האינטלקטואל ששירטט מחדש את הארץ

ברוך קימרלינג, שמת לפני שבועות אחדים לאחר מחלה קשה, ניסח מחדש את קווי המתאר של הסוציולוגיה בישראל; לכן הספר האוטוביוגרפי שכתב בשבועות האחרונים לחייו הוא לא רק סיפור חיים מרגש ועצוב, אלא גם חיבור חיוני להבנת הסוציולוגיה של החברה בישראל ולהבנת הסוציולוגיה של הסוציולוגים. יהודה שנהב נפרד ממנו עם צאת ספרו "שולי במרכז"

יהודה שנהב
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יהודה שנהב

שולי במרכז: סיפור חיים של סוציולוג ציבורי ברוך קימרלינג. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 252 עמ', 84 שקלים

לפני כחמש שנים, בכינוס במכון ון ליר בירושלים, טען סוציולוג ישראלי מהדור הוותיק כי יש שני מושגים שאינם רלבנטיים להבנת החברה בישראל: קולוניאליזם ומיליטריזם. אמירה זו נשמעה אז תמוהה גם למי שאינו מחשיב את עצמו לסוציולוג רדיקלי: כיצד אפשר להכחיש מושגים אלה כאשר המציאות החברתית והפוליטית מעוצבת על ידי "גדר הפרדה", "כבישים עוקפים", "סיכולים ממוקדים" ומאות אלפי פלסטינים הסגורים מאחורי גדרות ובריחים; מציאות שבה המלחמה וכוח הזרוע משמשים כלים פוליטיים ממוסדים של פתרון קונפליקטים; מציאות של גזענות מוסדית כלפי ערבים, הפקעת קרקעות "בפנים" ו"בחוץ", ושימוש בשירותי הביטחון לעיצוב מערכות הכלכלה, החינוך והפוליטיקה של הפלסטינים בישראל?

אבל הסוציולוג שהזכרתי אינו יחיד בעמדה זו; את טענתו התמוהה יש להבין, בין השאר, בתוך ההקשר של המאבק האידיאולוגי החריף בין סוציולוגים מהדור הוותיק, שרבים מהם מבקשים עדיין להגן על נראטיבים ממסדיים, לבין סוציולוגים מהדור הצעיר, שאינם רואים עצמם מחויבים לדבר מגרונה של המדינה או של הלאומיות.

מי שהציב את קו השבר האידיאולוגי והאפיסטמולוגי הזה לראשונה בתוך הסוציולוגיה בישראל היה ברוך קימרלינג, פרופסור לסוציולוגיה מן האוניברסיטה העברית, שמת לפני שבועות אחדים לאחר מחלה קשה. היה זה קימרלינג שיצא באופן חריף נגד תפיסות העולם של מוריו באוניברסיטה העברית וניסח מחדש את קווי המתאר של הסוציולוגיה בישראל, כשבמרכזם שני מושגי המפתח שנשללו בידי הדור הקודם: קולוניאליזם ומיליטריזם.

מי שיקרא את הספר האוטוביוגרפי החשוב המונח לפניו, שכתב קימרלינג בחודשים האחרונים לחייו, ימצא שהוויכוח הבין-דורי הוא אמנם ויכוח אידיאולוגי אבל הוא מקבל ביטוי "גשמי" במאבקי כוח ייצריים במסדרונות האקדמיה עצמה. בין דפיו תמצאו לא רק סיפור אוטוביוגרפי מרגש ועצוב, אלא גם תשוקות, קנאה, אהבות ושנאות של סוציולוגים בשר ודם. הספר הזה חשוב להבנת הסוציולוגיה של החברה בישראל, אבל הוא חשוב לא פחות להבנת הסוציולוגיה של הסוציולוגיה בישראל.

אין מושג שמייצג את מקומו של קימרלינג בחברה הישראלית ובסוציולוגיה שלה יותר מצמד המושגים האוקסימורוני שבחר ככותרת לספרו: "שולי במרכז"; ביטוי זה מטשטש את האבחנה הבינארית בין מרכזיות ושוליות ומאפשר מרווח של פעולה ביניהן. הוא מסמן את העובדה שגם בתוך מיקומים סוציולוגיים פורמליים מתקיים מנעד של עמדות.

"לא סללתי כבישים ולא ייבשתי ביצות. לא הייתי חלוץ ולא לוחם מלחמות ואף לא קצין צבא. לא הקמתי יישובים ולא בניתי מפעלי תעשייה. לא הייתי ממש ניצול שואה ולא סוכן חשאי. לא הקמתי או הרסתי מפלגות פוליטיות, ואפילו לא הייתי מימי חבר מפלגה או איש ציבור. לא הייתי כוכב פופ, גיבור תרבות, או שחקן בתיאטרון או באיצטדיון. גם אינני משורר, סופר, פסל או צייר ובוודאי לא רקדן", מעיד קימרלינג במבוא לספרו (עמ' 7).

אבל בניגוד לרושם המצטייר אולי מתיאור זה, קימרלינג לא היה אדם שולי; הוא היה אינטלקטואל, חוקר ומורה, שפעל בתוך תוכם של מרכזי הכוח הממוסדים: האוניברסיטה העברית, האגודה הסוציולוגית האמריקאית ועיתון "הארץ". הוא ערך את ספריית אשכולות בהוצאת "מאגנס", פירסם בהוצאות ספרים חשובות בחו"ל, השפיע על קידומים, חלוקת מלגות ופרסים באקדמיה, והעמיד דור של תלמידים.

למרות זאת, קימרלינג כתב כמעט תמיד מן השוליים הסוציולוגיים; ואין זה מפתיע: גם לאחר שנים רבות בישראל, ולמרות פועלו הענף בתוך הליבה האינטלקטואלית, דבק קימרלינג בתודעה של מהגר ופליט, שאותה הפך לסימן ההיכר של חשיבתו הסוציולוגית.

ב"שולי במרכז" אנו מתוודעים לפן האישי שהניע את פעילותו האינטלקטואלית של אנדרה-רוברט-ברוך-צבי-קימרלינג. בכנות יוצאת דופן כותב בו קימרלינג על חוויית הפליטות שלאחר המלחמה, על חיי היומיום בעיר טורדה שבטרנסילבניה, שבה גדל כילד, על הדודה אווה שנשארה באושוויץ, על מעברת "שער עלייה" ודירה קטנה בשיכון דורה שליד נתניה, ועל האב המהגר שנרדף על ידי נושים על לא עוול בכפו.

קימרלינג מספר בהתרגשות שלא התעמעמה על הידיעה הקטנה שהופיעה בעמוד הראשון של "מעריב", ובישרה כי "התעשיין מארקו קימרלינג הסתבך בחובות ונמלט מן הארץ". היתה זו טעות: אביו לא היה אותו תעשיין ושמו לא היה מארקו; היה זה דודו, ברקו, שנמלט מישראל עם הסחורות. "אז החלו להגיע הביתה הנושים", הוא מספר. "זה היה המפגש הראשון שלי עם החיים האמיתיים. הם כינו את אבי (רומני) גנב, רמאי ושקרן".

לא מפתיע איפוא שאחד הספרים הפולמוסיים ביותר שלו נשא את הכותרת "קץ שלטון האחוס"לים" (כתר, 2001), דהיינו קץ שלטון האליטות הוותיקות שמרכיבות את ההגמוניה הישראלית. שלטון האחוס"לים (ראשי תיבות של: אשכנזים, חילונים, ותיקים, סוציאליסטים, לאומיים), מי שהיו "אדוניה הבלתי מעורערים של הארץ הזאת", החל לאבד את אחיזתו, לטענת קימרלינג בספר הזה, בתחילת שנות ה-90. כאשר כתב על האחוס"לים סיפר במונחים אנליטיים גם את סיפורו האישי, שהוא סיפור קולקטיבי של קהילת מהגרים דחויה. עמדתו האישית הסתכמה לידי מסכת סוציולוגית היסטורית-אנליטית בספרו "מהגרים, מתיישבים, ילידים" (עלמא, 2004).

אבל קימרלינג היה לא רק מהגר אלא גם נכה, ואולי אין זה מפתיע שמתוך נכותו כתב דווקא על מיליטריזם ועל כוח. הוא אובחן כחולה ב"שיתוק מוחי" שנבע מלידה מוקדמת כפג, והתבטא בפגיעה במרכז הקואורדינציה שבין התנועות שבמוח. בהמשך חייו נעתקו שתי חוליות מתוך עמוד השדרה בצוואר העליון שלו, ולחצו על מערכת העצבים המרכזית. מי שהסתובב בבניין מאירסדורף באוניברסיטה העברית היה יכול לראות את קימרלינג מזגזג במהירות מסחררת על קלנועית לאורך מסדרונות הפקולטה. כשקראתי את הטקסט המרגש הזה לא יכולתי שלא להיזכר ברוברט לואיס סטיבנסון, שמתוך נכותו צמחו הסיפורים על ג'ון סילבר, קפטן קוק וחבריהם הפיראטים.

כותב קימרלינג: "נולדתי עם שיתוק מוחי, שהתבטא בעיקר בתנועות בלתי רצוניות, בקשיי דיבור, בקשיי הליכה ובכלל בעיוותים לא אסתטיים של הפנים, הנראים לעתים כמעין חיוך לגלגני, הפוגע לא אחת באנשים שלא מכירים אותי" (עמ' 111). הוא מספר בספרו על אנשים שנמנעו ממגע פיזי עמו בשל נכותו, על אנשים שניגשו אליו והושיטו לו מתוך חמלה כסף, או על ילדים שהשתרכו אחריו ברחובות ירושלים וקראו לו קריאות גנאי. חלק ממתנגדיו הפוליטיים והאידיאולוגיים ניצלו את מצבו הפיזי כדי לעשות דה-לגיטימציה לדעותיו. כך למשל כתב מישהו: "קימרלינג הוא נכה קשה וכפי שהיה צפוי במקרה כזה הוא אדם מר נפש. לרוע המזל הוא שופך את מרירותו על עמו, ועשה לעצמו שם כקוויזלינג וכיהודי-ישראלי בעל שנאה עצמית" (עמ' 114).

התיאור של קימרלינג את ההופעה העצמאית הראשונה שלו לפני כיתה מרגש במיוחד. לא רבים מעמיתיו הסוציולוגים מסוגלים לחלוק עמו את התשוקה, הכנות והשפה הבלתי אמצעית: "היו לי רגשות מעורבים (...) לעמוד מול כיתה עם דיבורי שהיה קשה להבנה ולעתים מגומגם ועם צורת גופי ה'לא אסתטית', נראה לי כלא אפשרי (...) אחרי המשפט הראשון, כאילו הפכתי לאדם אחר. האדרנלין שטף את כל יישותי. הרגשתי ביטחון עצמי, שהיה מנת חלקי רק אחרי סקס מוצלח". תלמידים מעידים כי עושר ידיעותיו והמחשבה המאתגרת שלו הפכו אותו למרצה מרתק, וביטלו כמעט לגמרי את הנראות של נכותו.

הקריאה בספר שופכת אור רב על האופן שבו חשבו "סוציולוגיה" באוניברסיטה העברית בעשורים הראשונים שלאחר קום המדינה. הוא מתאר בפרוטרוט כיצד השתלטה תפיסת העולם האידיאולוגית המכונה "תזת-מודרניזציה" על האופן שבו הגדירו בסוציולוגיה את המושג "חברה", וכיצד זו הוזנה וניזונה מן הפרקטיקה הממסדית של קליטת ההגירה בישראל.

באותה עת הפעילו רבים מהסוציולוגים באוניברסיטה העברית את תפיסת המודרניזציה לא רק על המהגרים המזרחים בישראל, אלא גם על ארצות אפריקה ואמריקה הלטינית. רק אירוני הוא שבשעה שמדינות "העולם השלישי" היו בעיצומו של תהליך הדה-קולוניזציה, הפעילו הסוציולוגים הישראלים פרקטיקות של מודרניזציה ששיקפו את האופן שבו חשבו האימפריות הקולוניאליסטיות. בהשראת הממסד הישראלי שפעל באפריקה באותן שנים חקרו סוציולוגים את גאנה, חוף השנהב או אוגנדה. כל אחד מהם קיבל "מדינות משלו", חלקם בלי לדעת את השפה ובלי להכיר את החברה הנחקרת. היה זה "החור השחור" שמתוכו צמחה החשיבה האנטי-קולוניאלית של קימרלינג, שניכרה כבר בעבודת הדוקטורט שלו.

ספרו "ציונות וטריטוריה", שיצא לאור בהוצאת הספרים של אוניברסיטת קליפורניה ב-1983 (על בסיס עבודת הדוקטורט), נהפך לאבן-דרך של הפרדיגמה הקולוניאלית; הוא שם בעבודה זו דגש בפרקטיקות הציוניות להשגת קרקעות, תוך שהוא מראה כיצד הושג בינוי האומה "באמצעות התיישבות באזורי ספר והרחבה מתמדת של גבולות השליטה הטריטוריאלית תוך הכללת מינימום של אוכלוסיה ערבית בתוכם" (עמ' 171). ואולם קימרלינג לא העז עדיין לעסוק באידיאולוגיה התרבותית שהנחתה מהלכים אלה. הוא "הסתפק" בשרטוט האנטומיה של הפרקטיקה הקולוניאלית ואיפיונה. דיונים באידיאולוגיה הקולוניאלית התקיימו אז רק בקרב קבוצות קטנות ומודרות כמו אתגר או מצפן.

את הביקורת הנוקבת ביותר עליו עורר קימרלינג דווקא כאשר פירסם ב-1992 מאמר באחד מכתבי העת החשובים בסוציולוגיה האמריקאית - "American Sociological Review". במאמר זה ניסח את מה שאף אחד מעמיתיו לא הצליח לראות, ויש רבים שלא רואים עד היום: שמבחינה סוציולוגית אי אפשר להפריד בין ישראל לפלסטין, וששתי היישויות הללו מתקיימות כתאומות סיאמיות. מסקנה זו אינה מובנת מאליה, במיוחד בקרב הסוציולוגים האמונים על מחשבת תנועת העבודה. רוב עמיתיו ומוריו של קימרלינג דימיינו את ישראל בגבולות 1967 ותפסו את הכיבוש כזמני וכסרח עודף, תאונה בהיסטוריה הפוליטית של מדינת ישראל.

אחד ממוריו המובהקים גרס כי הכיבוש - והאלימות שהוא מביא עמו - יפעפעו אל תוך החברה בישראל ויביאו לברוטליזציה שלה (עמ' 221), משל היה הכיבוש חיצוני לחברה בישראל; כפי שאנו יודעים היום, זוהי תפיסה סלחנית ומקוטעת של ההיסטוריה הרואה בכיבושים של 1967 ובהתנחלויות בגדה המערבית ובעזה את אם כל הרעות.

תפיסה זו באה לידי ביטוי גם במה שאפשר לכנות "הנוסטלגיה החדשה", מעין געגוע לישראל של לפני 1967. לתפיסה זו שותפים לא רק סוציולוגים אלא גם פוליטיקאים כמו יוסי ביילין, המתגעגע אל "העשור היפה בחיינו" (האם הוא היה יפה גם לפלסטינים בתוך תחומי הקו הירוק? או למזרחים שנזרקו אל מחוץ למוקדי הכוח האורבניים והפכו ל"ישראל השנייה"?), להיסטוריונים כמו תום שגב, הגורס כי "הארץ שינתה את פניה", ולעיתונאים כמו ארי שביט, המביט בערגה אל ישראל שהיתה "רפובליקה מצומקת וצודקת".

עמדות אלה מתכחשות לכך שפרדיגמת הכיבוש היתה, ועודנה, מעוגנת במנגנונים פנימיים של הציונות עצמה, כמעט בכל גרסאותיה, ומטשטשות את העובדה שהכיבוש הטריטוריאלי אינו מופנה רק החוצה אלא גם פנימה, אל המרחב המדינתי שבו אין אלימות צבאיות. והרי די להתבונן באופן שבו שולטת המדינה במאגר הקרקעות שלה ובאופן הקצאתם על ידי מינהל המקרקעין ועל ידי גופים יהודים על-מדינתיים כמו הסוכנות או הקרן הקיימת; או במועצות האזוריות שהן מנגנון אימפריאלי של שליטה יהודית במרחב, וכלי מדינתי להדרתם של לא-יהודים. כל אלה מתקיימים בתוך הקו הירוק, לא מחוצה לו.

התשוקה הישראלית לקרקע, היעדרו של גבול קבוע, הכשרתן של ההתנחלויות, הקמת מכללות בשטחים, מחיקתו של הקו הירוק מספרי הלימוד, ודיכוי הלאומיות הפלסטינית הן בגדה המערבית והן בתוך ישראל עצמה אינם מקריים וצריכים להיחקר. גם הם מלמדים שהכיבוש הינו חלק מחזון אוטופי שהתממש באופן נסיבתי ומקרי ב-1967.

במאמר זה הניח קימרלינג תיאוריה סוציולוגית שמשלימה את הטענה, שהיתה קיימת כבר במחקר הביקורתי, על כך שהתיאולוגיה הפוליטית הכרחית להבנת הדינמיקה של הכיבוש, ושהמשיחיות והאסכטולוגיה היהודית נמצאו בבסיס התנופה ההתיישבותית, לא רק של תנועת גוש אמונים אלא של תנועת העבודה עצמה. על כך לא סלחו לו מוריו ועמיתיו, וקידומו לדרגת פרופסור חבר ואחר כך פרופסור מן המניין עוכב למשך שנים רבות.

קימרלינג הגדיר את עצמו גם כאינטלקטואל ציבורי; אינטלקטואל ציבורי הוא אדם הממיר את ההון הסימבולי שצבר בשדה הפעולה שלו (סוציולוגיה, ספרות, פיזיקה, משפט או עיתונות), כדי לבטא עמדה במישור הפוליטי והמוסרי. כדי "לייצר" את עצמו כאינטלקטואל צריך אדם להיות מסוגל לחצות את השדה שלו, שבו הוא פועל מתוך שגרה, ולשוטט בשדות אחרים מכוח ההון הסימבולי שעומד לרשותו. קימרלינג היה כזה. אמנם גם חלק ממוריו היו כאלה, כמו לא מעט סופרים, משוררים ויצרני תרבות אחרים, אלא שבניגוד להם, שדיברו מגרונה של הלאומיות, קימרלינג דיבר תמיד מן השוליים שלה.

קימרלינג מעיד בספרו על כך שעמדותיו החריפות סגרו בפניו גם את שערי עיתון "הארץ" בשנים האחרונות לחייו; אינני יודע אם זו אכן הסיבה, שהרי קימרלינג עצמו מודה שעשה טעויות של אתיקה בהתנהלות מול העיתון (עמ' 193). ואולם אין ספק כי כתיבתו הבוטה מאפיינת את עמדת השוליים שבתוכה ניצב, ואנו יודעים כי עדינות ואנינות הן פריבילגיה של בעלי הבית.

במסגרת כתיבתו כאינטלקטואל ציבורי פירסם קימרלינג ב-2003 ספר חריף בשם "Politicide", שבו תיאר את מלחמתו של אריאל שרון בפלסטינים. במונח זה לא טען קימרלינג כי שרון ביצע רצח-עם: הוא הסביר שפוליטיסייד משמעו שלילת הלגיטימיות של המאבק הפלסטיני, חיסול שיטתי של המנהיגות שלה ותשתיותיה החומריות, ומניעת הגדרתם העצמית כיישות אתנו-לאומית. מה שישראל מבקשת מן העולם לעצמה, הסביר קימרלינג, שלל שרון והממסד שייצג במשך עשרות שנים מן הפלסטינים.

קימרלינג היה גם הסוציולוג הראשון שכתב על תוכנית ד' של צה"ל לטיהור אתני, והראשון בסוציולוגיה שטען שחיילי צה"ל ביצעו מעשי טבח בשנת 1948, לרבות בטנטורה, אך כתיבתו איננה מציעה עמדה אנטי-ציונית: "התזה היתה (אמיתית), היהודים ביצעו מעשה זוועה וטבח (כולל בטנטורה), אנסו ואף טבחו (...) אך זו טבעה של מלחמה ובעיקר מלחמת קיום" (עמ' 160). בסופו של דבר בוקע קול ציוני מאוד מן הספר הזה, עובדה שלא סייעה לו כאשר הותקף על ידי מוריו לשעבר, או מי שמחשיבים עצמם לליברלים בעיתונות ובפוליטיקה.

יום מותו של ברוך קימרלינג היה רגע עצוב לא רק לאשתו דיאנה ולמשפחתה, אלא גם לנו, עמיתיו ותלמידיו. ברוך עצמו לא פחד מן המוות. הוא מתאר את הספר האוטוביוגרפי שהיה עסוק בכתיבתו כמסדרון המוביל אל המוות, כתהליך של פרידה. הנה כך הוא כותב: "כתיבת אוטוביוגרפיה מעין זו היא מעין התחלת תהליך, שאני מקווה שייארך עוד זמן מה, של פרידה מן העולם". תהליך הפרידה הזה היה קצר מכפי שקיווינו.

ברוך קימרלינג (1939-2007) היה מחשובי הסוציולוגים בישראל בעשורים האחרונים. הוא לימד באוניברסיטה העברית בירושלים, וכתב מאמרים בעיתון "הארץ". בין ספריו: "בין מדינה לחברה: סוציולוגיה של הפוליטיקה" (האוניברסיטה הפתוחה, 1995); "קץ שלטון האחוס"לים" (כתר, 2001); ו"מהגרים, מתיישבים, ילידים" (עם עובד, 2004) _________________________________________________________

פרופ' יהודה שנהב הוא עורך כתב העת "תיאוריה וביקורת", מלמד סוציולוגיה באוני' ת"א ועמית מחקר בכיר במכון ון ליר בירושלים

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ