קשים חייו של מטפל. ולפעמים נפלאים כל כך

השעה בת 50 הדקות.

סיגל השילוני-אריאלי
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
סיגל השילוני-אריאלי

רוברט לינדנר. מאנגלית: ב. קפלן. עריכה מדעית: ד"ר עפרה אשל וד"ר מאיר ברגר, הוצאת תולעת ספרים, 287 עמ', 86 שקלים

עכשיו, משסיימתי לקרוא את הקובץ כולו, אני מתחילה להבין. עשרות העמודים האחרונים של הספר מצליחים להבהיר מה דחף את הפסיכואנליטיקאית ד"ר עפרה אשל, ובהמשך את הוצאת "תולעת ספרים", לפעול במשך שנים להוצאתו מחדש בעברית של קובץ הסיפורים הפסיכואנליטיים שפירסם רוברט לינדנר בארה"ב לפני יותר מחמישים שנה.

מה ששבה את הלב אז וממשיך לעשות כן היום איננו, לדעתי, טיב הסיפורים האנושיים, לא סגנון הכתיבה שלהם ולא הידע שהם מציעים בתחום הטכניקה והתיאוריה הפסיכואנליטית. הסיפורים והסגנון חביבים בעיני, לא מעבר לזה, והתיאוריה הפסיכואנליטית בגרסת שנות החמישים עוברת לקורא העכשווי כמזכרת נוסטלגית. האיכות ששרדה חמישה עשורים, עמידה בפני שינויי הזמן והרוח, גלומה בעמדה הטיפולית של לינדנר ובנגיעה החשופה שלו בלב המעשה הטיפולי מצד הסובייקטיביות של המטפל.

האיכות הנצחית של הקובץ טמונה בהצצה הייחודית שהוא מאפשר על מצבו של המטפל בסיטואציה האנליטית: על רגשותיו, מחשבותיו, חרדותיו ועל הטלטלות שהוא חווה במפגש שלו עם המטופל מחד גיסא, ועם הלא-מודע שלו עצמו מאידך גיסא. אכן, כאשר מתרחש הנס והטיפול הפסיכודינמי עובד (כמה קשה לכווץ להגדרה את התחושה הברורה-מאליה כשהיא נוכחת), הרי זה לעתים מפגש מסחרר, שבשלביו ההיוליים אין בו כמעט היגיון. לא הבנה שכלתנית, לא שליטה ולא פתרונות של בית ספר (אלה, כפי שמדגים לינדנר, מגיעים בשלב מאוחר יותר). רק אינטואיציות, רגשות, דחפי-פעולה ונקודות-עיוורות, של מטופל ושל מטפל, לכודים יחדיו במחול שדים המתרחש "על אמת".

חמישה סיפורי הטיפול הכלולים בקובץ שופכים אור על שני היבטים של התהליך הטיפולי: המישור המודע שלו, המכוון, המושכל (שבו ניכר יותר מרחק השנים המפריד בין לינדנר לבינינו); והמישור הלא-מודע, הרגשי בעיקרו, שם נלפתים המטפל והמטופל בזרועות המעשה הפסיכואנליטי, שהוא גם מדע וגם אמנות, גם טכניקה וגם כישרון, גם אסטרטגיה מתוכננת היטב וגם התמסרות פסיבית למפגש המיוחד בין שני אנשים חד פעמיים. כתיבתו של לינדנר על היבט זה של הטיפול לא נס ליחה.

לינדנר מתגלה דרך הסיפורים כמטפל אנושי, חומל, מעורב-רגשית ויצירתי. וכך, במלים פשוטות שמגלות סוד גדול, הוא כותב בהקדמה לקובץ: "האמצעי היחיד שהאנליטיקאי משתמש בו הוא המכשיר הפשוט ביותר - עצמיותו האנושית, המופעלת במלואה במאמץ להבין את זולתו" (עמ' 17). מטפלים, כמו גם מטופלים, יודעים כמה קשה ומסובך להפעיל את המכשיר "הפשוט ביותר" הזה. כמה קל יותר למטפלים להצטמצם לתיאוריה ולטכניקה, ללכת בדרכים חרושות ולציית לכללים ולהכללות.

בקובץ שלפנינו, ובמיוחד בסיפור האחרון "הספה הסילונית - סיפורו של קירק", ממחיש לינדנר את כוחה של הפסיכואנליזה, כשהיא במיטבה, מלבלבת במרחבים של חופש יצירתי, אהבת הזולת והקשבה פנימית, ובאותה שעה ממש מגובה במטענים של ידע וניסיון מקצועי. אבל לא רק אהבה. בסיפור השלישי, "סוליטר - סיפורה של לורה", משתף לינדנר את הקוראים ברגשותיו הקשים כלפי המטופלת שלו - אשה קשה, שתלטנית וקורבנית, המתפלשת בתוך התקפי אכילה כפייתיים ומזמינה אותו, מבועת וחסר-אונים, להצטרף אליה בתהומותיה. לינדנר שונא את לורה עד כדי פנטזיות סאדיסטיות. הוא כועס עליה, אוהב אותה, נגעל ומתפעל. אבל לפני ואחרי כל אלה הוא מטפל בה. זו עמדת המוצא הרגשית שלו והיא זו שנותנת כוח למהלכיו הטיפוליים.

כשהוא נוסע באישון לילה לדירתה המצחינה, הוא יודע: "ידעתי מה עלי לעשות. ביקשתי את סליחתם של אורחי, נכנסתי למכוניתי ונסעתי למקום מגוריה של לורה. בדרכי לשם חשבתי מה היו אומרים כמה מחברי למקצוע על מה שאני עושה. ללא שמץ של ספק הם היו מזדעזעים מהפרה מעין זו של האורתודוקסיה, היו מדברים בטון מוכיח על 'העברה נגדית', על 'חרדתי' לנוכח ה'ביטוי בפעולה' (acting out) של לורה (...) אז מה, שיגידו מה שהם רוצים. בשבילי, הפסיכואנליזה היא אמנות חיונית, התובעת מן המשתמשים בה יותר מאשר את הפעלת מוחם בצורה פיקחית. לתוך הפרקטיקה נכנס גם הלב, ויש מקרים שבהם רגשות אנושיים אותנטיים קודמים לריטואלים ולדוגמות של משלח-היד" (עמ' 168).

בדברים מרגשים ואמיצים אלה הקדים לינדנר את זמנו; בהמשיכו אבות-מייסדים כמו בן-דורו של פרויד, שנדור פרנצי, הניח אבן פינה לזרמים עכשוויים בפסיכואנליזה, שיש להם תומכים רבים, בעיקר בארה"ב וגם בישראל, ובראשם גישת יחסי-האובייקט (ויניקוט וממשיכיו, בהם מרגרט ליטל ובולאס), וכן הזרם ההתייחסותי (Relational psychoanalysis) המזוהה עם סטיבן מיטשל, ג'סיקה בנג'מין ואחרים.

לינדנר יודע דבר-מה כשהוא נוסע לביתה של לורה. ידיעה מסוג דומה מקנה לו ביטחון ושלווה גם כשהוא ניצב לבדו, ללא שמירה, במחיצת צ'רלס, הרוצח, גיבור הסיפור הראשון בקובץ. מה הוא אותו דבר שלינדנר יודע? אולי זו אותה ידיעה שמייחסים (בצדק ולא בצדק) לאמהות: הן יודעות מתי תינוקן רעב ומתי הוא צמא, מתי הוא עייף ומתי רק רוצה לשחק. יודעות בלי הוכחה, בלי סימוכים, ידיעה אינסטינקטיבית, אינטואיטיבית, של אדם אחד המטפל באדם אחר, קרוב, מוכר ואהוב.

ולינדנר לא רק יודע; הוא לא חושש ואף מציית לידיעה הקוראת לו לפעול. והוא פועל, למרות חרדות ה"מה יגידו", מבלי שיש בידו תשובה טובה לשאלה איך או מה בדיוק ידע כשפנה לעשות מעשה.

חרדות ה"מה יגידו" של לינדנר אינן זרות כלל ועיקר למטפלים בני זמננו. תהליך ההכשרה הפסיכואנליטית (ובכלל זה תהליך ההכשרה של פסיכותרפיסטים בגישה פסיכואנליטית) רווי שיפוט, ביקורת ותחרות. מסלול אינסופי של הדרכות, ראיונות ובחינות מציב לעתים קרובות לפני המטפלים הנוקשים-ממילא (שאחרת לא היו פונים למקצוע תחרותי והישגי כל-כך) מודלים אידאליים וסטריליים, שרק שנים רבות של עבודה והתנהלות חופשית בשדה המקצועי מצליחות לפוגג את צלם. עם זאת, כל מטפל יודע שרגעי הסיפוק, האושר וההצלחה המשמעותיים ביותר בעבודה הטיפולית שלנו, כרוכים במידה זו או אחרת של חריגה מן הכללים, של נטילת רשות וחופש, של הליכה בעקבות הלב, תוך שימוש מיטבי בכלי "הפשוט ביותר": אני.

איכות זו של הסיפורים מרככת ומקהה מאפיינים אחרים של הקובץ, לעתים צורמים, מקוממים וקשים לעיכול. הטון הפסקני, האבחנות הנוקשות והאמונה התמימה והיהירה של לינדנר בזכותו וביכולתו לשנות את זולתו מקצה לקצה, זרים ומוזרים לקורא פוסט-מודרני. מנקודת מבט עכשווית, תפיסתו את האישיות האנושית, את ההפרעה הנפשית ובעיקר את כוחו ואת תפקידו כמטפל, כמעט בלתי נתפסים. שלא לדבר על האופטימיות הילדותית, המתבטאת למשל באמונה ביכולתה של הפסיכואנליזה לרפא מן השורש מטופל שאובחן כפסיכופת. אחרי הכל, לינדנר הוא בן-זמנו, כלומר מטפל מלומד, תקין וצודק, שתפקידו להשיב למוטב מטופלים מעוותים-נפשית וסוטים-חברתית.

שאיפתו המוצהרת של לינדנר להפוך את גיבור הסיפור הרביעי, הבריון הפשיסט אנטון, ל"אדם הגון", באמצעות גילוי של "שורשי" העיוות הנפשי שלו, היא בהחלט מטרידה, אם גם משעשעת. בתמימות נוגעת ללב דן לינדנר במעורבותו הרגשית שלו בטיפול באנטון, וברגשות הקשים שהאחרון עורר בו. הוא עצמו הרי יהודי, ואילו אנטון היה מנהיג פשיסטי ואוהד גלוי של היטלר. בנוסף, אנטון שנא פסיכולוגים והצהיר על כך בתיעוב. במשך תקופה חש לינדנר כי רגשותיו השליליים השפיעו לרעה על יכולתו כמטפל במקרה זה, ואף חשש כי היוו מכשול בדרכו של המטופל להיכנס לטראנס היפנוטי. מה עשה? החליט להסיר רגשות אלה. "לאחר שהוצאתי את עצמי מהתמונה (ההדגשה שלי, ס"ה) וראיתי כי הדבר לא שינה בהרבה (...) הפניתי את תשומת לבי לגורמים אחרים העשויים להביא לכך שאדם לא יוכל להיכנס למצב של טראנס" (עמ' 194). כך, פשוט וקל, הוציא עצמו מהתמונה! מטפל בן זמננו שקורא שורות אלה יכול רק לקנא בנאיביות הבראשיתית הזו, שאיפשרה למטפל להרגיש שליט כל-יכול על עולמו הרגשי, ולנצח במחי החלטה את רגשות ההעברה-הנגדית שלו. גם בסיפור השני, "גש הלום, נודד אדום - סיפורו של מאק", העוסק בצעיר הפעיל במפלגה הקומוניסטית, בולט הפער בין האיכות הרגשית של הטיפול לבין התיאורטיזציה המיושנת והדוגמטית שלו, וגם כאן מנשבת רוח הזמן, המערבת מוטיבציות טיפוליות בתפיסות ובאינטרסים חברתיים.

התרגום הראשון של "השעה בת 50 הדקות" לעברית ראה אור בישראל בשנות השישים בהוצאת מצפן: ספרון כיס רך כריכה, ועל שערו ציור אשה עירומה לכודה בסבך קורים סימבולי, ועיגול לבן קטן שבמרכזו מוטבע מחיר הספר: 1 ל"י (ראו תמונה בעמ' 12 בהוצאה הנוכחית). בהוצאה המחודשת, התרגום הוא אותו תרגום, בשינויי עריכה קלים, והאריזה פחות רומנטית ויותר "מקצועית", כיאה לבית ההוצאה.

בהוצאה המחודשת נוספו להקדמת המחבר (שליוותה גם את המהדורה העברית הראשונה) שני מבואות: מאת סמואל שם וג'ונתן ליר, שנכתבו עם פרסומו החוזר של הספר באנגלית בשנות השמונים והתשעים. אהבתי והזדהיתי עם געגועיו של ליר לעולם הישן, עולמו של לינדנר, שבו לפנטזיה (גם אם היא פסיכוטית) יש מקום וערך, ואין הכרח למהר ולמגר אותה בתרופות, בטרם נחשפה וקיבלה משמעות.

עוד נוספו להוצאה המחודשת הקדמה ואחרית-דבר מאת ד"ר עפרה אשל וד"ר מאיר ברגר, שנכתבו במיוחד. ברגר מוסיף מידע היסטורי מעניין וחשוב שעוזר למקם את לינדנר בתוך ההיסטוריה של הפסיכואנליזה ולהכיר את הקונטקסט המקצועי שבתוכו פעל. עפרה אשל כתבה הקדמה אישית ומרגשת, ממש ברוח הספר, ובה היא מדגישה את אותו "אזור של אמונה" (בלשונו של מייקל אייגן) שהוא עבורה, כמטפלת וכתיאורטיקנית, לב לבה של הפסיכואנליזה. אמונה במפגש האנושי, בקירבה, בחמלה, בדאגה לזולת, ואני מרחיקה לכת, ומרשה לעצמי לומר - אמונה באהבה.

סיגל השילוני-אריאלי היא פסיכולוגית קלינית

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ