האנושי מבין הגאונים

העניין העיקרי שהביוגרפיה החדשה של בטהובן עשוי לעורר אצל חובב המוסיקה הממוצע הוא פרקי המכתבים, היומנים ופנקסי הרשימות של המלחין המתפרסמים בה לראשונה

יקיר בן-משה
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יקיר בן-משה

בטהובן: חייו ויצירתו ג'רמי סיפמן. תירגם מאנגלית: עדו אברבאיה. הוצאת מטר, 214 עמ' (בצירוף 2 תקליטורים), 98 שקלים

כפרפראזה על קביעתו המפורסמת של הפסנתרן ארתור שנאבל, "אצל בטהובן יש פחות מדי תווים", נוכל לומר שבמוסיקה שנכתבה בעקבותיו יש "יותר מדי בטהובן"; אי אפשר בכלל לדמות את הרגלי השמיעה שלנו כיום בלי טביעת אצבעותיו של המלחין הזה, שעוד בימי חייו הפך לגרגרת של עולם הצלילים, כל דיבור מוסיקלי נפרץ דרכו. החל מיצירותיו לפסנתר, דרך רביעיות המיתרים והסימפוניות, ועד לאופרה "פידליו".

לא במקרה טען המוסיקולוג הגרמני, פאול בקר, בספרו על בטהובן (משנת 1911), שאת יצירתו האחרונה לפסנתר, הארכיטקטורה המונומנטלית "ואריאציות דיאבלי", לא ניתן בכלל לנגן, שכן "זהו עולם צלילים מופשט לחלוטין, שאל תוכו מכניסות אותנו היצירות האלה. הן משחקות בדימויי צלילים בלבד. הצליל האמיתי, הנקלט על ידי האוזן קליטה פיסית, הוא רק ביטוי המוני וגס של האידיאה האמנותית, שאותה אפשר לקלוט רק באוזן הרוחנית".

למרות השלמות האמנותית הזאת, כשמאזינים ללודוויג ואן בטהובן קשה לשבת במנוחה; מבין שלושת המלחינים הגדולים - באך, מוצרט ובטהובן - האחרון הוא השוצף, הדינמי והזועף ביותר. אולי בגלל זה נדמה לנו שהוא אנושי יותר מן האחרים. קשה להסביר במלים את הגאוניות של מוצרט (על יכולתו הפנומנלית בכתיבה מעידים בני משפחתו, המספרים שבשעה שהלחין ביקש מהם לדבר איתו כדי שלא ישתעמם!), וקשה להסביר גם את הליבה האלוהית של המוסיקה שחיבר באך (שנהג להלחין כמות בלתי נתפסת של יצירות בחדר עבודתו, על רקע צווחותיהם של נערי הכנסייה הפרועים). לעומת זאת, אם נעקוב אחר תהליך עבודתו של בטהובן נמצא שובל של טיוטות, מחיקות ושכתובים. הוא ידע כי בכדי להצליח יש צורך גם באומץ להיכשל, שהרי בעיניו מאבק ויצירה לא היו אלא מלים נרדפות. לפיכך, כאשר קוראים על חייו של בטהובן מצפים למצוא פרופיל של אדם הנמצא כל הזמן במאבק איתנים מול עצמו, כישרונו המוסיקלי, וכמובן מול גופו ופגמיו (חירשותו). למזלנו, הביוגרפיה של פאול בקר מספקת את כל התשובות לכך, למרות שנכתבה לפני כמעט מאה שנה. מאז ראו אור ספרים רבים על המלחין, שבעיקר נועדו לשמש כספרי הדרכה ליצירותיו, ואליהם נוסף בימים אלו תרגום עברי לספרו של ג'רמי סיפמן.

בקלות אפשר לפטור את הספר הזה כעוד תכשיט להמונים. ראשית, הוא תוצר של חברת התקליטים נקסוס, שצירפה לספר שני דיסקים עם דוגמאות מוסיקליות, שאינן אלא קרעי פרקים מתוך יצירות שלמות. קשה שלא לחשוד בכותב שמעדיף להבליט צדדים מסוימים אצל המלחין, שיש להם הד מוסיקלי הולם בהקלטות החברה. שנית, סגנון הכתיבה של סיפמן לא מצליח להתרחק ממושא כתיבתו. במלים אחרות, הכותב מעריץ את בטהובן עד כדי מחנק. משפטים כגון "גדול המלחינים שחיו אי פעם", "המלחין האוניברסלי ביותר בין המלחינים" ו"ניצחונו הבלתי מעורער של הרצון האנושי" מדיפים גודש סובייקטיבי שמרחיק את הקורא. שלישית, הספר גדוש תובנות קיטשיות ברוח הניו-אייג', כמו "הפחד, בסופו של דבר, גם הוא חלק מהחיים, כמו הסבל או היכולת לשמוח", ואלה מקשות על הקורא ומביכות אותו.

ובכל זאת, אחרי שמורידים את כל הנוצות הססגוניות, נשארים עם משהו ביד: פרקי המכתבים, היומנים ופנקסי הרשימות של בטהובן. זוהי סגולתו היחידה של הספר, והעניין העיקרי שהוא עשוי לעורר אצל חובב המוסיקה הממוצע. בטהובן, שחירשותו מנעה ממנו לא רק לשמוע כראוי את לחניו, אלא גם לקיים דיאלוג סביר עם העולם, ניהל פנקסי רשימות עם כל מי שסבב אותו. למזלנו, הרשימות הללו נשמרו בחלקן, וסיפמן מצטט בספרו כמה מהן.

כך למשל כותב בטהובן לאחיינו קרל: "אלוהים עדי, אני רק חולם להשתחרר לגמרי ממך ומאותו אח ארור, ומכל המשפחה האיומה הזאת שנכפתה עלי. לו ייתן לי האל את משאלתי, כי אינני יכול עוד להאמין לך". דרך הרשימות הללו מתגלה בטהובן כאדם חי ונושם, ששום דיוקן פלסטי או הקלטה מוסיקלית לא יצליחו לתאר.

לצד המונולוגים, תחליפי הדיבור-שמיעה הללו, מצטט סיפמן גם מיומניו ומכתביו של המלחין, שבהם עוטף בטהובן את דבריו בשכבה עבה של רומנטיקה חגיגית; כך הוא כותב ביומנו בשנת 1801: "כניעה, כניעה מוחלטת לגורלך, רק זה ייתן לך את הקורבן (...) לעבדות - הו, המאבק הנורא! - עליך למצוא בעצמך את כל מה שתעניק לך משאלתך הנכספת ביותר (...) הו, אלי, תן לי את הכוח לכבוש את עצמי". מי שיצפה לסגנון המכתבים המלבבים וספוגי הסלנג והגסויות של מוצרט, יתאכזב. מכתביו של בטהובן כמו כתובים למען הדורות הבאים, ממש כמו יצירותיו המוסיקליות.

יש לקוות שיימצא מו"ל עברי למהדורה המקיפה של יומניו, מכתביו ופנקסי הרשימות של המלחין, בעריכת מיכאל המבורגר (1992). הכתבים האלה יוכלו להאיר את יצירותיו של בטהובן כפי ששום ספר הדרכה לא יצליח לעשות.

יקיר בן-משה הוא משורר ועורך תוכניות ספרות בבית ביאליק בת"א

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ