איך הפכנו ל"גברים עמוקי-חזה ודרוכי-אברים"

עלייתה של הציונות בישרה גם אידיאה גופנית חדשה: בהתרסה מודעת כלפי דימוי היהודי הישן, ביקשה הציונות להעמיד מודל פיסיולוגי ואסתטי צעיר ושרירי. הסופרים העבריים, ממנדלי וברנר עד גרוסמן וקרת, יצרו את האידאה הזאת אבל גם חתרו תחתיה. פניה עוז-זלצברגר קוראת ב"גוף הציוני" ומציעה פרשנות משלה ל"אלטנוילנד" של הרצל

פניה עוז-זלצברגר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
פניה עוז-זלצברגר

הגוף הציוני: לאומיות, מגדר ומיניות בספרות העברית החדשה מיכאל גלוזמן. סדרת מגדרים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 281 עמ', 84 שקלים

יכאל גלוזמן גיבש כמה ממחקריו המצוינים על הספרות העברית החדשה לספר מעמיק, בשל, רהוט - ובעיקר נדיב ופתוח. זהו ספר שעושה שם טוב לשיח המגדרי, לתיאוריה הפמיניסטית ולקריאה הקווירית, תוך שהוא מטפל באהבה ובקשב דק בכמה יצירות גדולות. כותבת שורות אלה לא משתייכת לאסכולות שגלוזמן צמח בהן. אבל ספרו מדגים בעיני את העשייה הפוסט-מודרניסטית במיטבה המפרה. בדברים שלהלן, המבוססים בחלקם על הרצאה בערב לכבוד "הגוף הציוני" בספריית בית אריאלה, אנסה להסביר מדוע.

די במבט מרפרף על הספרות העברית שנכתבה בסימן הציונות המוקדמת, על האיקונוגרפיה ועל השיח הציוני בכלל, כדי להבחין בעלייתה של אידיאה גופנית חדשה. בהתרסה מודעת כלפי דימוי היהודי הישן, ביקשה הציונות להעמיד מודל פיסיולוגי ואסתטי צעיר ושרירי. הגלות היתה רופסת, בודדה, ישישה, מושפלת, טקסטואלית, ותכופות גם נשית. בארץ צבי זקף את ראשו דור גברי, חלוצי, עמל-לוחם, רב-און ובעל נעורי נצח. הדוגמאות קופצות מאליהן מן הדפים. אצל ביאליק, מכאן, "זקן בלה, פנים צומקים ומצוררים (...) נע ונד על גבי ספרים", ומכאן "דור כביר כוח", "עלומים ודרור". אצל ז'בוטינסקי מתמצה הגלגול בכמה שורות שיר קצרצרות: "מגוב ריקבון ועפר/ בדם וביזע/ יוקם לנו גזע/ גאון ונדיב ואכזר".

גלוזמן נטל כאן חומר מוכר ושיבץ אותו במערך תיאורטי מבית מדרשם של מישל פוקו, אשר דרש בספרו המכונן "תולדות המיניות" לכתוב "היסטוריה של הגופים", ושל רולאן בארת, אשר ביקש לכתוב "היסטוריה של הספרות הצרפתית דרך התשוקה". ואילו גלוזמן, בתורו, מציע "לקרוא את המסורת המרכזית של הספרות העברית כשיח המעצב מחדש את הגוף היהודי ואת הגבריות היהודית". ובלשון תיאורטית יותר: "הספר מבקש למגדר את מושג ההיסטוריוגרפיה עצמו ולהציג את השאיפה לעצב מחדש את הגוף הגברי ואת הגבריות היהודית כעיקרון מארגן ונורמטיבי של הספרות העברית במשך יותר ממאה שנים".

אני רוצה לשים אצבע, בקיצור נמרץ, על מה שמדאיג קורא לא-פוקויאני בגישה הביקורתית הזאת. הקורא הלא-פוקויאני, בהנחה שהוא קורא הגון ולא ריאקציונר הטורף פוסט-מודרניסטים לתיאבון, חושש מצמצום והצרה של גבולות הפרשנות; מקריסת השיח הביקורתי לתוך עצמו; מסילוקם הצדה בבוז של כוחות מניעים אחרים לטובת שלטון-יחיד של הליבידו, או דיקטטורה של הרצון לעוצמה, או דיכוטומיה של חתרנות מול הגמוניה, בדרך שבה אנו מבינים טקסטים כתובים (ובעקבות פוקו, גם את המציאות עצמה).

הקורא הלא-פוקויאני חושש שעקרונות הגוף, הכוח או התשוקה ישתלטו על נתיבי ההפנמה של טקסטים ספרותיים, ממש כפי שהמרקסיזם מן הסוג הצר אכף פרשנות כלכלית תלויית-ייצור על מרחבי ההוויה האנושית והכפיף אותם לקובץ עקרונות קטן וקשה. בקיצור, הקורא הלא-פוקויאני ההגון חש שאי אפשר לצמצם את מניעיו של הטקסט הספרותי, את מניעיו של המחבר או את מניעיו של האדם, לרשימה קצרה משום סוג.

אומר לעצמו ספקן-התיאוריה: אם "השאיפה לעצב מחדש את הגוף הגברי" היא "עיקרון מארגן ונורמטיבי של הספרות העברית" לדורותיה, לשון גלוזמן, האם צריך להבין שעקרונות מארגנים אחרים, כמו השיבה אל ארץ אבות, הפרידה מהשטעטל, ההתרפקות על האדמה, הקריאה החדשה בתנ"ך, שכרון הסוציאליזם, כינון חברה צודקת, האם כל העקרונות הללו של הספרות העברית החדשה נעלמים במחי-פאלוס לטובת ההיסטוריוגרפיה הממוגדרת?

לא אצל גלוזמן - ובזה כוחו. כי גלוזמן הולך בשדות השיח הציוני לא כדי לעקור אלא כדי להזין. לא ברובה הוא אוחז, אלא בקלשון. לכן מסרב גלוזמן בפשטות ובקור רוח לאמץ את שלילת הסובייקט של פוקו. אם פוקו מסרב לקבל את הסופר כשחקן פעיל בחקר הספרות, גלוזמן מסרב ללכת עמו למסדרון ההוא, שאין ממנו מוצא.

"'הגוף הציוני'", הוא כותב, "מציג את המחבר כסובייקט פועל", ובה בעת גם "כנפעל בשדה אידיאולוגי". עם הקלשון הזה כבר אפשר לעבוד. אפשר להפוך את אדמת הספרות העברית, לחתור תחתיה במובן המיטיב, לתחח וללחח אותה, ולהצמיח יבול מחקרי מצוין.

גלוזמן גם לא הולך לגמרי בדרכיו של מורהו ואחד ממקורות השראתו, ההיסטוריון היהודי-אמריקאי דניאל בויארין. בויארין התפרסם בשנים האחרונות כאשר פרץ אל סדר היום המחקרי והציב בו, בדיכוטומיה זועמת, את הציוני-ישראלי ה"זכרי" כנגד היהודי הגלותי ה"נשי", תוך שהוא מתייצב בתוקף לצד זה האחרון. הציונות דילדלה, בעיניו, את המאגרים העשירים של היהדות ההיסטורית, כשהמירה רוך למדני בגברתנות מיליטנטית.

גלוזמן לא כותב כך. בעוד שבויארין ממגדר בזעף, גלוזמן ממגדר בחן ובחסד, גם אם לא ברחמים. הוא חותר תחת השיח הציוני במורכבות ובחמלה ובהומור. כי גלוזמן יודע דבר שבויארין אולי לא יודע, ואולי מכחיש: שהציונות, יהיו אשר יהיו מעלליה הפוליטיים, לא דילדלה את מאגרי הנפש היהודיים, לא את משאבי האינטלקט, וודאי שלא את מעיינות הספרות היהודית. להיפך.

ניקח את הרצל, מושא הפרק הראשון של "הגוף הציוני". הרצל היה סופר לא גדול, ו"אלטנוילנד" הוא רומן לא גדול, אם כי מרתק הרבה יותר מכפי שנוטים לחשוב. יש לו מקום של כבוד במדף הסוגתי של הספרות האוטופית בת המאה ה-19. מכל מקום, מקומו של הרצל בשדה ניתוח השיח הספרותי מוצדק כמובן מתוקף היותו גדול הממללים של גבורות ישראל, ורבליזטור שעיצב מציאות היסטורית באמצעות מלים בהצלחה סנסציונית.

גלוזמן מביא לנו הרצל שלא היכרנו. הנה הוא, בנימין זאב, בעת ביקורו בירושלים, ממשש בידיו הלבנות את "שריריהם המתוחים" של שלושה סבלים יהודים "רחבי גרם". לא מוציאים כאן את הרצל משום ארון, אבל חושפים בקריאה קפדנית את "אלטנוילנד" כסיפור גלגולו של "נער יהודי ירוק ושדוף", בעל סממנים נשיים מובהקים, ל"גבר יצוק מפלדה". בתוך כך מתואר ההליך הנפשי שהביא את הרצל, שהתכוון על פי יומנו לכתוב ספר "לגברים בני-חיל", לבחור בסוגה הפחותה בעיניו, "סיפור של אהבים והלצות קטנות".

ביומנו וברישומי שיחותיו של הרצל חוזרת ונשנית התביעה לחנך את הצעירים היהודים לחוסן גופני, לספורט, לצבאיות, לעבודת כפיים ולטוהר - "להיות גברים בני-חורין וחסונים". צודק גלוזמן בקובעו ש"'אלטנוילנד' אינו רק אוטופיה פוליטית, אלא גם אוטופיה מגדרית ומינית". כבר מזמן לא ריעננו את הרצל כפי שעושה הפרק הראשון בספר.

אוטופיה פוליטית וגם מגדרית: כאן ההבדל בין גלוזמן לבויארין או לפוקו, שאצלם ככל הנראה אין ל'אלטנוילנד' ערך היסטורי או ספרותי למעט היותו אוטופיה מגדרית ומינית. אבל גם גלוזמן, ככל שהוא מפליג אל האופק המרתק של הרצל ושל ביאליק, של מנדלי ושל ברנר, מתעלם לעתים מנקודות ההשקה המרתקות בין קריאה מגדרית לקריאות אחרות. נקודות השקה כאלה מציעות את עצמן מדי פעם, מתבקשות ממש, ולמרות שגלוזמן לא כופר בלגיטימיות של קריאות אחרות, אין הוא ממהר לצרף אותן לחגיגה הפרשנית המגדרית. אבל הצירוף מתבקש, והעונג מובטח. אדגים.

"אלטנוילנד" הוא רומן אוטופי, דרמה של רעיונות, ובתור שכזה הוא משתייך לסוגה מובהקת של המאה ה-19, בעלת מסורת, קאנון וכללים שהרצל הכיר והוקיר; מלבד מדף הספרים האוטופיסטי, הוא שואב גם מתורת הכלכלה המדינית של אדם סמית ודיוויד ריקארדו ותלמידיהם הקונטיננטליים, ומן הרומנים הצרפתיים והגרמניים המזוהים עם הניהיליזם והרסנטימנט. רגשי הנחיתות היהודיים מצטלבים אצלו עם אלה הבורגניים, בחברה שליטושה ודקויותיה עוד ניבעו ממקורות אריסטוקרטיים.

כך שקריאה מגדרית, מרתקת ככל שתהיה, לא יכולה להתחקות אחר כל ההסתעפויות הביוגרפיות, התרבותיות, השכליות והרגשיות שהולידו את "אלטנוילנד", ואת הרצל עצמו ואת האדם האירופי בן המאה ה-19.

ולגופו של הטקסט: המלנכוליה של פרידריך לבנברג הצעיר, גיבור "אלטנוילנד", בתחילת הסיפור בווינה, אינה רק פתולוגיה יהודית-נשית בניחוח פרוידיאני נוסח בויארין. היא שייכת לאופנה החברתית-ספרותית של הנוער המשכיל הצרפתי והגרמני, דור ה-ennui. מצבו הסוציו-אקונומי המיוחד של פרידריך, כחלק מפרולטריון חדש של יהודים צעירים בעלי תואר אוניברסיטאי, חסרי תעסוקה והכנסה, בעלי תודעה מעמדית חדשה ויהירה אבל ללא כיסוי כלכלי, מניע את עלילת "אלטנוילנד" לא פחות מן ההערצה המגדרית של פרידריך לקינגסקורט הגברי והחסון.

זהו גם לב לבה של האנליזה ההרצליאנית על מצב היהודים באירופה, והמפתח לפתרון שהמציא להם בדמות "מדינת היהודים". הרצל אולי רצה להפוך את הצעירים היהודים הענוגים שלו לגברים נוקשי-שרירים, אבל קצת יותר מזה הוא רצה להפוך אותם ליזמים ויצרנים מצליחים במרחב כלכלי חוץ-אירופי מתקדם, מונע-חשמל, עם חוקי עבודה נאורים, שיעניק לאירופה שותפות-סחר משגשגת ויפטור אותה מן הפרולטריון היהודי המשכיל-מדי שלה, וכך גם מן האנטישמיות שלה. את כל הנתיבים הללו אי אפשר למצות באמצעות מגדור; הרצל הכלכלי עדיין חשוב יותר מהרצל המגדרי.

והדברים יפים גם לגבי מר קינגסקורט, המיליונר האמריקאי של "אלטנוילנד". גלוזמן רואה בו את המנטור הגברי הבשל של פרידריך הצעיר והנשי. קינגסקורט, על פי הקריאה הזאת, הוא מושא תשוקה אדולסצנטית, אשר מכשיר את פרידריך ומעבירו מתקופת חביון מופנמת-הומואירוטית ועד בגרותו הלאומית-הטרוסקסואלית. פרידריך מסיים את הרומן כאזרח מדינת היהודים וארוסה של מרים היפה, תוך הינתקות בריאה מדמות האב המינית שהביאה אותו עד שם, ובדיעבד לא היתה אלא אובייקט מעבר. גלוזמן מציע תימוכין משכנעים מאוד לנראטיב הזה - ואני מאמצת אותו בשמחה.

אבל גם כאן יש עוד קריאות, שאינן סותרות את זו המגדרית, אלא מאפשרות להעשיר ולהעצים אותה. קינגסקורט, צריך להזכיר, הוא במקור אציל פרוסי בשם קניגסהוף, שהפך עצמו לאיל-הון אמריקאי תמהוני מתוך שנאת אירופה צרופה ומלוטשת. כאן מסתתרת עוד קריאה לא מוכרת בכתביו של חוזה המדינה: הרצל הרי העריץ את ארה"ב, ו"אלטנוילנד" הושפע, כפי שהראו שלמה אבינרי ואחרים, מהרומן האוטופי של בן זמנו האמריקאי אדוארד בלאמי. דמותו של קינגסקורט היא מעין מחווה לגיבור האמריקאי החזק, ואולי אף מכוונת במישרין לגיבורו של בלאמי.

הרצל השתתף אפוא בעיצוב שדה-המתח האירופי-אמריקאי, שיש לו ביטוי תרבותי ופוליטי מן המאה ה-19 ועד היום ממש. אפילו ההנגדה המגדרית בין העולם הישן לחדש גילה בערך כגילו של הרצל. אמריקה היא גברית - ואירופה נשית. זו ממאדים - וזו מנגה. את המסורת הזאת סייע להשיק מארק טוויין, בעת ביקורו הפורה והמעמיק באירופה, שבמהלכו נפגש גם עם הרצל. טוויין, אגב, דיווח בכתב על התרשמותו העזה מהרצל. מי יודע על מה שוחחו? מכל מקום, את ההנגדה המגדרית בין אמריקה לאירופה המשיכו לפתח סופרים כמו קארל מאי, וכיום מלבים אותה רפובליקאים שוחרי טסטוסטרון מסוגו של רוברט קאגאן.

קיצורו של דבר, "אלטנוילנד" נכתב גם כחלק מדיאלוג אירופי-אמריקאי מתמשך ומרתק. "מדינת היהודים" חדרה אל ליבת הדיאלוג הזה ממש ברגע לידתה המושגית, הרבה לפני הופעתה על מפת העולם. שימו לב למתרחש בפרקי הסיום של "אלטנוילנד": הערצתו של קינגסקורט הגברי-ציניקן, האמריקאי-מבחירה, למדינת היהודים הצעירה, אינה רק מופע זיקוקים סנטימנטלי. האיש, התגלמות הזכריות האמריקאית, גילה לפתע שבן זכר נולד לאירופה הזקנה, על חוף חדש. מול עיניו המשתאות של אב-מאמץ אמריקאי. הנה, איפוא, פרשנות הצומחת מתוך זו המגדרית של גלוזמן, בהשראתה ובהרשאתה, ומבקשת להכיל גם היבטים לא מגדריים ברומן; בתוך כך, מוצע כיול חדש של הפרשנות המגדרית. לא ניתן להוציא זיווג פרוע כזה מפוקו או מבויארין. מגלוזמן אפשר גם אפשר.

כל הסופרים שבמרכז פרקי "הגוף הציוני" הם גברים - ביאליק ומנדלי מו"ס, ברנר ומשה שמיר, יהושע קנז ודויד גרוסמן ואתגר קרת. זה בסדר ואף מתבקש, כאשר שרשרת פרשנית לכידה ומשכנעת כל כך נצרפת מן החוליות הללו. בעיקר חשובים כאן הסופרים האחרונים ברשימה, שאצלם מתפרצת השניות המענה שליוותה תמיד, במסתרים, את הגוף הציוני החדש.

אבל בינתיים, מן הצד השני של המדף, אפשר לבנות נראטיבים אחרים, מגדריים גם הם. הנה דבורה בארון, למשל: הרוך, החולשה, לעתים גם הנחמה והשלווה שמוצאות דמויותיה הגבריות והנשיות. הבעל הנכה ב"על יד החלון", שאשתו בוגדת בו לנגד עיניו ואוזלת ידו היא גלעין הסיפור.

והנה נחמה פוחצ'בסקי, הכותבת מכבשונו של קולקטיב החלוצים את הסיפור "בצל הקבוצה": פתאום הגבר הוא המוכל במבט האשה, גבר יפה, צח-לחי וארוך-ריסים. והנה גם רחל המשוררת: לא ידי הברזל והעשת שמצא גלוזמן בטקסטים הציוניים הן ידי האהוב של רחל, אלא "ידיך רכות כחיק אדמת מכורה, כמוה טובה נגיעתן". עוד גוף גברי מסתתר איפוא בין דפי הספרות העברית המוקדמת. גם הוא ציוני. גם הוא הטרוסקסואלי. אבל אין לו פטיש ואין לו פטיש, אלא ספר פתוח וגומה בלחי ושביל בצד שמאל.

בספרו "יהדות השרירים" ייחל מקס נורדאו, יד ימינו של הרצל וחניך אתוס ההתעמלות הגרמני, שסופסוף "נהיה שוב גברים עמוקי-חזה, דרוכי-אברים, עזי-מבט". ינוח נורדאו בשלום על משכבו. גוברין יהודאין כאלה שייחל להם אפשר למצוא היום בתריסריהם בכל מכון כושר תל אביבי, ורבים בהם מסוגלים לפרק את הקישור הציוני-הטרוסקסואלי בניע קל של ידי-העשת שלהם, תוך דיון בתיאוריה קווירית ב"קפה נורדאו". וזה נפלא כשההיסטוריה חותרת תחת עצמה.

פניה עוז-זלצברגר היא היסטוריונית של רעיונות וחוקרת ספרות והיסטוריה

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ