"המחזיקים מעמד מול הרע בזכות היותם מרעים בעצמם"

השאלה שנמצאת בלבו של הספרון הקטן שחיבר אטיין דה לה בואסי באמצע המאה ה-16 היא שאלה בוערת גם כיום: מדוע מסכימים בני אדם להשתעבד מרצונם החופשי לשלטון? התשובות שלו לשאלה הזאת מאתגרות במיוחד, בעיקר מפני שהן מגלות כי מי שבאמת משעבדים את נפשם לשליטים הם לא המוני העם הנבערים אלא דווקא האליטות

גדי אלגזי
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
גדי אלגזי

על ההשתעבדות מרצון אטיין דה לה בואסי. תרגום והערות: ראובן מירן, אחרית דבר: אלי בר-נביא, הוצאת נהר, 103 עמ', 59 שקלים

ראובן מירן והוצאת נהר נותנים בידינו חיבור רדיקלי נוסף בתרגום קולח ובהיר לעברית: ספרון צנום, שבעוד 23 שנה ימלאו 500 שנה להולדת מחברו, אטיין דה לה בואסי. מוצאו של לה בואסי ממשפחה פרובינציאלית רמת מעמד, שהוציאה מקרבה אנשי צבא ומשפטנים, עמוד השדרה של הסדר החברתי. צרפת של ימיו היתה משוסעת במאבקים בין פרוטסטנטים לקתולים והמלוכה הצרפתית ניווטה את דרכה בין הסיעות הנאבקות. כמו רעו הטוב הצעיר ממנו, מישל דה מונטיין, התמנה לה בואסי לכהן בפרלמנט של בורדו. דרכו הובילה אותו מעלה, אל חצר המלכות.

הוא קיבל על עצמו משימות פוליטיות חשובות בשליחותה, אך מת ממחלה לפני שמלאו לו 33 שנה. האם זהו אכן האיש, שהותיר בידינו חיבור רפובליקאי המלעיג על המלכים ומטיח בפני קוראיו, כי הרודנות נמשכת כל זמן שהם ממשיכים לתת לה יד?

החיבור לא התפרסם בימי חייו הקצרים של לה בואסי (1530-1563). גם מישל דה מונטיין נמנע מהוצאתו לאור וכאשר גילה כי פורסם בלי ידיעתו בקונטרס בשנת 1574, הוא מיהר להגן על שמו הטוב של ידידו וטען כי אין זה אלא תרגיל בית ספר של הומניסט צעיר, שנכתב עוד בטרם מלאו למחברו 18 שנה.

ובכן, קיראו ושפטו בעצמכם. ממרחק הזמן, נראה כי לה בואסי מבקש להשיב לאחת השאלות המכריעות של חיינו: שאלת השעבוד מרצון לרודנות. לא קל לקרוא פמפלט פוליטי רצוף רמזים פוליטיים עכשוויים וכתוב בלשון הלמדנות ההומניסטית. כמנהגם הטרחני למדי של ההומניסטים, מפתח לה בואסי את טיעונו בעזרת מאגר הדוגמאות הסגור, שמספקת לו הספרות הקלאסית: סיפורי מיתולוגיה ופרשיות ההיסטוריה היוונית והרומית, היירון רודן סירקוז, יוליוס קיסר, ברוטוס וסנקה: זהו עולם הדמויות והדוגמאות הקלאסי המשמש אותו.

גם אם יצלחו קוראים בני זמננו את הדוגמאות הקלאסיות המתיימרות לחיי נצח, הם יחמיצו בוודאי את הרמיזות הפוליטיות, שאותן הגניב לה בואסי לטיעונו: הרמזים הלועגים למנהגם של מלכי צרפת השתולים בטקסט, ההערות הארסיות על יומרתם לחולל נסים או להימשח למלכות בשמן. "אשר לי", כותב לה בואסי, "איני רוצה להאמין שלא היו אלה הבל, שהרי לא לאבותינו ולא לנו ניתנה עד כה סיבה להטיל ספק בהם". אשרי המאמין. המלכים המרושעים, אלה המוכרים לנו מספרי ההיסטוריה העתיקים, הוא כותב, "מגייסים שכירי חרב זרים מכיוון שאינם מעזים להפקיד נשק בידי נתיניהם שבהם התעמרו". מלכי צרפת החסודים, הוא מוסיף, נהגו גם הם כך - "אך היה זה יותר כדי לחסוך בחיי נתיניהם שלהם. הם לא חסו על כספם אלא על חיי נתיניהם".

לדברים האלה יכולה להיות גם משמעות אקטואלית בימינו. בעולם שבו בעקבות הלאמתה ההמונית של הלוחמה בעידן המודרני, אנו עדים גם להפרטה גוברת של שירותי לחימה - מחברות השמירה הפרטיות המאבטחות את הקמת גדרות ההפרדה ועד לצבאות הפרטיים שמעסיקים האמריקאים בעיראק - יש טעם לעצור ולחשוב על הדברים, וכאשר עומדת לרשותנו מסורת ארוכה של מחשבה על מחירו של המוות למען המולדת, הגיע הזמן לחזור ולחשוב על משמעותו החברתית של ההרג המופרט.

וכך אנו נותרים עם לב הטיעון עצמו שפורש בפנינו לה בואסי; השאלה שהוא מציב היא אכן בליבנו: בדבר מקורות השעבוד מרצון. לא השעבוד המבוסס על הכפייה והאיום, ואף לא זה המבוסס על אותה מזיגה של אהבה ויראה, שעליה הפליאו רבים לכתוב, אלא נכונותם של בני אדם להיות משועבדים מרצונם. לה בואסי אינו עוסק בהתהוותו של השעבוד, בתהליך שבו מתמסרים בני אדם לזרועותיו של הרודן - לא בהשתעבדות אלא בשעבוד.

כאן אני חולק על החלטתו של המתרגם לתרגם את המונח "Servitude" שבכותרת - המעוגן היטב בשיח המשפטי של תקופתו - כ"השתעבדות". המלה הזו מציינת שעבוד, עבדות וצמיתות כאחד, וכל שלושת המושגים היו במרכזן של שאלות פוליטיות בוערות בחברה הצרפתית, שבה הצמיתות הלכה ונעלמה, ובעולם של המאה ה-16, שבו העבדות הלכה והתפשטה בעולם החדש. זהו העולם שבו קשה להעלות על הדעת שאדם ימשיך ויישא על עצמו מרצונו את מכוות הברזל של העבדות וחרפת הצמיתות. מדוע, אם כן, נמשך השעבוד כאשר קל כל כך להסיר את עולו, הוא כותב בהתלהבות של מי שמבקש להחיש את הקץ.

*

לה בואסי אינו עוסק כלל ברגע מכונן כלשהו שבו נבנים יחסי השעבוד. בכך הוא ניצב מול מסורת עתיקה, החושבת על מוסדות חברתיים באמצעות האירוע הראשוני שבו לכאורה התבססו, או מתמקדת בדמותו של האדם שנתן להם צורה, או במשמעותו של "הטקסט המכונן" שבו התגלמו. וטוב שהוא נמנע מכך, שכן המחקר התמלא בשנים האחרונות בטקסטים ורגעים "מכוננים", שאיפשרו להיסטוריונים רבים לחזור ולעסוק ב"אנשים גדולים" וב"טקסטים גדולים", ממש כמנהגם מימים ימימה, תוך התעלמות מכך שמשמעותם של הטקסטים, כמו תפקידם של הרגעים, נקבעים בדיעבד.

לה בואסי עקבי בדרכו זו: גם תכונותיו האישיות של הרודן עצמו אינן משמשות אותו כהסבר לשעבוד - לא נמרוד, "גיבור ציד", ולא אלכסנדר מוקדון, המפליא בתעוזה ובחוכמה. לא תכונותיו הממשיות של השליט ממלאות תפקיד בטיעונו של לה בואסי, אלא אלה המדומיינות. יש מקוריות עצומה (ואולי גם שיקולים פוליטיים מעשיים) בהחלטתו של לה בואסי לא לעסוק במשעבד ולא ברגע השעבוד, אלא בתהליך החברתי המתמיד של שעתוק השעבוד. אין ספק: הפמפלט הפוליטי שלו הוא תרומה מובהקת לסוציולוגיה הפוליטית.

לה בואסי מציע שלוש תשובות לשאלתו, כולן חשובות. האחת מתמקדת בהרגל: בני האדם נולדו להיות חופשיים, אך אם הם גדלים תחת שעבוד, משתכח מלבם טבעם האמיתי והם מסכינים-מסכימים לשעבודם. תפקידם של החותרים תחת הרודנות להזכיר לבני אדם את חירותם הראשונית האבודה. זוהי תשובה שיש לה שורשים מובהקים במחשבה החברתית העתיקה. מאחורי כוחו של ההרגל מסתתרת יכולתה של ההיסטוריה לעצב מחדש את בני האדם, והמחשבה על ה"מנהג הרע", המשחית את דמותם של בני אדם, פורצת את הדרך - על דרך השלילה - לרעיון שאפשר לעצב אותם מחדש, שבכוחם של בני אדם לקחת את ההיסטוריה לידיהם ולעצב את עצמם מחדש.

תשובתו השנייה של לה בואסי מוכרת יותר: קרקסים ומשחקים, אמונות הבל ושעשועים, בקצרה - אידיאולוגיה ותרבות מעוורות את עיניהם של הנתינים, משרישות בהם אהבה ויראה לרודנים השולטים בהם. גם זו תשובה עתיקה, שזכתה לניסוחים ופיתוחים שונים בהמשך, בעת החדשה. נמרוד - כך למדו ההיסטוריונים הנוצרים בימי הביניים מפרשני המקרא היהודיים - כונן את השעבוד החברתי. ונמרוד היה "גיבור ציד" - "צד דעתן של בריות" (רש"י), האיש שכונן שעבוד פוליטי ושעבוד לאלילים בעת ובעונה אחת.

שתי אלה הן בלי ספק תשובות חשובות, אך לא בהן טמונה מקוריותו של לה בואסי. התשובה המקורית ביותר שהוא מציע היא פרוזאית הרבה יותר: השעבוד מרצון מבוסס על שיתוף פעולה, על נכונותם של אנשים לשרת את השליט בתמורה להתחלקות בפירות השלטון. לא רודן בודד לפנינו, אלא ידיו ורגליו הרבות, עשרות ומאות ואלפים של אנשים הנוטלים חלק, איש-איש בדרכו, בטובות ההנאה של השלטון - במחיר השעבוד העצמי שלהם עצמם לשררה. לא תעתועים ולהטים אלא אינטרסים ממשיים מסבירים את השעבוד מרצון; לא העבר המטביע אותות עמוקים בהווה אלא שעבוד הנבנה מחדש שעה-שעה מכוחם של מי שלוקחים בו חלק. אלפי אנשים "תומכים ברודן בשרשרת בל תינתק המחברת וקושרת אותם אליו".

הנקשרים לרודנות נשכרים מכוחה ונקשרים בעבותות, שהם עצמם קשרו סביב עצמם. לה בואסי מפליא לתאר את מצבם: לא אהבה וידידות שוררת בינם לבין שליטם, אלא חשש וחשד הדדי; זכויות היתר וטובות ההנאה שלהם שבירות ופגיעות, וכל מה שצברו יכול להילקח מידיהם ממש כשם שניתן להם. שנאתם של הנתינים מופנית אליהם, באי כוחה המוחשיים של השררה, ולא אל השליט הסמוי מן העין: עמים שלמים "יודעים את שמותיהם" של משרתי השררה ו"מונים את פשעיהם". "הם משגרים לעברם אלף עלבונות, אלף גידופים, אלף קללות. כל התפילות, כל המארות מכוונות נגדם (...) ואם יש לעתים המעמידים פני חולקים להם כבוד, הרי שבה בעת הם אוררים אותם בסתר לבם ומתעבים אותם יותר מאשר את חיות הפרא".

זוהי דמות השררה בעיניו של לה בואסי: לא כוח עצום הבולע את נתיניו, אלא כזה הקם מתוך השתעבדותם ושירותם לו; ולמרות המסורת האנטי מונרכית המתמקדת בשליט עצמו, אין הוא משרטט מוקד אחד ברור של כוח אלא אינספור פעולות של שיתוף פעולה. במובן מסוים, לה בואסי מבצע כאן תרגיל רטורי. בתחילת חיבורו, כדי לחדד את השאלה בדבר השעבוד מרצון, הוא מדגיש, כי הרבים משועבדים פה ליחיד: לאדון הזה, שאתם משועבדים לו, הוא מדגיש, "אין יותר משתי עיניים, שתי ידיים, גוף אחד", ולקראת סופו של החיבור הוא מסיק שאם מחשיבים את כל מעגלי האנשים המשתפים פעולה עם הרודנות, מספרם של אלה המפיקים מכך טובות הנאה משתווה כמעט למספרם של שוחרי החירות. האדם המשועבד שבו מדבר לה בואסי, צריך לזכור, הוא גבר, בעל בעמיו, הסובייקט הקלאסי של התיאוריה הפוליטית הרפובליקאית.

*

לה בואסי גם מכוון את דבריו, לפחות בתשובתו השלישית שאליה מוביל כלל חיבורו, אל בני מעמדו, כך נדמה: איכרים ובעלי מלאכה הנמצאים מחוץ למעגל המכושף של הכוח, שאותו הוא מסמן, ובדבריו הוא מבטא שוב ושוב מידה הגונה של זלזול בהמון הנבער, כראוי למעמדו ולהשכלתו. אך דווקא ההבחנה המעמדית הזו שביסוד דבריו חשובה כדי להעשיר את מחשבותינו על החירות ועל השעבוד.

מבחינתו של לה בואסי, אלה שבאמת משעבדים את נפשם לרודנות הם אלה המתקרבים אליה, החוסים בצלה: "עובד אדמה ובעל מלאכה, גם אם הם משועבדים, יוצאים ידי חובתם בכך שהם מצייתים". לעומת זאת, המקורבים לרודן והמחניפים לו, "אין די להם בכך שיעשו כרצונו, עליהם גם לחשוב כרצונו, ולעתים תכופות, כדי לספקו, להקדים ולחזור את מאווייו ודרישותיו". עליהם "להקריב את טעמם לטעמו, לאנוס את מזגם ולפשוט מעליהם את טבעם".

לה בואסי אינו מנסה אפילו להבחין בקפידה בין גוף לנפש, בשעה שהוא מבקש לתאר את האפקטים החברתיים של השעבוד לשליט: "עליהם להיות קשובים למוצא פיו, לקולו, למבטיו, למחוותיו: על עיניהם, רגליהם וידיהם להיות דרוכים כל העת בעודם מנסים לצפות את רצונותיו ולנחש את מחשבותיו".

דברים כדורבנות. יש מתח מובנה ופורה בין מהלך מחשבה זה, המייחס אותה אמונה בצדקת סדר הדברים, הממלאת תפקיד מרכזי כל כך במחשבה המודרנית על יציבותו של השלטון, דווקא לאליטה ולא לאנשים הפשוטים, לבין הנחתו השמרנית של לה בואסי, כי המוני העם נבערים מדעת וקל לרודן לקנות את לבם. אך בימים שבהם דווקא רבים בתוכנו, ודווקא מבני מעלת החברה, המבקשים להתגדר בתואר "ביקורתיים" ומשוכנעים שדווקא ההמונים הנבערים הם שמאמינים בדברי השליטים אמונה עיוורת ומשועבדים ל"חרושת התרבות" - יש באמת צורך בדבריו של לה בואסי.

אך ברמה אחרת רומזים דבריו של לה בואסי הרחק מעבר למעגל הקסום והמוקסם של המתחלקים בשררה ובטובות ההנאה; הם מעלים שאלות על עקבותיו העמוקים של הדיכוי והתגובות לו, שנוגעות לכולנו, גם אלה המקפידים להתרחק ממנעמי השלטון. הנה גם אנו כאן, "עלובי החיים" (כך מתרגם מירן), "המחזיקים מעמד מול הרע בזכות היותם מרעים בעצמם - לא לזה שמרע להם, אלא לאלה אשר כמותם סובלים ממנו, אך הנם חסרי ישע".

פרופ' גדי אלגזי מלמד בחוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ