מלחמת הקיום של הפואטיקה המשפטית

ספרה החדש והמרתק של שולמית אלמוג עוסק בצומת שבין הספרות והמהפכה הדיגיטלית שעובר המשפט

צבי טריגר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
צבי טריגר

משפט וספרות בעידן דיגיטלי שולמית אלמוג. הוצאת נבו, 235 עמ', לא צוין מחיר

פסקי-הדין במערכת המשפט שלנו מורכבים בדרך כלל משתי שכבות: שכבת העובדות, ומעליה שכבת ההכרעה הנורמטיבית. שכבת העובדות היא השכבה שלתוכה מתיכים השופטים את הראיות שהציגו לפניהם הצדדים המתדיינים לכדי סיפור ליניארי. הסיפור הזה אמור לייצג את האמת, את "מה שבאמת קרה". רק לאחר שסופר הסיפור העובדתי אפשר להרכיב עליו את המשפט ואת הנורמות המשפטיות ולהכריע בין הצדדים הניצים. מכאן נגזרת החשיבות המכרעת של הסיפור: אופן סיפורו ישפיע בהכרח על יישום הכללים המשפטיים ולכן גם על התוצאה. הנראטיב מספק לשופטת, במידה רבה, את המפה להכרעה הסופית, משום שהיא בוחרת כבר בשלב מוקדם זה לתת אמון בסיפורו של אחד הצדדים ולדחות את גרסתו של האחר.

דוגמה מצוינת לאופן שבו הרצאת העובדות בפי השופט כוללת בחובה גם את ההכרעה הנורמטיבית ניתן לראות בערעורה של כרמלה בוחבוט, שהרגה את בעלה המתעלל. השופטת דליה דורנר, אחת משלושת שופטי ההרכב שישב בערעורה של בוחבוט על חומרת העונש, פתחה את פסק דינה כך: "כרמלה בוחבוט היתה אשה מוכה. 24 שנים התעלל בה בעלה. ביישוב הקטן שבו היא מתגוררת היה זה סוד גלוי. הורי בעלה, אחיו, אחיותיו והסביבה, כולם ידעו על כך ושתקו". לעומתה, כך פתח השופט יעקב קדמי את פסק דינו (לאחר שהצהיר שאינו מסכים עם עמדתם של דורנר וגבריאל בך, חבריו להרכב): "המערערת גרמה למותו של בעלה ב-31 כדורים שירתה בו בגלילון מטווח קרוב, בתוך ביתם, כשהיא מודעת למעשה וחפצה בתוצאותיו". דורנר פותחת בהיסטוריה ובהקשר החברתי; קדמי - במעשה שבשלו הועמדה בוחבוט לדין. דורנר מקבלת את ערעורה של בוחבוט על חומרת העונש, קדמי דוחה אותו.

בראשית שנות ה-70 החלו חוקרי משפט אמריקאים, ובראשם ג'יימס בויד וייט, בבחינת המשפט בכלים ספרותיים מתוך הבנה שהעולם המשפטי, ממש כמו הספרותי, הופך את ה"אמת" למושא לעיצוב. זרם "המשפט כספרות" (להבדיל מ"המשפט בספרות") מתמודד מאז עם הפואטיקה של המשפט ובעיקר של פסקי-הדין, ובוחן בכלים ספרותיים את הדרכים שבהן השופטים מעצבים את המשפט. ההתמקדות בפסקי-הדין נובעת מכך שהם מהטקסטים הנורמטיביים החשובים ביותר בשיטות משפט שבהן התקדים המחייב ניצב בלב השיטה.

אבל דווקא "העידן הדיגיטלי", כפי שמכנה אותו ד"ר שולמית אלמוג בספרה החדש והמרתק, הוא שהופך את הדיון בפואטיקה המשפטית לחשוב ולנגיש מתמיד. השילוש משפט-ספרות-אינטרנט טומן בחובו, כך טוענת אלמוג, הבטחה גדולה, אך גם מעמיד בסכנה את הלגיטימציה של המשפט כפותר הסכסוכים המוסמך בחברה.

בניגוד לעבר הלא-רחוק, שבו היה הדיון הזה נחלתם הכמעט בלעדית של משפטנים, מציינת אלמוג, כיום הוא מתנהל בכל מקום שבו מתקיים דיון כלשהו על המשפט: בתקשורת הכתובה והאלקטרונית, ובעיקר באינטרנט. כך לדוגמה התקיים מעל דפי מוסף זה ואתר האינטרנט שלו דיון סוער בעובדות פרשת חיים רמון, עם פרסום מסתו של פרופ' מנחם פרי, "הנשיקה" ("הארץ, ספרים", 7.3.2007), שהציע קריאה נראטיבית משלו לעובדות בפרשה זו.

פרסום המסה, שנעשה לאחר מתן פסק-הדין, היה רק מופע אחד במאבק על יצירתו של נראטיב אחד ממצה וסמכותי באשר למה שהתרחש בין רמון לבין הקצינה שאותה תקף (לטענתה, וכפי שמצא בית המשפט), או שאחריה חיזר באופן לגיטימי (לטענת רמון). מרגע היוודע דבר התלונה בתקשורת השתתפו גולשי האינטרנט בעצם במשפט והמציאו ראיות: תמונות, שמות מלאים, פרטים חסויים, רכילות, עדויות אופי וסתם חוות-דעת. גולשים רבים הצטרפו לסניגוריה, בעוד שאחרים התגייסו לסייע לתביעה. האם המשפט, תחום שבו נדרשת הכרעה נורמטיבית ושבו היחסיות הערכית אינה יכולה להתקיים, יכול לעמוד בהתגייסות ההמונית ומלאת החיות של גולשי האינטרנט לעזרתו?

מאפייניו המיוחדים של העידן הדיגיטלי, טוענת אלמוג, מהכותבות המרכזיות בזרם ה"משפט וספרות" באקדמיה המשפטית הישראלית, מחייבים חשיבה חדשה ודחופה על הפואטיקה המשפטית. בעוד שהשפעותיה על הספרות עשויות להיות גם יצירתיות, הרי שה"סערה הדיגיטלית", כלשונה, עלולה להמיט אסון על המשפט.

הספרות יכולה להרשות לעצמה להיות לא-שיפוטית, ואולי אף חייבת לעתים לאפשר אמפתיה גם כלפי הדמויות הנקלות ביותר; אין דבר הרסני יותר לספרות מהשטחיות שמביא אתו הטקסט המגויס והרדוד. אבל במשפט, העולם חייב להיות מחולק לטובים ולרעים, משום שתפקידו הוא להכריע בסכסוכים ולא להסתפק בכך ש"יש פנים לכאן ולכאן". "היה ראוי שהטקסט של השופטות ייכתב ביתר צניעות והיסוס, עם יותר ספקות", כתב פרופ' פרי במסתו. אבל שופט שלא מכריע, שלא קובע אם הנאשם אשם או זכאי, לא ממלא את תפקידו כפי שזה נקבע בחוק. לכן בניגוד לטקסט הספרותי, הטקסט המשפטי חייב תמיד להיות שיפוטי. האם משמעות הדבר היא, שהטקסט השיפוטי חייב להיות ספרות רעה כדי להיות טקסט שיפוטי טוב?

כפי שמציין פרי במסתו, ובצדק, השופטים "מוגבלים (...) לחומר הסלקטיבי והמעובד המוגש להם בסיטואציה השיפוטית, ואפילו ממנו עליהם להתעלם אם נפסל משום שהושג או הוגש באורח לא-תקין". זה אחד ממאפייניה החשובים של שיטת המשפט שלנו, שהיא אדברסרית (לעומתית): השופטים לא יוצאים לחקור בעצמם כפי שנהוג במשפט הקונטיננטלי, אלא ניזונים אך ורק מן הראיות והטענות ששוטחים בפניהם הצדדים היריבים. עליהם לגבש את הסיפור העובדתי מן החומר שמובא לפניהם.

השופטים גם מוגבלים על-ידי כללי פרשנות ייחודיים למשפט; בראש ובראשונה עליהם ליישם את חוקי המדינה. החוקים עוסקים הן בדין המהותי (מהי הטרדה מינית), הן בענישה והן בשיטת הפרשנות ובניפוי העובדות (דיני פרשנות ודיני פרוצדורה). כך שנוסף על-כך שאין זה רצוי ששופטים יציעו נראטיב הססני ואמביוולנטי (שעליו אי-אפשר יהיה לבסס הכרעה), הדבר פשוט לא אפשרי מבחינה קונספטואלית כי אחרת זו לא תהיה "הכרעת דין" אלא לכל היותר "הצעת דין", יצור טקסטואלי שאין בינו לבין המשפט כל קשר. אגב, שיטות אלטרנטיביות לפתרון סכסוכים, כמו למשל גישור, דווקא פתוחות ליחסיות נראטיבית ואף נבנות ממנה, ולכן הן קרובות יותר ברוחן לספרות מאשר למשפט.

חילופי הדברים הסוערים בעקבות מסתו של פרופ' פרי כאן במוסף ובאינטרנט, כמו הדיון הציבורי הער באשר למתח שבין שר המשפטים, פרופ' דניאל פרידמן, למערכת בתי המשפט והפרקליטות, מדגישים את חשיבות ספרה של אלמוג. שכן אלמוג מפנה את תשומת הלב לאתגרים שבפניהם עומד המשפט היום על-רקע השינויים הערכיים והטכנולוגיים המשפיעים על חיינו בכלל, ועל המשפט כמוסד חברתי מרכזי בתרבות שלנו בפרט.

האופן שבו משנה האינטרנט את תפיסת הסיפור הוא אחד האתגרים הללו. אתגר נוסף נובע מהדיגיטציה של מקורות המשפט. בעוד שהנבואות על מות הספר (הספרותי) מסרבות להתממש, הרי שהכרך של פסקי-הדין או של ספר החוקים, דברי הכנסת או המחקר האקדמי, הולך ונעלם. מאגרי מידע מסחריים מציעים תמורת תשלום גישה לרוב מקורות המשפט, ופעולת הקריאה והמחקר המשפטי של המשפטניות היום שונה מאוד משהיתה בעבר. מאגרי המידע המסחריים הופכים כמויות אדירות של טקסטים לנגישים באמצעות חיפוש של מלות מפתח, אבל אשליית השפע הזאת מטשטשת את העובדה שההקשר הולך ומאבד מחשיבותו, טוענת אלמוג. מכיוון שדרך ההנמקה המשפטית בנויה על הייררכיה של סמכויות (חוק יסוד ממוקם גבוה יותר בסולם מחוק; פסק-דין של בית המשפט העליון הוא אסמכתה עדיפה על זה של בית המשפט המחוזי, וכן הלאה), ומכיוון שהרשת בנויה בדיוק להיפך, משום שכל אחד יכול ליצור בה, לעדכן אנציקלופדיות ולהפיץ "ראיות", המשפטנים נדרשים למודעות הולכת וגוברת למתח שבין הדיגיטליות של המידע לאנלוגיות של המשפט.

וכאן, בצומת שבין הספרות והמהפכה הדיגיטלית שעובר המשפט, טמון אולי האתגר החשוב ביותר: כיצד שומרים על הלגיטימציה של המשפט כמכריע בסכסוכים, כקובע נורמות וכמיישמן בתקופה שבה עצם הגדרתו של הנראטיב, אחד הכלים השיפוטיים החשובים, הולך ומשתנה ואף "נוגד את השיח הנראטיבי" (עמ' 90)? כיצד מתמודדים עם השינוי בתפיסת ההייררכיות של טקסטים, שינוי שהספרות יכולה (ואולי אף חייבת) להתמודד אתו, אך המשפט חייב לדחותו אם ברצונו להמשיך ולהיות לגיטימי?

אפשר לטעון שדבר לא השתנה ב"עידן הדיגיטלי": המשפט עמד בפני שינויים ספרותיים במשך מאות בשנים ושמר על עצמו מפני היחסיות הערכית שהספרות מתירה לעצמה. הרומן "טריסטרם שנדי" של לורנס סטרן, מן המאה ה-18, מעין היפר-טקסט קדום, וגם "יוליסס" של ג'יימס ג'ויס (שבעצמו היה מושא לדיון משפטי משנאסרה הפצתו בטענה שמדובר בתועבה), התקיימו לצד השמרנות הנראטיבית ההכרחית של המשפט, ובמובן הזה דבר לא השתנה עם יצירת האינטרנט. אלא שהפעם לא מדובר בדו-קיום אוטונומי, אלא בפלישה של האינטרנט אל תוך המשפט, הן כמעצבת שלו והן כמושא לעיצובו. הספרות משתנה ומתעצבת מחדש כל הזמן בגלל האינטרנט, אבל להבדיל מן הספרות, טוענת אלמוג, על המשפט לעשות הכל כדי להימנע מלהגיע ליום שבו הוא יחבר את ה"טריסטרם שנדי" שלו.

ספרו של צבי טריגר (יחד עם עמליה רוזנבלום) "ללא מילים: התרבות הישראלית בראי השפה", ראה אור בהוצאת דביר

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ