ארצנו הגדלדולת

צור שיזף עובר לאורך החופים, הכבישים, ביישובים המתוכננים, ומקונן על גורלה של הארץ. יש שיקראו לו רומנטיקן

יצחק לאור
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יצחק לאור

סוף הדרך, מותה של מדינה, מאת צור שיזף, הוצאת עם עובד, 2007, 314 עמודים

"רציתי לראות את הגליל", כותב צור שיזף, "שהפך להיות ארץ רחוקה במלחמה. לא מהצד של הקרבות, ולא מהצד של המקלטים, אלא מהצד שנדמה שתמיד הוא שם: שותק, מחכה, פסיווי, סופג, שהאנשים שלו כמוהו. לא קובעים כלום. עצים, ציפורים, מעיינות, בני אדם, בעלי חיים, סלעים, הרים ונחלים שתמיד היו שם. שתמיד יהיו". ובכן, המדינה - שבכותרת המשנה של הספר - מתה? לא, היא חיה וקיימת והורסת את הארץ. בהמשך כותב שיזף: "הגליל הולך ומצטמצם עם שיכוני ה'בנה ביתך' בכפר ורדים, שהיא עיר זוללת שטח אדירה, ומצפים שיגדלו ויזללו עוד שטח והכבישים החדשים שצריך ולא צריך והמים שיישאבו יותר ויותר". המדינה - שבכותרת המשנה של הספר - מתה? לא כל כך.

פרק מעולה בספר דן ב"מוביל הארצי". אני מודה בחולשתי, גדלתי בתוך ההתרגשות הגדולה עם הקמתו, אני חושב שהתרגשתי גם כשהודיעו שהמים מגיעים לנגב, אפילו הכנתי עבודה על כל שלביו ותחנותיו של המוביל, בכיתה י', עבודה שאני זוכר עד היום, חרף עשרות השנים שחלפו מאז. שיזף מטייל לאורך ה"מוביל", משלב בסיור ראיונות עם בוניו ובוחן אותו על רקע התפישות האירופיות של אבותינו. ברור היום כי זה מפעל מגלומאני ואף מזיק, הרבה יותר מייבוש החולה, עוד מפעל שנעשה בשם "החזון", חזון שלבש חקלאות חסרת כל רגישות לסביבה שבה נמצאת הארץ, בניגוד למה שהטבע, שאותו אי אפשר לשנות בלי להרוס, מרשה לעשות בקו הרוחב שאנחנו חיים בו. כמה מהחקלאות הזאת באמת שווה היום את ההרס של מקורות המים המועטים? כמה שווים באמת השלחין והפירות הנשירים של הנגב, בתוך כלכלת השוק, כולל תכנון העתיד? (מדוע, בשם התכנון, מותר להרוס אפילו את החינוך האקדמי לכל, אבל אסור לומר מלה נגד החקלאות הכביכול-אירופית המוצצת את המים מהארץ? שיזף מדבר על חקלאות אחרת, העושה שימוש במימי הנגב, וצריך להביא תמיד את החקלאות בערבה כדוגמה ליכולת הזאת, ואולי גם את תעשיית הטפטפות שהומצאה כאן, ועוד הרבה דברים שעניינם היה תמיד מחשבות על ארץ בלי מים, אבל מה לכל אלה ולתרבות המדשאות (הנבדלת ממדשאות אירופה, כי שם לא צריך להשקות מדשאות).

השוו את קו החוף של הכנרת כמו שהיה ב-1967 לקו החוף שלה היום ותראו - אין לזה קשר לבצורת - אלא לשאיבה חסרת התחשבות, בעלתנית. כמה מהמים המדלדלים את הכנרת משמשים באמת את החקלאות (האירופית) וכמה הולכים לבריכות שחייה ולשטיפת מכוניות?

שיזף כותב על גורלו המלוח של אקוויפר ההר ליד מקורות הירקון המתים: "יצאנו אל אזור המעיינות. מה שהיה פעם אזור המעיינות מעל ברכות הנופרים הוא עכשיו צמחייה ירוקה עם טינופת מים... מצבו של אקוויפר ההר, שהמוצא המערבי שלו הוא מעיינות הירקון ועינות חנניה מול מעגן מיכאל - קטסטרופלי".

פרק אחר מוקדש לכביש מס' 6. מעבר להרס הגדול שכבר התרחש, ממשיך ההרס של הטבע (למשל הכביש העתיד לחבר את כביש 6 לכביש החוף, בעמק שבין כפר קרע, גבעת עדה, סינדיאנה ובנימינה). הארגונים הירוקים כשלו בבג"ץ, בניסיון להגן על אחת מחלקות היופי של הטבע שלנו, ו"אהבת הארץ" נוסח המדינה ניצחה. הכביש דורס.

שיזף מנתח את המפלה הזאת מול כביש מס' 6 בלשון משלו: "במידה מסוימת... יש פה באמת שתי מדינות, לא ישראל ופלסטין, כי אם מדינת ישראל והמדינה שעיצב שרון... אין סיפור שמעצים את המלחמה הזאת מכביש מס' 6. כי לשם מה צריך כביש שלא מחבר שום דבר עם שום דבר, שמנכס לעצמו רק באזור המרכזי של הכביש, לאורך 65 ק"מ, 14,500 דונם ולאורך 140 קילומטר מיקנעם עד בית קמה עוד 10,000 דונם של חורש, שדות בור, עתודות קרקע, שטחים פתוחים, מזהם מי תהום, קורע את הנוף, מייצר זיהום סביבתי? למה? מה הביא את הרעיון ולמה אף אחד לא הרג אותו כשהיה קטן, ולמה המדינה ממשיכה לבנות אותו, לתת את הכסף לבעלי מניות פרטיים, לעודד תנועה מוטורית בכביש מיותר ולפרסם אותו בכל מקום?"

שיזף קושר את המדינה החדשה הזאת, שהחלה בהגות ציונית של חיבור הנגב והגליל למרכז הארץ, לתנופת הבנייה של תחילת שנות התשעים, ולעלייה הגדולה מברית המועצות המתפרקת. ההגירה ההמונית העניקה לשרון - אז שר השיכון, שהישעה את ועדות הבנייה האזוריות ואת כל חוקי הבנייה שהיו קיימים עד אז, לרגל איזה "מצב חירום" - את האפשרות לבנות את תוכניתו האורבנית הגדולה. שיזף מבקר באחד המרכזים המכוערים ביותר של התוכנית הזאת (מודיעין, מכבים, רעות), שם בחרו להם בכירי מערכת הביטחון בדימוס את הקו הירוק ואת הערבים הם מקיפים בחומה כמו בתוך קונדום ענק.

אני חוזר אל כותרת המשנה של שיזף: "מותה של המדינה". אין, למיטב ידיעתי, שום שפה, זולת העברית, שבה מוחלפת תדירות המלה "מדינה" במלה "ארץ" ו"עם". אבל כמה חשוב להבדיל את כברת האדמה הזאת, השמים שלה, נחליה, עונות השנה שלה, בני האדם החיים בה, ודוברים בלשונות רבות, כדי להבדילם מן המוסד שנבנה בתחומיה - בתי ספר, בתי סוהר, מס הכנסה, שב"כ, צבא, משטרה, כנסת, מפלגות, בתי משפט, רבנות - כלומר מדינה. בשום תרבות (לפחות לא בשום תרבות שנגזרים ממנה המושגים הפוליטיים שלנו) אין בלבול כזה בין המונחים etat ,state וכו', ובין השמות ,country, pays וכו'. כותרת הספר מלמדת עד כמה חילחל הבלבול בין הארץ העתיקה (כל הארצות עתיקות) למוסד החדש (כל המדינות חדשות) ההורס אותה, לדעת המחבר - מן הלשון, אפילו לתוך מנגנון ההפקה המכובד של הוצאת "עם עובד".

שיזף עובר לאורך החופים, הכבישים, ביישובים המתוכננים, ומקונן על גורלה של הארץ. יש שיקראו לו רומנטיקן. אולי אפילו שמרן. אבל אלה הם תארים חסרי משמעות מחוץ להקשר קונקרטי. ההיסטוריה תסכם את גוויעתה של הארץ קצת אחרת משמסכמים אותה היום הפוליטיקאים, ידידי הקבלנים והיזמים ומפתחי הנגב והגליל המופרטים בעמותות וחברות ובסילוק הבדואים.

בתחומי כברת הארץ הזאת, שחיו בתחומיה פחות ממיליון בני אדם לפני מאה שנים, חיים עכשיו 10 מיליון בני אדם. אין הרבה ארצות, בוודאי לא ארצות עניות במשאבים ובמים, שהצליחו לשמור על עצמן בגידול כזה, של אלף אחוז במספר השותים ואוכלים ונושמים ונוסעים (ובלי לחשב את בעלי החיים). כל כמה שחלק אחד מהאוכלוסיה (מחציתו) ניסה ועודו מנסה לסלק את המחצית האחרת, הוא נכשל בכך, והארץ בת עשרת המיליונים, יש בה אמנם מחצית משוללי כל זכות או משוללי זכויות על משאבים (הערבים אזרחי ישראל המשוללים זכויות על מים, אדמה, שדות, כלומר). המחצית המופלית לטובה שטופה באידיאולוגיה של "אהבת הארץ" שפירושה באתוס היומיומי השתלטות, לא חשוב מה יקרה עם מה שמשתלטים עליו, ולשם מה, ולמען מה, ובלבד שתהיה ב"בעלותם". אין דוגמה יותר מובהקת ליחס האלים הזה מכריתתו של יער צוף העתיק בידי המתנחלים, "בניגוד לעמדת המדינה", לפני יותר מ-25 שנים. במקום היער בנו התנחלות. הצבא שומר עליה. היער העתיק כבר איננו. אבל נווה צוף בבעלותנו.

מתחת למעטה הלאומנות של המחצית השומטת את הקרקע מתחת למחצית האחרת, מתהוללים הבטון והדיזל, האספלט והרעפים האדומים, הגדרות והחומות, ובתי הסוהר, והממטרות הממליחות את המים, והג'יפים המעשנים בלי שום קשר למה שהארץ הזאת יכולה לשאת על גבה הרצוץ. את הרווח גורפים רק מעטים. וכל היתר? נוסעים בסופי שבוע לטייל, ובאין מקום אחר, או תחבורה של ממש, עושים מנגל באיי תנועה ליד תל-אביב. מי לועג להם? אלה שיכולים לעשות את המנגל בחצרותיהם, או לקפוץ לאיטליה כדי לאהוב את הנוף.