מתי זיכרון לגיטימי נהפך להכחשת העבר?

גלעד מרגלית מבקר את ויכוח ההיסטוריונים האחרון בגרמניה, המתמקד לדעתו ב"סבל הגרמני" יותר מאשר בפשעים הגרמניים. ניצן ליבוביץ סבור שהסיפור מציע מורכבות גדולה יותר

ניצן ליבוביץ'
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ניצן ליבוביץ'

אשמה, סבל וזיכרון: גרמניה זוכרת את מתיה במלחמת העולם השנייה גלעד מרגלית. הוצאת אוניברסיטת חיפה, 254 עמ', 88 שקלים

בתמונה שצולמה זמן קצר לאחר ההפצצה הידועה על דרזדן, בליל 13 בפברואר 1945, נראה פסל "הטוב" של אוגוסט שרייטמולר משקיף אל המרחבים ההרוסים של העיר: כפות הידיים המזמינות והראש המוטה קדימה נראים כהערה סרקסטית במיוחד על ה"טוב" בעולם לנוכח ממדים כאלה של הרס וחורבן. דימוי כזה אינו מסוגל שלא לפעור סדק קטן, שמתוכו צומחות ועולות שאלות קוצניות על אחריות פוליטית, אשמה קולקטיבית, ובעיקר שאלה על הזיכרון: איך אנו זוכרים דברים? איך אנו לומדים לזכור דווקא אותם? מה הגבול שבו הזיכרון ה"לגיטימי" נהפך להכחשת העבר? האם מותר לגרמנים של היום להתאבל על ההרס והמתים של גרמניה הנאצית, ולא רק על הפשעים שביצעה?

"אשמה, סבל וזיכרון", ספרו של ההיסטוריון פרופ' גלעד מרגלית מאוניברסיטת חיפה, אינו בוחן את האירועים ההיסטוריים אלא את הדיון המאוחר בהם מנקודת מבט של "תרבות ההנצחה" - המונומנטים, המצבות, הנאומים, הפוליטיקה והדימויים של ה"השמדה" מצד אחד, וה"סבל הגרמני" מהצד השני. "פוליטיקת הזיכרון" של שתי הגרמניות, שהוקמו לאחר המלחמה, ניסתה להסביר קודם כל לעצמה איך משלבים בין קבלת אחריות מוסרית ופוליטית על מעשי הזוועה שהגרמנים ביצעו בכל אוכלוסיית אירופה יחד עם אבל לגיטימי על בנים, אבות ואזרחים רבים, שנהרגו על לא עוול בכפם.

האם אפשר לנתק את השניים? ולחלופין, האם חיבור ביניהם שולל את הלגיטימיות של האבל? האם כל אבל הוא מעיקרו "פוליטי"? כפי שמראה ספרו של מרגלית, שאלות כאלה נהפכו לעיסוק יומיומי במציאות ההיסטורית שאחרי התבוסה הגרמנית. בעבור המערכת הפוליטית הבעיה נעשתה לעיסוק מתמיד בשניות מטרידה: מצד אחד הניסיון להתערות במערב הדמוקרטי, שדרש ממנה לקבל אחריות מוסרית ופוליטית על פשעי הנאצים; מצד שני, הצורך לדאוג למיליוני פליטים גרמנים ו"לסדר" מחדש נראטיב עממי שמשלב אשמה, אחריות ותקווה לעתיד טוב יותר לצד זכר המתים.

הספר מתחקה אחר השינויים שחלו בתרבות הזיכרון של שתי הגרמניות, וממשיך עד לשנים האחרונות, לאחר איחוד גרמניה. במסגרת "ההיסטוריה של הזיכרון הקולקטיבי", כפי שהיא נעשית בשני העשורים האחרונים, מבקר מרגלית את עקבותיו של ויכוח ההיסטוריונים האחרון בגרמניה, שעסק ב"סבל הגרמני" והתעורר מחדש לאחר פרסומם ב-2002 של "בהילוך של סרטן" - הרומן של גינטר גראס על הטבעת האונייה "וילהלם גוסטלוף" ב-1945 - ו"האש", ספרו הפרובוקטיבי של יורג פרידריך על ההפצצות על גרמניה בשנות המלחמה. מרגלית מוסיף תרומה משמעותית לדיון בתרבות הנצחה של שתי הגרמניות לאחר 1945, אך לעתים נדמה שהסיפור שהוא מספר מציע מורכבות גדולה מזו שהוא מוכן להודות בה.

עיקר הסיפור של מרגלית מציג טיעון שבבסיסו האשמה: המדיניות הרשמית של גרמניה היתה מאז ומעולם מדיניות "פיוס" עם גורמים ריאקציונריים ואף פרו-נאציים, תוך שילוב של תרבות הנצחה עם הכחשת הפשעים שבוצעו בשם הגרמנים כולם. מרגלית אמנם בונה נראטיב מורכב, אבל השורה התחתונה שלו ברורה: "נראה כי רבים בדור הבנים, שחוברת בשנות ה-50, הפנימו את התפיסות שרווחו באותה תקופה אצל הוריהם, שהעלו את היטלר לשלטון ואף לחמו למענו (...) בהתקרבם לגיל פרישה, רבים מהם מאסו, כמדומה, בהשפעות שחדרו לתרבות הזיכרון וההנצחה הגרמנית מאז שנות ה-60, כמו השפעת הנראטיב היהודי של השואה, אשר הדגישו את אשמת הגרמנים".

כדוגמה למיאוס כזה מתאר מרגלית שורה של ויכוחים, בעיקר במערב גרמניה, שבהם לטענתו הוכחה העדפה מובהקת להשכחה והדחקה על פני קבלת אחריות. לדעתו נטייה זו לא מאפיינת רק את דור שנות ה-50, שממילא חווה את עליית היטלר לשלטון ואת הרס גרמניה, אלא גם את "מרבית הגרמנים היום (...) (ש)אינם רואים עצמם כנושאים במחויבות מיוחדת כלשהי בשל אירועי העבר הרחוק".

רוב הסיפור מתמקד בעצם בתחום המחבר בין האתיקה לפוליטיקה. אם שאלות הזיכרון מחייבות הכרעה מוסרית ברורה, כמו קבלת אחריות על "הפשעים הגרמניים", הפוליטיקה תנסה תמיד לתרגמה למונחים של רווח פוליטי ישיר או עקיף. הדיון בהנצחת ההפצצות על דרזדן - שספגה מאות אלפי פצצות תבערה וכ-40 אלף הרוגים בהתקפת בעלות הברית - נהפך במהרה לדיון בסמל של ה"סבל הגרמני". אבל איך אפשר לדבר על סבל כזה אחרי ההשמדה והאם בכלל אפשר לדבר עליו? הוויכוח נהפך למחלוקת על הטרמינולוגיה, בעיקר בשנות ה-50 וה-60. לאנשי הימין בדרזדן, כמו לקומוניסטים ששלטו בה בימי מזרח גרמניה, היה ברור שהנאצים המיטו את החורבן הזה על עצמם. עם זאת, בחירת השמרנים במונחים כגון "שואה גרמנית" או "מלחמת השמדה" ביחס להפצצות הבהירה את המשוואה בין הפצצות להשמדה הנאצית. מן העבר השני, התעמולה הקומוניסטית השתמשה במינוח "הפצצות הטרור" של האימפריאליזם האמריקאי, וכך הצליח מונח שטבע שר התעמולה הנאצי גבלס לקשר בין הלאומנות האנטי-מערבית של הנאצים בשנות ה-40 לאנטי-אמריקאיות של הקומוניסטים בשנות ה-50.

למרות הדגש של מרגלית בכיוון כזה, המוביל מהמוסרי אל הפוליטי, הדברים עוברים גם בכיוון ההפוך - מהשיקול הפוליטי אל התחום המוסרי, מההחלטה הפוליטית אל הצדקתה. "תרבות ההנצחה" הבינה את הקשר הסימביוטי הזה והטמיעה שפה ברורה של האשמה כלפי הנאצים ומשתפי הפעולה אתם. כך, למרות המלחמה הקרה ולמרות העימות החזיתי בין מתנגדי המערב לתומכי המערב בגרמניה, היה ברור לשני הצדדים שהבסיס לתרבות ההנצחה חייב להיות גינוי מוחלט של הפשעים הנאציים. מי שנסוג מכך העמיד את עצמו לצד הנאצים ונגד שני המשטרים החדשים, המערבי והמזרחי גם יחד.

גם במזרח גרמניה בחרו ראשי העיריות לרוב בסמלים אנטי-נאציים מובהקים, ולעתים קרובות גם בסמלים שהתנגדו לשפה הרשמית של "תרבות הזיכרון וההנצחה הרשמית", כפי שמרגלית מכנה אותה. המקרה של ראש העיר דרזדן, ולטר ויידאואר, נדמה כמייצג. במאמר לכבוד יום השנה הראשון להפצצה שהחריבה את דרזדן הוא הזכיר לקוראיו כי "האשמה במלחמה זו נעוצה בחולשתו הפוליטית של העם הגרמני". לצד נעיצת סיכה כואבת ויידאואר לא בחל בהאשמות נגד בעלות הברית: "אפשר היה למנוע גם את ההרס ביודעין של דרזדן, שחוללו הפושעים הפשיסטים כאשר לא נשקף ולו שמץ של סיכוי שגרמניה תנצח". גם מקס בראואר, ראש העיר המבורג שנחרבה כמעט כליל בהפצצות ומספר הרוגים עלה על זה של דרזדן, הפגין שילוב מעניין של מחויבות פוליטית לשורדים לצד ניסיון להפקת לקחים אוניברסלייים. ב-1952 הוא פירש את קורבנות הפצצות-המרבד כ"קורבנותיה של מלחמה טוטאלית שבה פתח היטלר, ואשר המיטה סבל רב לאין שיעור על עמינו ועל כל העמים האחים בעולם הזה". מבחינתו, ה"מלחמה באפילה" של הנאצים המיטה חורבן על גרמניה "כיוון שהנחנו לשנאה גזעית ולדעה הקדומה להשתלט עלינו". גם בחירת בראואר באנדרטה נשמעת מעניינת: "קבר אחים זה הוא לנו תמרור אזהרה: זהו אות הסכנה! ודעו כי משעה שמוותר אדם על החירות והחוק, הריהו צועד בדרכו לכליונו! כך מזהירים אותנו המתים". האנדרטה בעלת המסר האוניברסלי המובהק, ש"צביונה איננו נוצרי ואין עמו נחמה", מתארת חיזיון מהמיתולוגיה היוונית: ספינת המתים שמשיט כרון בנהר הסטיקס שבשאול. על רקע זה לא תמיד ברור למה המסקנה של מרגלית נוטה להדגיש דווקא את "האדרת רישומה של הטרגדיה הגרמנית ולטשטש את זו היהודית". האם משמעות ה"אוניברסלי" היא בהכרח טשטוש ה"יהודי"?

הוויכוח על "שואת האש" בדרזדן פנה לשני כיוונים: מצד אחד, כצפוי, אנשי הימין הקיצוני בגרמניה, המסתמכים על מחקרים היסטוריים מאז שנות ה-50 ומנסים ליצור השוואות שונות בין מושגי ה"שואה" וה"השמדה" לפגיעה ההמונית באזרחים גרמנים; מצד שני עיסוק של סופרים והיסטוריונים ביקורתיים, מהמרכז ומהשמאל הפוליטי בגרמניה, בנושאים שעד לאחרונה נשאו חותם ברור של נטייה פוליטית ימנית. ב-1997 נשא הסופר ו"ג זבאלד הרצאה על ההפצצות, ובעקבותיה פירסם גם ספר שבו תיאר את המתקפות הללו כפשע מלחמה, גם אם כזה שגרמניה גרמה לו. בעקבותיו פורסם ב-2000 "דרזדן", ספרו של הבריטי פרדריק טיילור על הפצצת דרזדן (ראה אור בעברית בהוצאת מטר). בראיון ל"דר שפיגל" אמר טיילור: "אפשרי בהחלט לומר שהתקפת בנות הברית על דרזדן היתה רציונלית ובאותו הזמן לומר שהיה זה פשע. פרספקטיבה אחת אינה סותרת את האחרת". גראס הצטרף לעמדתו של זבאלד בנאום שנשא בווילנה ב-2000, ולפני ארבע שנים, כאמור, פורסם הספר של פרידריך שעדיין מכה גלים. בין היתר הספר תיאר מחדש את הפצצת דרזדן כמחזה אימים ללא מטרה צבאית מעשית, ועורר סערה כשהשווה את הבערת דרזדן לפשעי האיינזצגרופן בחזית המזרחית.

הדיון בשאלת ה"אשמה הקולקטיבית" לא עלה אצל טיילור והיסטוריונים ביקורתיים. הוא דווקא עלה בשיטתיות אצל הכותבים מימין, כמו פרידריך, ואז רק כדי לסתור אותו. לרוב ברור להיסטוריונים שדיון כזה מחייב רדוקציות שנועדו לתת תשובה מהירה, לא תמיד רצינית, לעימות הבלתי אפשרי בין הסבל האינדיבידואלי לאחריות הפוליטית הרחבה. אם עד היום היה ברור להיסטוריונים שהמקרה של המדינה הנאצית לא הותיר שום ברירה אחרת, מחקרים חדשים הראו שמודל ההפצצות שבו השתמשו בעלות הברית בגרמניה נוצל לאחר מכן גם במקומות פחות מובהקים מבחינה מוסרית, כמו קוריאה של שנות ה-50 או וייטנאם של שנות ה-60.

השימוש האמריקאי העכשווי במודל ה"חינוכי" של גרמניה אחרי 1945 מעלה גם הוא ספקות קשים לגבי אותו מרווח שבין האתי לפוליטי. האם פוליטיקה עכשווית מאפשרת דיון ב"אשמה קולקטיבית" כפי שנעשה לפני 50 שנה? מרגלית מנסה לשמור על האופי ההיסטורי של המחקר ולמקדו ככל האפשר באותה תרבות הנצחה רשמית. אבל בחלק מהתופעות שהוא מתאר, כמו במקרה של גינטר גראס, ברור שחלק מרטוריקת הזיכרון באה לעצב תודעה אנטי-אימפריאלית, בעייתית ככל שתהיה, ולא תודעה אנטי-יהודית או מיאוס פאשיסטי.

ספרו הקריא של מרגלית אינו נעזר בסמל המוכר של דרזדן, אותה דמות שניצבת בודדה מעל חורבות העיר ומצביעה בידה הפנויה על הפער התהומי שבין עקבות המוסר, התיאולוגיה והפוליטיקה. ולא במקרה: הפרספקטיבה של מרגלית מבטאת בחירה מובהקת ב"האשמה קולקטיבית" ובאחדות תפיסתית שמונומנט כזה אינו משרת. בעיני, מושג מורכב יותר כמו "אחריות פוליטית" היה מסייע כאן יותר ממושג ה"אשמה הקולקטיבית". דגש גדול יותר על משקל הפוליטיקה העכשווית היה מסייע להבין את הטיעונים - בעיקר של השמאל - בעד הזיכרון הביקורתי וכניסה זהירה לתחום שנחשב עד לאחרונה לנחלת הימין, ולראות בהם תרומה לתרבות זיכרון אנטי-קפיטליסטית ואנטי-לאומנית, שמבקרת את עוצמת המדינה באשר היא. הזיהוי בין המערב (האמריקאי) ליהודים הוא מעט מהיר מדי במקרה זה, ואינו מובן מאליו לגרמני מהשמאל. עבודה ביקורתית על מושג ה"האשמה" עצמו עדיין ממתינה לכותב.

ד"ר ניצן ליבוביץ' הוא מרצה במכון מינרבה להיסטוריה גרמנית באוניברסיטת תל אביב

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ