איך נקלעה המהפכה הפרולטרית לנבדל

השאלה הנמצאת בבסיס ספרו של אמיר בן-פורת היא מדוע לא נוצר חיבור בין המרקסיזם והתנועה המרקסיסטית למשחק הכדורגל, ענף הספורט הפופולרי בעולם

משה צימרמן
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
משה צימרמן

מרקס באנפילד: מבוכתו של הקשר השמאלי אמיר בן-פורת. סדרת קו אדום, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 263 עמ', 79 שקלים

מבוכה היא לרוב מבוכתו של איש מדעי הרוח או מדעי החברה, בעת שהוא עוסק עיסוק מדעי בספורט, שהרי בעיני איש הרוח המכופתר וקהלו אין דבר המוני, גס ובלתי רציני יותר מעיסוק בספורט; גם בימינו, ימי לימודי התרבות, לא הרי העיון בתחומי השיח התרבותי האחרים כהרי הגלישה לכיוון הספורט. אפילו הספרות המקצועית והעיתונות המקצועית שבתחום זה אינן זוכות להערכה שזוכים לה שאר תחומי התרבות. וכדאי להסב את תשומת לבם של אלה שהמלים "ספורט" או "כדורגל" קשורות אצלם קשר אסוציאטיבי בל יינתק לדימויו של האוהד הממוצע של קבוצת בית"ר ירושלים, לכך שלא רק כתבי עת מכובדים עוסקים בספורט ורפואה או ספורט ופיזיולוגיה, אלא גם כאלה המתמקדים בסוציולוגיה והיסטוריה של הספורט כבר אינם זן נדיר.

אלא שגורל העיסוק האקדמי בספורט, ובכדורגל בפרט, הוא סיפור ידוע מראש לכל מי שיש לו בו חלק: בשעה שמשחק כדורגל ממלא יציעי איצטדיון ומהפנט מיליוני צופי טלוויזיה, סימפוזיון או הרצאה על כדורגל יעירו את עניינם של עשרות אנשים בלבד. מתברר שהעיסוק המדעי בחוויה הספורטיבית אטרקטיבי הרבה פחות מהחוויה עצמה.

*

הסוציולוג אמיר בן-פורת ביקש לכתוב ספר על ההקשר החברתי של הכדורגל; ספר מדעי ורציני, כמובן, עתיר ידע והערות שוליים. כדי לא להבהיל את הקורא אוהד הכדורגל, משווק הספר על גב העטיפה כחיבור העוסק "בתפקיד הפוליטי שמילא או לא מילא הכדורגל בתנועות השמאל". לעומת זאת, כדי שיימצא הולם גם בעיני מדענים "אמיתיים", ניסח בן-פורת בגוף הספר את מטרתו כך: לטפל "ביחסו של ה'שמאל' לכדורגל מצד התיאוריה" (עמ' 28); "להבין את היחסים בין הכדורגל כתופעה תרבותית שאומצה ונוכסה על ידי מעמד העובדים לבין התיאוריה המרקסיסטית" (עמ' 91); לענות לשאלת "היחסים בין התיאוריה המרקסיסטית לכדורגל" (עמ' 206); ולהסביר "מדוע לא נוצר חיבור תיאורטי בין המרקסיזם למשחק הכדורגל" (עמ' 9).

שוב ושוב חוזר בן-פורת על הסתירה שנוצרה בין הצלחת הכדורגל כספורט של פועלים, לבין הזנחת העיסוק התיאורטי של המרקסיזם בכדורגל. זהו פשר שמו של הספר: מרקס התיאורטיקן לא ישב (באופן מטאפורי, כמובן) עם הפרולטריון במגרשה של קבוצת ליברפול. מקור הבעיה, לפי בן-פורת, בכך ש"התיאוריה היא שהחזיקה את מרקס מחוץ לאנפילד" (עמ' 244), לאמור: מיקומו של הכדורגל בתיאוריה המרקסיסטית ב"בניין העל", שעה שבבת עינה של התיאוריה ב"בסיס". זו האמירה שחוזרת כמנטרה במשך הספר ונותנת את התשובה הפשוטה לשאלה המדריכה אותו.

אלא שבמאמץ להעלות את הדיון על כדורגל לפסים מדעיים פסע בן-פורת "גשר אחד רחוק מדי"; במקום להישאר בתחום השאלה האקוטית באמת של ההקשר החברתי של הכדורגל במשך 150 שנה, הוא עבר לדיון בשאלה שעבר זמנה. ומכיוון שהכיוון מלאכותי, הקוראים נזקקים להגיע לשליש הספר כדי למצוא סופסוף את "מסגרת הדיון ורכיביו הראשיים" (עמ' 77). עם כל הכבוד, מה טעם יש היום לחבוט בהושענא החבוטה כל כך של מרקסיזם, מרקס ומה שקרוי "שמאל" גם מן הזווית של העיון בספורט? גם הסיום אינו בחזקת נחמה: מרקס נמצא בדרך לאנפילד מכיוון שהפוליטיקה המרקסיסטית פעלה במקום שהכזיבה התיאוריה המרקסיסטית. ומה רבותא יש בכך היום? האם הישג זה עדיף על "המרקסיזם שהגיע לאיצטדיון לנין במוסקבה (...) מרוט, מפורכס, מתוקן" וזכה על כן לביקורתו החריפה של בן-פורת (עמ' 67)?

השאלה הנספחת, "מדוע אינטלקטואלים יראים מכדורגל" (עמ' 77, ובהרחבה מעמ' 112 ואילך), אמורה כנראה להרחיב את קהל קוראי הספר; אלא שהשאלה בנויה על הכללה גורפת וחד צדדית. עם כל הכבוד, אסכולת פרנקפורט איננה בבחינת מדד לעמדתם של אינטלקטואלים מן השמאל. די לראות מה חשב ברטולט ברכט על הספורט כדי להגיע לרוויזיה של ההכללה האמורה או כדי לא לצפות עד למפנה של שנות ה-60 של המאה ה-20 כדי להגיב לתגובת האינטלקטואלים בשמאל לספורט. כל חוקר בתחום מכיר את המאמר בעיתון האינטלקטואלי והשמאלי "Querschnitt" משנת 1930, שבו מכיר האינטלקטואל בספורט כדת של המאה ה-20.

בן-פורת מצוי בספרות העוסקת הן בפנומונולוגיה של הסוציאליזם והן בסוציולוגיה של הספורט. הוא מתאבק לא רק בעפר רגליהם של מרקס ולנין, אלא גם של גראמשי, אלתוסר ואסכולת פרנקפורט, או של בן-גוריון, נחמן סירקין ודב בר בורוכוב. ואולם דווקא נקודת מוצא מאירת עיניים - "תהליך התרבות", ספרו של נורברט אליאס - הוחמצה, אולי משום שהדיון בהיסטוריה אינו הצד החזק של החיבור, לעומת הסוציולוגיה. דווקא שם, בלימודי ההיסטוריה, ישנו קולר לתלות בו דיון על מקומה של תרבות עממית בחברה מעמדית משתנה.

מי שמדקדק יבוא ויטען נגד בן-פורת שאינו מקפיד על הבחנה שיטתית בין מרקס, מרקסיזם וסוציאליזם. אבל יותר מדקדוקי עניות יש בדרישה להגדיר היטב את הקטגוריות "משחק", "ספורט" ו"כדורגל" ולהבדילן זו מזו. ההיסטוריון יוהן הויזינחה, שנזכר בספר רק כבדרך אגב, הבדיל בספרו "האדם המשחק" הבדלה חשובה בין משחק לספורט, וכל מי שעיסוקו בתרבות הגוף נותן את הדעת גם על ההבדל הגדול בין התעמלות לספורט, הבדל שכל דיון בתרבות הגוף הגרמנית (ודרך תלמידתה הציונית, גם בזו הישראלית) אסור שיתעלם ממנו.

הפרק העוסק בגרמניה (עמ' 52-56) - במקום שבו גדל מרקס ושבו עוד לפני שעזב לצרפת ואנגליה היתה ההתעמלות (Turnen) מכשיר ליצירת תודעה לאומית - לוקה ביסודו באי הבחנה זו. הפעילות הגופנית הקרויה התעמלות, מבית מדרשו של אחד מאבות הלאומיות הגרמנית, "האב המעמל יאהן", אמורה היתה לחנך בעיקר את הבורגנות הגרמנית לעממות (לאמור, לחיזוק ה"פולק" הגרמני).

הצטרפות הפועלים לתנועה זו, עוד לפני שניכסה לעצמה גם את הספורט התחרותי, כבר היה בה די כדי "לברגן" את תנועת הפועלים. עוד הרבה לפני שאגודות מתעמלים נהפכו לאגודות של התעמלות וספורט גם יחד, מרקס יכול היה לראות את הסכנה הקיימת בפעילות הגופנית המאורגנת לתודעה הפועלית, ולכן אין פלא שמלכתחילה היה מסויג ממנה.

העובדה שמרקס ואנגלס פעלו משנת 1849 באנגליה, הסבה את עיקר משקלו של הספר שלפנינו אל ארץ זו ואל המטאפורה של אנפילד (כאמור, אצטדיון הכדורגל של קבוצת ליברפול). אלא שלא אנגליה אלא גרמניה והיבשת היו בעת הזאת לארצות הסוציאליזם, והכדורגל עוד לא היה אז מפעל המונים בינלאומי. לדבר על ארץ ה"לייבור" - שנוצר כשנות דור לאחר מפלגת הפועלים הגרמנית - כפרדיגמה של הסוציאליזם לא יהיה מקובל על חוקרי הסוציאליזם והפרולטריון.

אנגליה, שהיא אמנם מולדת הכדורגל אך לא נחלתו הבלעדית, היתה היוצאת מן הכלל, כפי שיודע כל מי שאמון על מחקר משווה. זהו המכשיר המדעי העיקרי שלא נעשה בו די שימוש בספר: "שאר ארצות אירופה" וברית המועצות זוכות בו לחמישה עמודים בלבד (עמ' 63-68). האם לא ראוי לבחון ממש את מקום הכדורגל באזור הרוהר (שאלקה, דורטמונד, וופרטל וכו') ואת תפקיד הסוציאליזם שם בהשוואה למקרה האנגלי?

*

אבל לא רק סוציאליזם וכדורגל בהשוואה בינלאומית חסרים בספרו של בן-פורת, אלא גם ההשוואה בין הכדורגל למיני ספורט פופולריים אחרים. כל כמה שהיה הכדורגל פופולרי, סקירה היסטורית אינה יכולה להימנע מהשוואה (גם לצורך בחינת עמדות של פרולטריון וסוציאליזם), למשל עם האיגרוף או עם הבייסבול, "הבילוי הלאומי האמריקאי". כדאי לשאול, ולו כדי להעמיד במבחן את התזה של הספר, אם יש קשר בין חוסר ההצלחה של הסוציאליזם בארצות הברית לבין חוסר ההצלחה של הכדורגל. דיון בבעיה "מדוע לא הגיע מרקס ל'Fenway Park' או ל'Wrigley Field'" יכול להיות מרתק לא פחות.

ולא רק למיני ספורט אחרים יש להשוות, אלא לפעילויות פנאי אחרות - הקרקס או האופנה. ואם בהשוואה עסקינן: אפשר היה להשוות את העמדה התיאורטית של הדת החילונית הסוציאליסטית עם עמדת מוסדות הכנסייה ביחס לספורט, בעיקר במאה ה-19, כאשר הספורט נראה כמתחרה על אותם קהלים בתקופה של הרחבת זמן הפנאי. נכון, במימוש הצעות אלה תיפרץ מסגרת הספר, אבל הצגת השאלות מאפשרת הצצה לכיווני שאלה ותשובה אחרים מאלה שהוצעו על ידי מחברו.

"המבוכה של הקשר השמאלי" אמורה לנבוע גם מטעויות שנפלו בספר, החל בפליטות קולמוס (למשל, הסדר האלפביתי שנפגם ברשימה הביבליוגרפית בעמ' 255 או כתיב משובש במונח "Gastarbeiter" בעמ' 242) וחזרות רבות על אמירות ונתונים, וכלה במה שמעבר לכך: בניגוד לנאמר בספר, ברית המועצות לא היתה קיימת לפני מלחמת העולם הראשונה (עמ' 67), הילפרדינג לא היה סוציאליסט רוסי (עמ' 90), וגרמניה של אמצע שנות ה-20 לא היתה יוצאת מן הכלל בעניין ההתייצבות הכלכלית (עמ' 101).

בנוסף, האולימפיאדה הראשונה לא התקיימה בשנת 1886 אלא עשר שנים מאוחר יותר (עמ' 95), והמרקסיזם כן התייחס למגדר (עמ' 95) - למשל, ספרו הקלאסי של אוגוסט בבל, "האשה והסוציאליזם", הוא אבן פינה לעניין זה. ובספר כזה, חלילה שהגדרת ה"נבדל" תהיה פגומה (עמ' 218)! ועוד: בספר היוצא לאור ב-2007 אפשר היה לעדכן את נתוני היסוד לגבי ההשתתפות באליפויות העולם מעבר לשנת 2002 (עמ' 96).

כשמגיעים לפרק הישראלי שבספר, הקוראים המקומיים נמצאים במבוכה מסוג מיוחד. הדוגמה הישראלית בספר חריגה כבר מבחינה זו שהיא היחידה שבה פונה המחבר למקורות ראשוניים ולא רק לספרות המשנית. אבל חשוב מכך: דוגמה זו, האמורה להדגים את החידלון העקרוני של החשיבה המרקסיסטית בכללה ואת הכלל המוביל את ההסבר ההיסטורי שבספר, דוחקת לשוליים את העניין המייחד את הספורט הישראלי, ומלמד על הקרבה בין תרבות הגוף הישראלית לזו הגרמנית הישנה: תרבות הגוף הציונית ביסודה אינה אלא הכנה קדם-צבאית בידיים לאומיות - לא פעילות פנאי ולא כלי בידי המעמד במלחמת המעמדות. וכך, בהקשר המקומי, התשובה לשאלה "מדוע לא הגיע מרקס (או ברל) לבלומפילד" אינה מתמצה בפתרון הבעיה "מדוע לא הגיע מרקס לאנפילד".

פרופ' משה צימרמן מלמד בחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ