ראובן מירן
ראובן מירן

על המקום זלי גורביץ'. הוצאת עם עובד, 223 עמ', 78 שקלים

דומה שאין דבר מורכב יותר ממה שנראה במבט ראשון פשוט ומובן ביותר, כמעט מובן מאליו. למשל, מקום. לפי ההגדרה הטריוויאלית במילון אבן-שושן, "מקום", מלה שמוצאה כנעני, הוא "שטח או נפח מסוים שכל גוף תופס או שהוא יכול לתפוס". לא פלא שמקום הוא גם כינוי לאלוהים, שבהגדרה העממית נמצא או יכול להימצא בכל מקום (וגם לא להימצא בשום מקום, כי בהיותו אלוהים הרי הוא כל-יכול).

כשהיינו ילדים במושבה, "מקום" היה כינוי תמציתי למעין גן-עדן אבוד, "מקום" חשאי, סמוי מן העין, שרק שותפי סוד בודדים הורשו לדעת על דבר קיומו ועל מיקומו. פעם היה זה בוסתן קסום, שריד יחיד שנותר מכפר ערבי "מונטש" ובו עצי פרי נדירים באותם ימים; ופעם מזבלה, שבה אפשר היה למצוא "מציאות" בימים של צנע, שבהם ילדי פועלים, חקלאים ובעלי מקצוע זעירים בנו לעצמם את צעצועיהם במו ידיהם משברי חפצים שהשליכו ילדים עשירים יותר. בבחירה לקרוא למקום "מקום" היה תמיד קסם מיוחד.

אבל נוסטלגיה, מתוקה ככל שתהיה, לא יכולה להיות תחליף רציני למחקר ולמחשבה, והספר הזה עשוי למלא בתכנים חדשים ובראייה ערכית ומאוזנת יותר את "החלל הישראלי"; אותו מקום שהוא שום-מקום וכל-מקום, שבו משייט לו "האדם הישראלי" - יצור רב-פנים ובה-בעת חסר פנים - בבדידות מזהרת, מוקפת גבולות, חסימות ומחסומים (שהם עצמם סוגים של מקום); בדידות שנראית כהמשך לבדידותו ההיסטורית של היהודי בעולם או של אדם וחווה מאז גורשו מגן-עדן.

"שאלת המקום מתחילה בגן-עדן", כותב גורביץ', אנתרופולוג שהוא גם משורר; "מיד לאחר האכילה מעץ הדעת, מתוך מחבואם בין עצי הגן, נורית אל אדם וחווה שאלת אלוהים: 'איכה?'. זו השאלה המבשרת על הגירוש, ועל המקום מחוץ לגן. כך המקום העברי, היהודי, הישראלי, שעניינו הארץ, נושא בחובו רעיון מורכב שקדם לסיפורה של כנען" (עמ' 103). דומה שזוהי נקודת המוצא של הספר הזה.

"הספר שייפרש להלן נע ונד במנעד שבין המאמצים לאתר את 'המקום הישראלי' לבין הניסיון לנסח מקום כתופעה אנושית, אנתרופולוגית, כללית, כוללת, שישראל היא צורה אחת שלה, ייחודית ככל שתהיה", כותב גורביץ'. וממילא, "יחסיותה של תופעת המקום וצורותיה הרבות לא מאפשרות מבט 'כללי' על מקום; אין בנמצא מקום כללי, אלא רק ריבוי צורותיו. ובכל זאת, בין הצורות אפשר לזהות 'דמיון משפחתי' ועקרונות משותפים".

*

ראשיתו של הספר במאמר פרי עטם של זלי גורביץ' וגדעון ארן, שהתפרסם בשנת 1991 בגיליון מס' 4 של כתב העת "אלפיים", וכותרתו "על המקום: אנתרופולוגיה ישראלית". המאמר הזה, שעורר בשעתו תגובות רבות (חלקן הגדול החטיאו את כוונת המחברים, לדעתו של גורביץ', שהקדיש פרק מיוחד למגיבים: "המטבע הקשה של המקום", עמ' 74-80).

השאלה הראשונה שהציג המאמר החדשני הזה, שעדיין לא נס ליחו, היתה "האם יש באוסף המפוזר אבל העקיב של חוויות ומושגי הארץ רק משום תגובה אישית, המשקפת את המבנה הנפשי והרגישויות שלי, או שיש כאן סיפור, עובדה אנתרופולוגית, שאפשר לנסחה כדעת, לעיין בה כפי שמעיינים בכל תופעה בעלת 'עובי', שלא ניתן להסביר אותה מיד, אלא יש להפוך בה ולהפוך בה, כי במובן כלשהו, הכל בה" (עמ' 12). עכשיו נותר "רק" לפרק את המושג הפשוט-מורכב הזה לגורמיו כדי שאפשר יהיה להרכיבו מחדש באורח מעשיר, מחכים ובוודאי שפוי ומאוזן יותר.

"כל מקום הוא גם הכללה של פרטים וגם פרט בתוך הכלל - חברתי, מושגי, גיאוגרפי, רגשי", כותב גורביץ' בפתח הדבר לספר, ומפרט: "אחד מכללי המקום הוא הזמן, התקופה. בתקופה הנוכחית, בשנים שבהן נכתב הספר, החברה הישראלית מסתברת כחברה מרובה, שבה התפיסה האחדותית ובעיקר האידיאולוגית של המקום נראית יותר ויותר ארכאית, ובמקומה המקומות ה'קטנים', המיוחדים בדרכם, בלשונם, באורח חייהם ובפוליטיקה שלהם, הם הבולטים יותר ומבקשים ביטוי" (עמ' 13-14).

והוא ממשיך: "מקום לעולם אינו נייטרלי, הוא ספוג וטעון בהיסטוריה ובפוליטיקה, בסיפורי חיים. המקום הישראלי הוא כזה על אחת כמה וכמה, שכן מלכתחילה התארגן במידה רבה על פי צדדים ניצים, מלחמות, מאבקים, כיבוש, עברות (לא רק של הארץ ותושביה אלא גם של השפה, העבודה, השממה); ישראל היא מקום מריבה מתחילתה, מקום אידיאולוגי, פדגוגי, הקשור להיסטוריה של מעשה כיבוש והתיישבות, ושל 'כתיבת', 'הכתבת' ו'שכתוב' המקום, שאינם בגדר היסטוריה ישנה ורחוקה בלבד, אלא מצויים בעיצומם גם בימים אלה. כלומר, תוצאותיו של המעשה הציוני ושל הקמת המדינה עדיין מונחות לפתחנו כבעיות פוליטיות ומוסריות קשות. המקום בו אנו חיים הוא עובדה קיימת, עולם קיים, ועם זאת הוא בלתי-פתור בעליל, נתון בבעיה עמוקה ומתמדת. הדבר דורש הזדהות וביקורתיות, בדיקת מציאות, עמדה פוליטית" (עמ' 14-15).

זוהי ליבת המחקר הזה; אנחנו רואים את עצמנו כבעלי המקום שבו אנחנו חיים מתוקף הכוח, שאותו אנחנו מבקשים להפוך לזכות; אנחנו רואים את עצמנו כשייכים היסטורית למקום שבו אנחנו חיים, המזרח התיכון הערבי ברובו והרב-לאומי במהותו, אבל מגדירים את עצמנו - ולא בלי נימה של יוהרה - כמשתייכים למקום אחר (אירופה).

פרק מרכזי וחשוב בספר מתייחס ל"הווה הישראלי"; כותב גורביץ': "ההווה, שלא כעבר, הוא חמקמק. אי אפשר לספר אותו, לקבע אותו, לתת לו שם, לחלק אותו לתקופות, לחפש את מקורו, לעקוב אחר עלילותיו. גם אי אפשר להפריד אותו מהעבר או מהעתיד, כי הוא הגבול הדק, המעבר עצמו בין עתיד לעבר. ההווה הוא מלה אחת להכרה בכך שהזמן עובר, הרגע חולף, החיים נמשכים" (עמ' 81). הפרק כולל ניתוח מבריק של הקשר האמיץ בין מקום לזמן, ונשזרות בו דוגמאות מאלפות של שירי ילדים ומולדת שמהן נשקף "הזמן הציוני" ש"חידש את הזמן הגדול כרגע היסטורי עכשווי" ויש בו "משום שיבה לאקטיביות היסטורית" (עמ' 96).

בניגוד לאנתרופולוג הקלאסי, המרחיק עד ירכתי תבל כדי ללמוד ולחקור את אורחות החיים, התרבות, החברה והדת של האדם במקום שבו הוא אמור להיות קרוב ביותר להווייתו הבראשיתית, הולך כאן גורביץ' בדרך חדשנית, מעניינת ורלוונטית מאוד, בוודאי בהיבט המקומי. גורביץ' הולך בדרכה של האנתרופולוגיה ה"עצמית": במקום להתרחק הוא מתקרב, ובמקום להיכנס לתוך תרבות זרה ולחקור אותה "מבפנים" - הוא דווקא יוצא ו"מתרחק", תוך שהוא מנצל את "המבט הפנימי" שלו כלפי מושא מחקרו, שהוא עצמו חלק ממנו.

כך יכול האנתרופולוג ה"עצמי" להתבונן בעצמו, ובמקום שבו מתנהלים חייו העכשוויים וההיסטוריים, מקום ממנו הוא יונק את יישותו וקיומו. המבט הפנימי הזה אינו קל, שכן עליו להיות מסוגל לנתק את עצמו ואת רגשותיו מן המעגל שבו נמצאים מושאי מחקרו - ובה-בעת להישאר חלק ממנו. זאת המשימה שהמחבר נטל על עצמו, והתוצאה, לקורא שמוכן להשקיע זמן ומחשבה, מרתקת ומועילה.

ראובן מירן הוא סופר ומו"ל

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ