (עמ' 159).

כהן בילה חלק ניכר משנות התשעים במנזר בודהיסטי בקליפורניה, בחסותו של מורה הזן שאליו הוא קשור כבר עשרות שנים. הוא הבהיר לא פעם שלא הפך בודהיסט, ושבעצם לא ממש התכוון "ללמוד" זן. הוא התעניין רק בפרקטיקה, ובקשר האישי עם המורה, והשהות במנזר לא שינתה את השקפותיו. הוא נשאר מחויב עמוקות למורשתו היהודית, כפי שניכר גם בספר הנוכחי (ממש בשעה ששורות אלה נכתבות, מסר כהן לפרסום בפורום האינטרנט העוסק ביצירתו חותם חדש שעיצב, שבו משולבות כפות ידיים נשואות בברכת כוהנים עם האות העברית ש' (שדי), ועם הסמל שעיצב עוד לפני שנים רבות, מגן דוד בצורת שני לבבות משולבים. הוא קרא לו "חותם הברכה להפסקת הפירוד").

גם בספר שלפנינו יש לא רק טקסטים כתובים, אלא גם איורים מקוריים רבים, כמעט בכל דף. אלו הם רישומים, ציורים בצבעי מים, במחשב ובטכניקות אחרות, שצייר כהן במרוצת השנים, והביא בהם לידי ביטוי עוד צד, מוכר פחות, באישיותו העשירה. רבים מהציורים הם קריקטורות בלתי מחמיאות, במיוחד של עצמו בשנים האחרונות. אבל בהתבטאות אופיינית הנלווית לאחד הרישומים הללו אומר כהן: "האמת שבקו מכריעה את כל השיקולים האחרים" (עמ' 86).

השירים והציורים כאחד נותנים ביטוי לנושאים שהעסיקו את כהן במרוצת כל השנים: אהבה וכאב, אמונה, רוחניות ומין, ואת כולם מאחדת התכונה המאפיינת את יצירתו יותר מכל: מודעות. כל הרגשות עברו עידון עם הגיל, ומה שלא השתנה הוא המבט הכן והביטוי האמיתי והמדויק.

וגם אם האיכות הספרותית איננה גבוהה כבעבר, עדיין יש בספר לא מעט יופי ועניין.

המהדורה העברית של הספר הופקה בצורה נאה, בדומה למהדורה המקורית, ובסוף הספר אף נוספו הערות הסבר לכמה עניינים, אבל למרבה הצער נפלו בהערות הללו לא מעט טעויות. הן בהערות והן בגב הספר נכתב שכאשר הוסמך כנזיר בודהיסטי, "קיבל על עצמו" (כאילו מדובר בעונש) "את השם ההודי ג'יקאן" (מה פתאום הודי? מדובר בשם שנכתב באותיות סיניות ומבוטא כשם יפאני) "שמשמעותו 'השותק', 'השקט'" (כלל וכלל לא, כפי שיודע כל מי שמתמצא קצת בכתב הסיני והיפני. בעניין זה התעוררו ויכוחים סוערים ברשת, עד שכהן עצמו הבהיר שאין לו מושג מניין נולד הפירוש הזה).

כמו כן תמוהה ההכרזה שכהן "הקליט תשעה-עשר אלבומים"; הוא הקליט בסך הכל אחד-עשר אלבומים מקוריים, ועל אלה אפשר להוסיף שלושה אלבומים מהופעות חיות ושלושה אלבומי אוסף, אחד מהם כפול (כנראה שכך הגיעו למספר תשעה-עשר). ומה נגיד על ההערה שנועדה להסביר שורה מאחד השירים (עמ' 232), ומבהירה שמשפט הפתיחה של "מובי דיק" הוא "קראו לי אחאב", לא פחות? על עניינים כגון אלה נאמר: "ולפני עיוור לא תיתן מכשול".

הייתי שמח אילו יכולתי לשבח את תרגומו של קובי מידן, אבל קשה לעשות זאת בלב שלם. אין ספק שנעשתה כאן עבודה רצינית וקפדנית יותר מזו שב"תרגומים" המבישים לכמה מספריו הקודמים של כהן שהתפרסמו בישראל. אבל תרגום שירה הוא עניין מקצועי, ומידן, למרות מאמציו הכנים, נכשל לא פעם בפתרונות לא מוצלחים. גם את הכותרת העברית שניתנה לספר קשה לשבח. במקורו נקרא הספר Book of Longing, ללא יידוע, ודומה שזוהי כותרת צנועה יותר מזו של התרגום. אין הספר מתיימר להיות הספר, בה"א הידיעה, על הנושא האמור. לו היה הדבר בידי הייתי בוחר בכותרת אחרת, אולי "ספר געגועים".

יצירתו של לאונרד כהן, המתפרשת כבר על פני יובל שנים, עשירה, מגוונת ורבת משמעויות מכדי שניתן יהיה לתמצת אותה בסקירה קצרה מעין זו. אין גם ספק שעבור קוראים ומאזינים שונים טמונות בה משמעויות שונות. אבל יהיו המשמעויות שאנו שואבים מיצירתו אשר יהיו, אפשר רק לשמוח על כך שהוא הזדקן בצורה מכובדת כל כך, שמר אמונים ליצירתו ולקהלו, ונותר עדיין אמן גדול, חי ופעיל, שטרם אמר את מלתו האחרונה.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ